גירושין ברגישות, בנחישות ובתבונה, תוך הגנה על ילדיך, עסקיך, נכסיך וזכויותיך

הסדרים לחלוקת הרכוש

פרק כ': חזקת השיתוף

חזקת השיתוף נולדה מתוך הסכם מכללא המניח שהשיתוף הוא על כל הנכסים. הזכות הקניינית הזו יצרה בעיות כלפי צד ג'. "בן זוג" שמכר נכס למישהו בעצם מכר מחצית. בן הזוג השני לא היה צד ובעיקרון יכול לא להסכים או לבקש את התמורה מצד ג'.

המשפט הכיר בכך שלכל אדם יש רצון לפרטיות על נכסים.

בכל רגע נתון היה יכול בן זוג לקום ולומר, ברגע זה אני רוצה לפרק את השיתוף – איום המרחף על ביתם של בני הזוג, אין ביטחון רכושי. ישבה ועדה ובחנה את השיטות והגיעה למסקנות:

ישנם שני אינטרסים מנוגדים: מצד אחד חייבים להשיג שיתוף רכושי ביחסים שבין בני זוג (יש צד חלש), מצד שני שיתוף בכל רגע נתון זו בעיה. הפיתרון: לדחות את מועד השיתוף. רק במוות או בגירושין יבוצע הפירוק. בזמן הנישואין = הפרדה רכושית.

איך מבצעים את השיתוף? 2 אפשרויות:

א. בזמן הפקיעה בני הזוג שותפים קנייניים שווים בכל נכס ורכוש. זו שותפות בעייתית, כי עד הפירוק הממשי מכריחים אותם להיות בעלים משותפים לנכס. עורכים רשימה של כל הנכסים של הצדדים ומאזנים. ההפרדה הרכושית קיימת גם אחרי הפירוק. אבל הבעל יעביר ערך כספי לאשתו באופן שיגרום לכך שהם יהיו שווים.

בסיום התקופה כשהאישה דורשת "ערך כספי" היא בעצם נושה. ולפי החוק היא עומדת בשורה יחד עם כל הנושים האחרים שיש להם זכויות כלפי הבעל. אין לה זכות ראשונים.

ב. ולכן ישנו שלב ביניים: ראשית, מחשבים כמה יש לכל אחד מהם ואחר כך מפחיתים את החובות ורק אז האישה יכולה להיות בעלת חוב, והיא בעצם בסוף השורה.

המחוקק אומר שצריך להתחשב בעוד דבר. לא בכל נכס זכאי בן זוג לבקש איזון, יש נכסים ששייכים בלעדית למחזיק בהם ו/או לבעליהם.

הרשימה בס' 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג: נכסים לא בני איזון: נכסים שהיו ערב הנישואין. או מתנה או ירושה בתקופת הנישואין. (פריטים חיצוניים, שלא ממאמץ משותף). בשיתוף נכסים זה לא כך, למשל,פסק דין הדרי

המגמה להכניס לשיתוף גם נכסים פרטיים. המחוקק לכאורה נסוג מחזקת השיתוף לעומת "איזון משאבים".

ס' 5 (2) גמלה המשתלמת ע"י ביטוח לאומי, וכן פיצויים בשל נזק גוף או מוות. גמלאות זקנה אינם בני איזון.

ס' 3: נכסים שהסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן. לכאורה זה הסכם ממון אבל לא בדיוק כי לא דרוש כאן אישור בית משפט. זה ממש בניגוד להוראות פרק ראשון. בית המשפט העליון: די בהסכם שהנכס לא יאוזן ולא יאוזן.

החוק החדש הרע עם האישה מאוד, כדלקמן:

דחיית השיתוף פתרה לכאורה בעיה של צד ג' והשאירה את השיתוף לכאורה. למעשה, קל מאוד למנוע את השיתוף: הבעל פשוט מסרב לתת גט. אי אפשר להביא לפקיעת הנישואין ולא ניתן לחלק את הרכוש. ארגוני הנשים הציעו תיקון לחוק, כך שניתן יהיה לאזן כבר אחרי פירוד של תקופה מסוימת.

אכן מחודש נובמבר 2008 המחוקק העביר בכנסת תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון, התיקון אמנם לא פותר באופן מוחלט את הפגיעה בנשים אך בהחלט מצמצם אותה.

תיקון החוק מאפשר לאזן משאבים אף בטרם פקיעת הנישואין בתנאי שחלפה שנה מיום שנפתח אחד מההליכים הבאים:

א. הליך להתרת נישואין

ב. תביעה לחלוקת הרכוש/ פירוק שיתוף/ סעד הצהרתי מכוח סעיף 11 לחוק יחסי ממון

ג. קיים קרע או שבני הזוג חיים בנפרד במשך תקופה מצטברת של תשעה חודשים

ביהמ"ש רשאי לקצר את התקופות האמורות אם קיימות נסיבות המצדיקות זאת למשל:

א. ניתן צו הגנה לפי חוק למניעת אלימות במשפחה או לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת

ב. ניתו צו הרחקה להבטחת מדור שקט

ג. הוגש כתב אישום נגד בן הזוג הכולל אישום בעבירת אלימות שבוצעה מבקש או בילדו

ד. ביהמ"ש ציווה על מעצרו של בן זוגו של המבקש לאחר ששוכנע כי קיים חשד סביר שהוא עבר עבירת אלימות במבקש או בילדו

בית משפט או בית הדין רשאי להתנות את את ביצוע איזון המאשבים בהפקדת כתב הסכמה להתרת נישואין/כתב הסכמה למתן או לקבלת גט

4. ביהמ"ש או בית הדין רשאי לעכב את ביצוע איזון המשאבים אם סבר כי המבקש פעל בחוסר תום

סיכום:

התהליך הנו:

1. רשימת נכסים

2. לבדוק מה לא בר איזון

3. האם יש חובות או התחייבויות

4. כמה כסף צריך לעבור, מבן זוג אחד למשנהו.

5. חיוב הצד שיש לו יותר לתת ערך כלכלי למשנהו.

בחזקת השיתוף אפשר היה לפרק כל נכס בפני עצמו, לא היה צריך לבדוק את כלל הנכסים, באיזון המשאבים זה לא אפשרי גם בגירושין. בית משפט עליון בפסק דין חנון העיר למחוזי שאין זכויות בנכס נפרד.

ס' 6 א: לא כל חוב מורידים משווי הנכסים. לדוגמה: מגרש מלפני הנישואין זה נכס לא בר איזון. נניח שיש על המגרש חובות, זה לא יורד.

בחזקת השיתוף יש שיתוף בחובות. אבל לא בחובות אישיים. (נניח להורים שלו או לתחביב או לפילגש שלו)

ס' 8: נותן שיקול דעת בידי בית המשפט.

לפי העקרונות הבאים:

א. לקבוע סוג נכסים מסוים שלגביו האיזון ייעשה בניגוד למה שכתוב בחוק.

ב. לקבוע איזון ביחס שונה מההוראות הרגילות. לא 50% 50%.

לדוגמה:

פרץ משבר. האישה רוצה גט ומבקשת חלוקה לפי איזון המשאבים. נניח שהנכס של הבעל הוא מניות. בני הזוג התגרשו 4 שנים מאוחר יותר והמניות נפלו. אומרת האישה: אני מפסידה כי אתה לא נתת גט. לבית משפט שיקול דעת לקבוע שאיזון שווי הנכסים לא יהיה לפי שוויים בעת פקיעת הנישואין אלא לפי המועד המוקדם יותר. לבעל יש מניות ששווין ירד אבל יש לו גם קרקע ששווייה עלה. בית משפט יכול לומר הקרקע לפי ערכה עכשיו, המניות לפי ערכן קודם.

אבל בית משפט יעשה זאת לא כדבר שבשגרה אלא רק אם ראה נסיבות שמצדיקות זאת.

יתכן ועיקרון תום הלב יעזור.

8 (4): בית משפט רשאי להחליט שיערוך את הרשימה שנתיים קודם לכן.

חזקת שיתוף מסתיימת בפירוד. באיזון לא כתוב מה קורה כאשר היה פירוד של שנים. מתי יהיה המועד הקובע את הרשימה!

כנראה ס' 8 (4). שהאיזון לא יתייחס לנכסים בזמן הפקיעה – שיקול דעת לבית משפט.

לבית משפט יש שיקול דעת:

א. לערוך את הרשימה אחרת.

ב. לקבוע את התאריך אחרת.

במקום שחזקת השיתוף תתמוך בדעתנו נוכל לנסות לשכנע את בית משפט גם במקרים שתואמים את איזון המשאבים.

ג. בית המשפט רשאי להוסיף נכסים שאינם ברי איזון לרשימה:

למשל, פטנט שהמציא. למשל נכסים שרכש בן הזוג בזמן הפירוד.

(אפשרי גם לפי 8 (4)).

האם יכול להיות שהנכסים יהיו 0 – 100%? לכאורה כן.

נכון שבית משפט לא עושה איזון שונה אלא בנסיבות מיוחדות. למה התכוון המחוקק. מתי יהיה צודק שנעשה איזון שונה? למשל בפוטנציאל כלכלי, נכסי קריירה, מוניטין. אולם בית המשפט נמנע מהכרעה בעניין.

הערה – המקסימום לנכסי קריירה יהיו בגבולות הנכסים הקיימים. דוג' פשוטה: לגבר המון נכסים לא ברי איזון. (הרבה מלפני החתונה). ואז במה שיש איזון ייתן לה יותר מ – 50%.

כשיש משבר יתכן שאחד אשם יותר האם בית משפט יתחשב בכך בשיקול דעתו? ס' 8 (2) נותן הרבה אפשרויות.

פסק דין אבו רומי

בני זוג היו מוסלמים. כל הרכוש היה של הבעל. התגרשו והיו 8 ילדים.

בית משפט – אין לאזן את הדירה כי היתה של הבעל עוד לפני הנישואין. אבל חוץ מהדירה היה מעט לחלק. בית משפט אמר שראוי להפעיל את שיקול הדעת לפי סעיף 8 (2) ולאזן את מה שנשאר באופן שנותן יותר לאישה.

בס' 8 (1) יש לבית משפט שיקול דעת להוסיף לרשימה דברים שלא יהיו בני איזון האם ייתכן גם להפך? לקחת נכס מלפני הנישואין ולקבוע שיהיה מאוזן? אומר שמגר שלפי החוק לא וקורא לחוק כן לאפשר זאת.

ס' 11 לחוק יחסי ממון אמצעים לשמירת זכויות

הסדרים לחלוקת הרכוש:

1. חזקת שיתוף – לפני תחולת החוק

2. איזון משאבים – אחרי תחולת החוק

ההבדל העיקרי בין ההסדרים:

בהסדר הראשון –חזקת השיתוף- הזכויות נוצרות במהלך הנישואין בכל רגע נתון. כשזכות מגובשת – המחוקק והמשפט נותנים כלי כדי לשמור עליה. (בין אם מדובר בזכות קניינית או זכות חוזית).

בהסדר השני – איזון משאבים – נוצר הסדר עתידי. זכויות עתידיות ולא מגובשות כי את החשבון עושים בסוף הנישואין (תיקון מספר 4 לחוק מאפשר איזון אף בטרם פקיעת הנישואין). .

ההסדר השני יוצר קושי שכן נפתח פתח להבריח נכסים ופרצה כידוע קוראת לגנב.

איך בן אדם החושש להברחת הרכוש יכול ליצור שמירה על הנכסים בעתיד. לכאורה הוא יכול לבקש פירוט נכסים כדי שבבוא הזמן יוכל לעקוב. – דרך הצהרת הון קל להשיג זאת.

אך חוק יחסי ממון יצר מצב רכושי של הפרדה בזמן הנישואין ושיתוף רק עם פקיעתם. בזמן הנישואין אי אפשר לבקש דו"ח – כי אין לבן הזוג החלש זכויות. בפקיעה יעלים הצד החזק נכסים. החוק יצר מצב מסובך. מה שיכול לסייע פה זה רק הוראת חוק מפורשת. הוראות החוק הרגילות לא יכולות לעזור כאן.

אישה חוששת שבעלה יעלים נכסים – היא תפנה לבית משפט לבקש סיוע – לבקש פיקוח ודו"ח על בן הזוג. האידיאולוגיה אומרת שבזמן הנישואין אין לה זכות כזו.

מה הפתרון? שבית משפט לא ייתן סיוע כזה כדבר שבשגרה. יש לו שיקול דעת לבחון:

א. כל מקרה לגופו. ב. עד כמה לפגוע בזכויות בני הזוג.

השאלה היא מה המדיניות? האם לתת לבית המשפט רוחב יד כדי שיגן על צד חלש או לנהוג בקמצנות, כדי שבית משפט לא יפגע בזכויות הפרט.

הפיתרון –

סעיף 7 + סעיף 11 סעיפי שמירת זכויות

סעיף 11 – סעיף עיקרי המספק את שמירת הזכויות.

סעיף 7- סעיף בדיעבד – צריך להוכיח כוונה. מנס ריאה. כוונה לסכל את הזכות מסעיף 5 – זכות שיתוף הנכסים.

ההבדל בין נכס שהוציא לבין נכס שנתן -הוא בתמורה. הוציא – בתמורה. במקרה שהוציא צריך להוכיח כוונה לסכל.

במקרה שנתן מתנה – לא צריך להוכיח כוונה. כי די ברור שיש כאן כוונה לסבל.

אבל לפעמים התמורה נמוכה בצורה לא סבירה, ואז המחוקק אומר – בית המשפט רשאי להתייחס לנכס עצמו כאילו הוא עדיין ברשותו.

זהו סעיף בדיעבד, רק כשיעשו איזון יבדקו לאחור את הנושא.

סעיף 11 מלכתחילה. כותרתו: אמצעים לשמירת זכויות.

(כל הסעיפים הרגילים חלים – עסקה למראית עין, שלא בתום לב. זה כלי חשוב.)

הרישא מציעה שתי אפשרויות:

I. פעולה שכבר נעשתה ושיש בה כדי לסכל (גם בלי כוונה).

II. או שקיים חשש סביר.

בהמשך הסעיף יש רשימה – לא סגורה – של פעולות לשמירת הזכויות. איך יודעים שהיא לא סגורה?

כי כתוב רשאי בית המשפט בין השאר לעשות אחת מאלה:

1. לצוות על מתן ידיעות וערובה- דו"ח בתצהיר. תצהיר זה כמו עדות בבית משפט.

2. לקבוע פעולות שיהיו טעונות הסכמת שני בני הזוג.

3. לרשום הערת אזהרה בטאבו, לפיה אי אפשר למכור את הנכס כרגע.

מכיוון שיש לבית המשפט אפשרות לתת סעדים רבים, סעדים שיש בהם כדי להפריע לפעולות הרגילות של המסחר, חשוב לשכנע שיש חשש סביר.

הש' זמיר טען שאם כבר אישה באה לבקש סעד סימן שמשהו לא בסדר.

הש' גורן קיצוני לצד השני.

המדיניות היום לתת סעדים בקלות יחסית, וזאת על פי הנחיית העליון. העליון היה מודע לבעייתיות של שמירת הזכויות, ולכן הסעדים ניתנים כמעט אוטומטית כשיש תשתית מינימלית לחשש סביר. עם זאת – כשנייצג את הצד החזק, השולט ברכוש צריך גם לשמור על זכויותיו.

או צריך לזכור שיש נכסים מלפני הנישואין וזה גם תחליף – אם אחד מהם קונה דירה מכסף שמלפני הנישואין – זה עדיין שלו. אלה נכסים לא ברי איזון.

אבל אלה נכסים שיכולים לשמש ערובה. אולי האישה הסכימה למכור נכס בר איזון, משום שהיה נכס לא בר איזון שהסתמכה עליו? צריך לבדוק.

אדם שהוגשו נגדו אמצעים לשמירת זכויות וזה מפריע לו מאד בפעילותו העסקית – רשאי בית המשפט לדרוש שהדברים ייעשו כראוי – סעיף 12. זו פגיעה בחירות הקניינית. סעיף 12 בא לאזן. אפשר לבקש הסרת ההגבלה. גם לולא הסעיף הזה – אפשר להפעיל את עניין תום הלב.

האם תביעה מוקדמת מכוח ס' 11 לחוק יחסי ממון קונה סמכות?

אישה אשר הגישה תביעה לשמירת זכויות בענייני רכוש לבית משפט לענייני משפחה ותביעה זו קדמה לתביעת גירושין של הבעל שבה כרך פירוק שיתוף בבית הדין הרבני. האם יש בתביעתה של האישה לחסום דיון בבית הדין הרבני??

ס' 11 לחוק יחסי ממון עוסק בסעדים למניעת הברחת רכוש אך אינו מהווה סעד הצהרתי על בעלות ברכוש. כמו כן, תביעה לשמירת זכויות ברכוש מעצם טיבה וטיבעה אינה בגדר תביעה עיקרית זוהי תביעה לסעד ביניים, אשר כשלעצמה אינה יכולה להקנות לביהמ"ש סמכות לדון במכלול ענייני הרכוש.

לסיכום- ס' 11 לחוק יחסי ממון כל כולו של סעיף זה עוסק, כפי שמעידה כותרתו ב"אמצעים לשמירת זכויות", אשר באופן מהותי אינם בגדר סעד סופי אלא סעד זמני בלבד. תביעה לשמירת זכויות אין בה כשלעצמה הגם שהיא מוגשת ראשונה כדי להכריע בגורל הסמכות לדון בסעדים רכושיים עיקריים. קיימות פסיקות לכאן ולכאן בבתי משפט, אך עניין זה טרם הגיע לבית משפט עליון לכן אין לראות בפסיקות החריגות כחד משמעיות.

במרבית המקרים הסעד לשמירת זכויות הוא חלק מתביעה רכושית המאפשרת לבית משפט לקנות סמכות במידה והיא קודמת בזמן לתביעת גירושין בבית הדין הרבני.

כמובן דרך נוספת לקנות סמכות הגם שתביעת הגירושין קודמת לתביעה הרכושית היא לפסול את התביעה בשל אי עמידה במבחני הכריכה שנקבעו בפסק דין גבעולי: כריכה כנה, כריכה כדין, תביעה כנה. אם לא יצליח התובע להוכיח את כנות תביעתו היא בטלה מעיקרה.

פירוק שיתוף

ההבדל בין חזקת השיתוף לאיזון משאבים מוצא את ביטויו בעת בקשה לפירוק השיתוף.

חזקת השיתוף מאפשר פירוק שיתוף בכל רגע נתון בזמן הנישואין. לעומת זאת, הסדר איזון משאבים מאפשר פירוק שיתוף רק עם פקיעת הנישואין.

תיקון מספר 4 לחוק יחסי ממון מנובמבר 2008 מאפשר פירוק שיתוף עם אף בטרם פקיעת הנישואין

זו זכות של כל שותף לפרק את השותפות בכל עת בה ירצה. ברור שייגרמו נזקים רבים לשותפות אבל המחוקק אומר – אי אפשר לחייב אדם לפעול בשותפות עם אדם אחר.

אפשר לעכב כמה זמן את הפירוק אם זה מוסכם מראש, אך כעיקרון זו זכות מוקנית.

כשמיישמים זאת בין בני זוג – לגבי חזקת שיתוף (לפני 1.1.74) – משמעות הדבר – שניתן לבקש פירוק בכל עת כי השיתוף הוא בכל עת.

יש לזה מחיר ביחסים בין בני זוג. ברגע שאחד רוצה לפרק – הולך לבית משפט.

פירוק דירת המגורים – ברוב המקרים רשומה במשותף בטאבו, לכן ברוב במקרים אפשר לבקש פירוק גם בלי קשר לחזקת השיתוף. אדם יכול לבקש מבית המשפט להכיר בזכותו במחצית הדירה ואז לבקש פירוק. ברור שאם אדם מבקש פירוק כזה – היחסים הגיעו לסוף הדרך.

שיטות משפט רבות מציעות הוראות חוק מיוחדות לגבי פירוק בשיתוף דירת המגורים, מתוך מגמה לאפשר שיקום ביחסים. יש המתנה. שולחים את הזוג לייעוץ וטיפול ודוחים את הפירוק. במדינת ישראל כעיקרון מוכרת זכותו של בני זוג לפרק את השותפות, אם כי יש כמה הגבלות.

סעיף 40 לחוק המקרקעין שתוקן. פירוק דרך מכירה – סעיף 40 א:

המחוקק אומר – לפני שמפרקים דירה יש לברר אם לילדים ולמטפל בהם יש סידור מגורים ראוי, לפחות סידור זמני, היינו השכרה. רק אז אפשר להתחיל לפרק את הדירה.

תחליף ראוי. הה! האמנם דירה שכורה היא תחליף ראוי? המחוקק מעכב רק עבור הילדים. אם אין ילדים לא ידאגו לבן זוג לתחליף ראוי בעת התרת הנישואין. הדרך היחידה שבית המשפט יכול לעכב פירוק – כשזה לא בתום לב, אם זה רק כדי לפגוע.

לפני תיקון מספר לחוק כשאין פקיעת נישואין לא ניתן לבקש פירוק שיתוף לפי שיטת איזון המשאבים. אחרי תיקון החוק ניתן לבקש פירוק שיתוף עוד לפני מתן הגט בבית הדין הרבני.

לפי הדין הדתי בגירושין – אי אפשר להתגרש ללא הסכמה. הסכמת הגבר להתגרש זה תנאי בסיסי לגט. אם ייתן גט שלא מרצון הגט פסול. ורק אם הגבר רוצה על פי דין תורה.

גם לגבי האישה דרושה הסכמה, לפי חרם דרבנינו גרשם. אבל הבעיה פחותה – אם גירשו שלא ברצונה – הגט לא פסול. אם אשה מסרבת להתגרש – קל יותר למצוא פתרון. בית הדין נותן לו היתר נישואין.

בהנחה שהאישה דורשת להתגרש. אם הבעל לא מסכים להתגרש – לרוב אי אפשר לכפות את הבעל להתגרש. אומרת האישה -אני רוצה לפחות לפרק שיתוף נכסים. רוצה חצי. אומר הגבר. חצי מהנכסים מגיעים לך רק בגירושין ואני לא רוצה להתגרש. את רוצה להתגרש? בתנאים שלי. (הבעייה לא קיימת בחזקת השיתוף – כי לא צריך לחכות לגירושין כדי לפרק נכסים). יש כאן משהו לא צודק, בגלל העירוב בין הדין הדתי לאזרחי.

במצב זה, כשחוק יחסי ממון בין בני זוג יצר מצב בלתי צודק, שבו צד אחד יכול לסחוט, עלה רעיון בשנת 1990 על ידי פרופ' שיפמן: למה שלא נאמר שחוק יחסי ממון בין בני זוג לא בא להפקיע את חזקת השיתוף אלא לחיות איתו בד בבד. מה ההיגיון? מי בנה את חזקת השיתוף? בית המשפט. על מה ביסס זאת? על מאמץ משותף + חיים תקינים שיוצרים תנאי מכללא. תנאי חוזי. בית המשפט אמר אני משער שאם יצרו את הנכסים ביחד כנראה כוונתם שיהיו נכסים משותפים.

אומר שיפמן – איך הכוונה הזו התנדפה באוויר אחרי 1.1.74? בואו נניח שאותה כוונה קיימת גם מתאריך זה והלאה + תוספת של המחוקק, גם איזון משאבים.

זהו הרעיון של החלה סימולטנית. מכיוון שחזקת השיתוף בנתה עצמה על הסכמה מכללא (מדיני החוזים), אזי החוק לא שינה את החזקה.

כשעלתה ההצעה של פרופ' שיפמן היו דעות לכאן ולכאן. לכאורה המחוקק לא רוצה בכך, אחרת היה עליו לציין זאת, חוצמזה זה יוצר מצב שמייתר את כל הפרק של איזון משאבים. מצד שני היו סחיטות וברוב המקרים לא הפעילו כלל את האיזון. היו בתי משפט שנטו להחיל סימולטנית. והיו בתי משפט שאמרו לא יעלה על הדעת. גם המלומדים נחלקו ביניהם.

אם לסכם – רוב המלומדים ורוב בתי המשפט היו נגד הגישה הסימולטנית. הם אמרו שהסדר איזון המשאבים מבטל את חזקת השיתוף לגבי זוגות שהתחתנו לאחר 1.1.74. ונקודת המוצא של האיזון שונה. היה תלוי לאיזה שופט מגיעים. זעקו להנחייה של העליון. 16 שנה לא הייתה פסיקה מנחה.

עד פסקי הדין של קנובלר ויעקובי

איחדו את שני התיקים. הדירה בשותפות רשומה בטאבו ורוב הנכסים על שם הבעל. ב- 2 המקרים מדובר בזוגות שהתחתנו אחרי ה 1.1.74 כלומר איזון משאבים.

יעקובי ביקשה לפרק את כל הנכסים. טענה שיש לה זכויות שוות בכל הרכוש. כולל כל הרכוש הרב שהיה על שם הבעל.

הבעל אמר או.קיי. פירוק שיתוף בדירה גם אני רוצה. אני זכאי כי שנינו רשומים כבעלים. לעומת זאת, ביתר הרכוש עוד אין אפשרות לבקש פירוק שיתוף כי לא התגרשנו בינתיים.

האישה ביקשה החלה סימולטנית.

בית המשפט דחה את הטענה הסימולטנית. – זה היה במחוזי – הש' ברנר. אך דחה באותה הזדמנות גם את מה שהבעל ביקש – מדוע? כי זו דרישה שלא בתום לב. אתה רוצה שלאישה לא תהיה דירה? אתה הרי לא צריך את הנכס. לכן פסק – אין שום פירוק שיתוף בשלב זה. הדירה – שלא בתום לב. והיתר – כי לא התגרשו.

המקרה השני יותר מסובך.

קנובלר נ' קנובלר.

הוא עו"ד ושופט צבאי והיא קצינת משטרה. הם הכירו כשלאדון קנובלר כבר הייתה דירה משלו. חיו יחד 3 שנים לפני שהתחתנו כידועים בציבור – בתקופה זו רכש קנובלר חלקת קרקע מהמנהל במבשרת, התחתנו ובנו וילה. קיבלו כסף לשם כך במיוחד מהורי הבעל.

חיו 15 שנה ונולדו להם 3 ילדים. כל השנים האלה קנובלר אמר לה, מה את דואגת? זה על שמך, והראה לה ביטוח שזה על שמה, אבל היא לא ממש בדקה. וזה לא היה רשום! במשבר גילתה שהווילה רשומה על שם הבעל בלבד.

תבעה שבית המשפט יכיר באפשרותה לפרק את השותפות בכל הנכסים, כולל הווילה וכולל הדירה של הבעל מלפני הנישואין + תכולה. דרשה זאת על פי חזקת השיתוף.

כאשר בשלב ראשון לא טען הבעל שלא חל פירוק שיתוף, משום שהם התחתנו אחרי 1.1.74, אולם בשלב מאוחר יותר הבעל החליף עורך דין ובית המשפט תיקן זאת.

ואז הוא טען – אין פירוק שיתוף כיוון שכלל לא התגרשנו.

האישה – טענה שזה ממאמץ משותף במיוחד בווילה במבשרת. עבדתי ותרמתי כספים.

הבעל הוכיח שהאשה לא תרמה כסף לווילה, לכן אין חזקת שיתוף. ודאי שאין חזקת שיתוף על הדירה הראשונה, ואין החלה סימולטנית ואין פירוק כי אין גירושין. בית המשפט המחוזי, ש' זיילר –

לגבי הדירה הראשונה – אין שום זכות לאישה מכוח חזקת שיתוף.

לגבי הווילה – האישה לא תרמה מכספיה לבנייתה.

אבל יש לבדוק אם מבחינת חזקת השיתוף יש לה זכויות. חזקת שיתוף הולכת אחורה בנסיבות מסויימות. קבע שיש לאישה מחצית זכויות בווילה. אבל האם חלה חזקת שיתוף לבני זוג שהתחתנו אחרי 1.1.74? קבע שיש סימולטניות. מדוע? כי הווילה הייתה דירת המגורים. אחרי שכתב על זה 30 עמודים אמר – אני לא חייב להכריע בשאלת הסימולטניות לצורך פסק דין זה. כי מכל הנסיבות עולה שהיתה פה עסקת מתנה על פי דיני הקניין הרגילים. הבעל נתן מחצית מזכויותיו – מדרך התנהגותם כלפי הדירה, עצם זה שאמר לה שזה שלה, ולחברים וכו' על פי חוק המתנה. מה פירוש? שזו עסקה של נתינה מרצון. אבל הבעל ארג מארג שקרים בסתר – רימה אותה, כי לא רצה לתת לה מתנה. אז איך ייתכן? כאילו עסקת מתנה נגזרת גם בלי רצון, לפי כל סממני ההתנהגות.

היה ערעור לעליון. יש כאן סתירה לגבי המתנה. הרי לא רצה לתת לה את המתנה. בא כוח האישה לא טען מתנה.

בא כוח הבעל – איך עלתה טענה כזו כשהאישה לא העלתה את העובדה שזו מתנה? 3 שנים שכב התיק בבית משפט.

לא התייחסו לטענה זו של הבעל – כי כשבית המשפט רוצה להעביר הלכה עקרונית הוא לא יבטל טענות שעלו על ידי השופט.

חזקת השיתוף היתה שיא החקיקה השיפוטית של העליון. חזקת שיתוף האצילה זכויות על מרבית הנכסים בארץ. זה נהיה הסדר שיפוטי שכל בן זוג ראשי / זכאי למחצית הרכוש. בא חוק יחסי ממון בין בני זוג – והפיל את כל היצירה המשפטית הזו. 5 ש' התמנו לתת הכרעה בפסק דין יעקובי קנובלר. שמגר נתן את פסק הדין. (היה הנשיא).

מנתח את הבעייתיות הגדולה של איזון משאבים בהיותו חלק מהדין הדתי – בגירושין התלויים בהסכמה, המאפשר אמצעי סחיטה. טען שזהו מצב בלתי נסבל. סביר להניח שהמחוקק רצה שתהיה גם חזקת שיתוף, כי לא ייתכן שייתן הסדר כל כך גרוע שיהפוך לאות מתה, כי אף אחד לא איזן – כולם סחטו. שמגר – סימולטניות יש, אין צורך להכריע בעסקת המתנה (זה בעייתי אך היה מקבל). מה הבעיה בסימולטניות – יש פה 2 קונספציות שונות לחלוטין. איזון משאבים דוחה את חזקת השיתוף. איזון משאבים רוצה משטר של הפרדה רכושית, כי אם יש לבני זוג זכויות שוות זה יוצר בעיות לגבי צד ג'. אלה עניינים קשים בתחום הקניין. צד ג' אף פעם לא בטוח לגבי קנייה מאחד מבני הזוג.

חזקת השיתוף עברה לאט לאט מהסכמה מכללא לחקיקה שיפוטית. לא בנו על הסכמה של בני הזוג, אלא נוצר הסדר שיפוטי שלא מבוסס על כוונה.

נוצרו כאן שתי חקיקות שונות. אחת של בית המשפט – חזקת שיתוף.

ושל המחוקק – יחסי ממון – לא ייתכן.

סעיף 3 לחוק יחסי ממון בין בני זוג יראו את הצדדים כמסכימים להסדר איזון המשאבים. זו סתירה חזקה.

סיכומון:

כיוון שחזקת שיתוף הוא הסדר שנוצר על בסיס הסכמה מכללא של בני הזוג, ולצורך איזון המשאבים, נטען כי האחרון אינו מבטל את הראשון, אלא בא בנוסף. שני ההסדרים חלים במקביל. אם כך תמיד אפשר לדרוש פירוק שיתוף, ובעת הגירושין – יעשו איזון משאבים. מנגד היו מלומדים שטענו שאי אפשר לשלב. בפסק דין קנובלר-יעקבי הוכרע הדבר.

בקנובלר מסתמכים על סממנים אובייקטיבים של התנהגות הצדדים כדי לעמוד על כוונותיהם. אדון קנובלר היקר הציג לפי אשתו מארג שווא, ובסתר ליבו תכנן לשקר אותה, והציג גם לביטוח וגם לה כאילו רשם את הווילה גם על שמה, וזו עסקת מתנה. בא כוח האישה לא העלה טענה זו אבל השופט העלה.

השופט טל: איזון משאבים נועד להפריד ולהגן על צד ג', לאור זה שחזקת שיתוף יוצרת בעיות בדיוק בשלבים האלה. מסקנה: שני ההסדרים סותרים. ככל שחזקת שיתוף הפכה להיות הסדר מעין חקיקתי (ולא הסכם מכללא) ממילא לא יכלה לדור עם הסדר אחר בכפיפה אחת.

מה אמר המחוקק: רואים את הצדדים כמסכימים להסדר שבחוק, כלומר יש הפרדה רכושית בזמן הנישואין. בקיצור: אי אפשר שבני הזוג יסכימו גם על הפרדה וגם על שיתוף בעת ובעונה אחת.

זכויות במקרקעין במדינת ישראל מתחלקות לשני סוגים:

1. זכות הרשומה בטאבו – מי שרשום בטאבו הוא הבעלים על הנכס. פלוס דרישת הכתב. העסק חייב להיחתם בכתב. יענו בלי עורך דין אי אפשר.

2. המקרקעין הרשומים במינהל מקרקעי ישראל (80% מהקרקעות במדינה). זה לא רשום בטאבו. המינהל נותן התחייבות שאני יכולה להשתמש בנכס, וכשיגיע יום אפשר יהיה להעביר על שמי. זו זכות אובליגטורית. זו אינה זכות מקרקעין. – לפי הפסיקה.

נמצא איפה שכשאדם מוכר אדמת מינהל – יכול להעביר את הזכות האובליגטורית, לאדם הבא.

השופט טל: על זכות אובליגטורית לא צריך כתב.

השופטת שטרסברג כהן: כשבאים ליישם את הדינים הכללים המתייחסים לדיני הקניין יש ליישמם בדרך שונה כשמדובר ביחסים בין בני זוג. מכוח הדין הכללי צריכים לבדוק אם היו נסיבות שמצדיקות הקנייה, אך אין להזקק לפורמליות המכבידה שנוהגת בדרך כלל.

שני העקרונות אינם חלים סימולטאנית אך הקניית הזכויות כן.

התוצאה של פסק הדין בערעור היא שאין סימולטאניות ואין עסקת מתנה אבל בית המשפט אמר אני לא מסתכל על ההנמקה אלא על התוצאה.

המצב כיום מוזר:

3 שופטים אומרים שאין סימולטאניות. בקנובלר זה לא מה שקבע את פסק הדין, כי שם היה עניין המתנה. פורמאלית זה אוביטר, אבל מהותית ברור שרצו לקבוע פה הלכה.

רוב השופטים בבית משפט לענייני משפחה סוברים שאין סימולטאניות.

פסק דין חדש – אבו רומי נ' אבו רומי – רעא"י 8672/00 פ"ד נו' (6) עמ' 174.

זוג מוסלמי, הבעל הביא לנישואין דירה מלפני הנישואין. גרו בדירה הרבה שנים עם ילדים. הבעל רצה להתגרש. אצל המוסלמים אין צורך בהסכמה. אבל האישה דרשה חצי מהדירה. נישאו אחרי 1.1.74 ולטענתה יש חזקת שיתוף – כי יש סימולטאניות על פי קנובלר ויעקובי.

שטרסברג כהן: המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה אם יש להחיל על בני זוג שנישאו לאחר ה 1.1.74 את חזקת השיתוף.

דין הטענה להידחות. לדעתה גם בקנובלר יעקובי נקבע כי אין סימולטאניות.

לעיתים יש לבני הזוג זכויות מכוח הדין הכללי. לצורך זה יש להוכיח עובדות נוספות, מעבר לחיים משותפים ואפילו הרמוניים, כדי להוכיח עסקת מתנה מכח הדין הכללי. צריך להוכיח נסיבות. במקרה אבו-רומי לא הוכחו כל נסיבות.

כששוקלים סימולטאניות – עושים זאת על מנת למנוע סחיטה. מתי קיים חשש סחיטה? לפני הגירושין. כשכבר התגרשו זה לא רלוונטי.

בג"צ 3995/00 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים.

זכות האישה לחזקת שיתוף בזמן איזון משאבים. אומר השופט ברק- שאלת הסימולטאניות לא פשוטה. השאלה לא הוכרעה עדיין. אם הקשר כבר נותק ודאי שאין חזקת שיתוף.

רוב בתי המשפט למשפחה – סוברים שהעניין הוכרע. כשהקרע בלתי ניתן לשיקום – ניתן לאזן משאבים לפי שטרסברג-כהן – גם כאן אין הכרעה. ברק לא מתייחס לשאלה זו.

פסק דין בבאר שבע – הש' לירון – קיבל את גישתה של שטרסברג-כהן – בעת משבר – איזון משאבים קיים עוד לפני פקיעת הנישואין. אבל שופטים רבים אחרים לא הלכו בדרך זו. לכן אין הכרעה. יש סברה שדווקא עמדת טל יכולה להתקבל בבית משפט לענייני משפחה – משום שהיא מבוססת גם על תום לב.

כיצד מופעלת חזקת שיתוף בבית הדין הרבני כשהוא דן בענייני רכוש וכיצד הוא פועל בעניין איזון המשאבים?

כלל יסוד – העליון לא מתערב בפסיקת הרבני לכאורה, 2 קווים מקבילים ייפגשו, אממה? נפגשים בבג"צ.

באלו עניינים? לא בעניינים מהותיים.

מתי כן? חוק יסוד: שפיטה.

סעיף 15 ג' קובע סמכות מקיפה, כל פעם שרוצים לתת להם סעד למען הצדק פונים לבג"צ – לכאורה בג"צ מטפל בכל מה שלא נתון לערכאות אחרות. הפסיקה פירשה – בג"צ יכול להתערב גם בפסקי דינים של בתי הדין כשלדעתו לא פעלו לפי הצדק. פסיקתו של בית המשפט העליון – דווקא כי יש לו סמכות כל כך כללית ומקיפה מתערב רק במקרים יוצאים מן הכלל, כשדרוש לעשות צדק מפני תיקונו של עולם. כלומר – אי צדק משווע. כלומר צמצום.

למשל בג"צ מתערב בערכאת ערעור בבית דין לעבודה. למה לא ע"א? כי כאן בג"צ הפעיל את סעיף 15 (ג) נ' רשויות שלטוניות.

סעיף 15 (ד)(4) – נותן את הסמכות העיקרית להתערב בפסיקת בתי דין דתיים. פתח נרחב להתערבות של בג"צ בפסק דין. בסייג אחד – שמטפלים בענין סמכויות.

דילוג לתוכן