גירושין – פסקי דין בנושא גירושין של בעלי עסקים

ערעור על פסק דין של בית המשפט לענייני המשפחה קבע כי בשל הסכם הממון שנחתם, האישה לא זכאית לקבלת מחצית מהזכויות בחברות שהוקמו על ידי הבעל (ניתן ביום 4/2/24 – עמ"ש 949-03-23) –

הצדדים חתמו על הסכם ממון בטרם חתונתם, לפיו החברה והעסק השייכים לבעל והוקמו בטרם נישואי הצדדים לא יאוזנו בין הצדדים. כך גם נקבע בהסכם הממון, כי כל נכס שיירשם על שם אחד מבני הזוג באופן בלעדי, לרבות הכנסות והשבחות שיהיו מנכסים אלו, יהיו שייכים אך לבן הזוג שעל שמו הם רשומים.

כב' ביהמ"ש המחוזי אישר את פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה וקבע כי לאור לשונו הברורה של הסכם הממון שנחתם, אשר מחריגה מפורשות כל נכס הרשום על שם אחד מבני הזוג, ואת החברות של הבעל בפרט, ולאור כך שלא בוצע כל שינוי בכתב בהסכם הממון, אשר אושר על ידי ערכאה מוסמכת, האישה אינה זכאית לזכויות בחברות השייכות לבעל.

כב' ביהמ"ש הוסיף כי במהלך כל חיי הנישואין, הצדדים פעלו בהתאם להוראות הסכם הממון שנחתם.

עוד נקבע כי האישה לא הוכיחה את טענתה כי הצדדים התנהלו באופן המלמד על כך שהיא שותפה בחברה. נמצא כי לא היה בסמכות האישה לפטר עובדים, היא לא חתמה על המחאות החברה, היא לא ניהלה את כספי החברה, לא היה לה כרטיס ביקור המגדיר את תפקידה כפי שטענה וכד'.

פסק דין של ביהמ"ש לענייני משפחה בקריות קבע כי האישה תקבל מחצית מהזכויות בחברה של הבעל, למרות שהשליטה בחברה הועברה שנים רבות לפני כן לאחיו (ניתן ביום 12/2/24 – תמ"ש 56348-11-12) –

במהלך הנישואין הבעל העביר בהדרגה את כל המניות שהיו לו בחברה מסוימת (90%) לאחיו. האח הפך לבעלים היחיד בחברה, בעוד שהבעל עבד בה כשכיר. לאחר מספר שנים הצדדים התגרשו. במסגרת הגירושין הייתה בין הצדדים מחלוקת לגבי מניות החברה שהוערכה במיליוני שקלים.

כב' ביהמ"ש קבע כי למרות שהבעל הציג עצמו כעובד שכיר של החברה, הוא המשיך להתנהל בה כבעל שליטה לכל דבר ועניין ולקבל ממנה טובות הנאה החורגות בהרבה מאלו הניתנות לעובד שכיר רגיל.

לאור טענותיו של הבעל בהליך המשפטי, נקבע כי העברת המניות שבוצעה לאח, גם לשיטתו של הבעל, נערכה למראית עין על מנת לחמוק מנושים. משכך, נקבע כי מדובר בחוזה פסול, "שכן הוא נערך לשם מטרה בלתי חוקית ובלתי מוסרית". בהתאם לדין, "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל". (סעיף 30 לחוק החוזים).

עוד נקבע על ידי כב' ביהמ"ש כי לא ניתן על ידי הבעל הסבר מניח את הדעת מדוע הוא ויתר על כלל מניותיו בחברה ללא תמורה, כאשר החברה מחזיקה בנכסי מקרקעין בעלי שווי רב.

לסיכום, קבע כב' ביהמ"ש כדלקמן – "סופו של דבר, שוכנעתי מעל לכל ספק, כי העברת המניות מאת הנתבע 1 לנתבע 2, הייתה העברה למראית עין, וכי למעשה הנתבע 1 נותר בעל השליטה הבלעדי בחברה, ואילו הנתבע 2, אשר הוגדר כבעל המניות העיקרי, שימש אך כשכיר בכסות של "בעלים". זאת ועוד, ספק אף האם בידי הנתבע 2 הידע המינימאלי הנחוץ ל"עובד שכיר" בחברה, שכן מחקירתו עלה כאמור הרושם כי הוא מנותק מהחברה ומענייניה השוטפים לחלוטין."

משכך, נקבע כי האישה זכאית למחצית מהון המניות של החברה.

פסק דין של ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים קבע כי חרף פער הכנסות משמעותי בין הצדדים ורמת חיים גבוהה, האב יחוייב בתשלום מזונות בסך 1,700 ₪ בלבד (ניתן ביום 15/11/26 – תלה"מ 34968-02-20) –

לצדדים נולדו 3 ילדים שגילם היה 17, 15 ו-10.

האישה טענה כי לבעל הכנסה חודשית של 158,000 ₪, שחלקה נובעת ממניות חברה שמוחזקות אצלו וחלקה מהשכרת נכסי מקרקעין. האישה טענה כי הצדדים חיו ברמת חיים גבוהה ביותר של "האלפיון העליון", כתוצאה מהכנסותיו הגבוהות של הבעל.

מנגד, טען הבעל כי הוא משתכר מהחברה סך של 13,000 ₪ בלבד וכי הכנסות השכירות שייכות לחברה ומשמשות להחזר הלוואות שלה ותשלומים שוטפים. עוד טען הבעל כי הצדדים חיו מעבר ליכולתם, וזאת בזכות עזרה כלכלית שנתקבלה מאביו.

שניים מהילדים לא לנים אצל האם ולא שוהים עם האם באופן קבוע ומשמעותי (לטענת האם שוהים עמה כ-6 שעות בשבוע בלבד). בתם של הצדדים לנה אצל האם יומיים בשבוע ומבלה אצלה יום נוסף בשבוע ללא לינה.

כב' ביהמ"ש קבע כי הכנסתה הפנויה של האם, בניכוי חלקה בהוצאות המדור ואחזקתו, עומדת על סך של 4,400 ₪.

לגבי הכנסתו של הבעל, כב' ביהמ"ש קבע כי קיים ערפל ורב הנסתר על הגלוי. ביהמ"ש התייחס לכך שהבעל עובד בחברה בה הוא מחזיק את מלוא מניותיה ושהיא בעלת הזכויות בארבעה נכסי מקרקעין, המניבים לה הכנסות משכירות. נקבע כי אין עוררין שהבעל קובע את הכנסתו מהחברה. ביהמ"ש ציטט פסק דין אחר בו נקבע – "הלכה היא, כי כאשר בעל עובד במפעל משפחתי, יועבר אליו הנטל בכל הנוגע לקביעת גובה הכנסתו, ויהיה עליו לשכנע את בית המשפט כי משכורתו הינה בסכום המוצהר על ידו. היה ולא יעמוד בנטל הוכחתו, יוכל בית המשפט לקבוע כי גובה משכורתו גבוה מהמוצהר על ידו, וזאת על בסיס הראיות המסתברות, לאור רמת החיים, רמת הצריכה, אופן ואופי ניהול משק הבית וכו' (ר' תמ"ש 52480/99 פלונית ואח' נ' פלוני,  [פורסם בנבו] דינים משפחה כרך א 414)". בהתייחס להלכה זו, קבע כב' ביהמ"ש כי "בענייננו, אמורים הדברים מכח קל וחומר כאשר אין המדובר בעסק משפחתי כי אם בחברה שמניותיה בבעלות בלעדית של הנתבע, חשבון הבנק של החברה משמש את הנתבע בערבוביה גם לתשלום צרכיו האישיים ולתשלום הוצאות המשפחה, והוא קובע על דעת עצמו את גובה השכר שהוא מושך מהחברה".

לאחר שבחן את הראיות שהיו בהליך (משיכות כספים ורמת החיים של המשפחה), העמיד כב' ביהמ"ש את הכנסתו של הבעל על סך של 60,000 ₪. משכך, נקבע כי יחס ההכנסות הפנויות של הצדדים עומד על 92%-8% לטובת הנתבע.

מכיוון שנקבע כי הצדדים לא הוכיחו את צרכי הקטינים, העריך כב' ביהמ"ש את עלות צרכי הקטינים ב-3,000 ₪ לכל ילד.

בסופו של יום, בהתחשב בכל האמור לעיל (הסדרי השהות, הכנסות הצדדים וצרכי הקטינים), פסק כב' ביהמ"ש כי על האב לשאת אך במזונות בתם של הצדדים אשר לנה אצל האם בחלק מימות השבוע, בסך של 1,700 ₪.

פסק דין של ביהמ"ש לענייני  משפחה באשדוד דחה את טענת הבעל כי דיווח לרשויות המס על הוצאות עסק היו פיקטיביות והתחשב בהוצאות אלו לצורך הערכת שווי העסק (ניתן ביום 28/6/23 – תלה"מ 17904-07-18) –

 במהלך הנישואין, הקימו הצדדים גני ילדים וצהרון, כאשר האישה הייתה אחראית לטיפול בילדים והבעל עסק בהיבטים הארגוניים, לרבות התנהלות מול רואה החשבון של העסק ואחזקת הגנים.

עת נפרדו הצדדים, נסגרו הגנים והצהרון. באותו מקום נפתח גן ילדים בשם חדש, עם אותו צוות כאשר האישה המשיכה לעבוד בו כשכירה, אולם הבעלות נרשמה על שם גיסתה.

כב' ביהמ"ש מינה מומחה לצורך הערכת שווי עסקם של הצדדים, אשר העריך את השווי ב-342,365 ₪, ככל שמתחשבים בהוצאות השכירות שדווחו, ובשווי 427,000 ₪ ללא התחשבות בדמי השכירות.

הבעל טען כי האישה היא למעשה הבעלים של הגן וממשיכה לקבל את הכנסותיו. משכך, טען הבעל להפרשי השתכרות גדולים בין הצדדים, אשר מצדיקים את חלוקת נכסי הצדדים באופן בו החלק שיקבל יהיה גדול יותר.

לגבי שווי העסק, הבעל טען כי יש לחשבו ללא רכיב הוצאות דמי השכירות, שכן לטענתו מדובר בהוצאה פיקטיבית.

כב' ביהמ"ש דחה את טענת הבעל לחלוקה לא שיוונית של רכוש הצדדים לטובתו, בשל כך שהוא לא מיצה את מלוא הפוטנציאל והניסיון שרכש בעת ניהול הגן לאחר פרידת הצדדים.

לגבי שווי העסק, כב' ביהמ"ש פסק כי "יש להעריך שוויו של כל נכס באופן התואם את הדיווחים לרשויות המס. האיש הוא אדם נבון וממולח, אשר השכיל להיות המנוע העסקי שמאחורי הפעלת רשת של גני ילדים מוצלחת גם לשיטתו, ולכן יש להניח כי היה מודע היטב למשמעות הנתונים שמסר לרואה החשבון. יש להניח שידע היטב כי ככל שיכביר הוצאות כך יפחת הרווח בגינו יחויב במיסים ועל כן פעל כפי שפעל. משעה שהודיע לרשויות המס כי קיים רכיב של דמי שכירות, יש לראות בו כמי שמודה בקיום רכיב זה והדבר הוא בבחינת "השתק שיפוטי".

לגבי טענת האיש כי האישה ממשיכה להפעיל את הגן, נקבע כי "האשה ממשיכה לנהל עסק פעיל, אשר שוויו זהה לעסק הקודם שניהלה, ועל כן זהו מסד הנתונים שעל יסודו יש לערוך האיזון. בנוסף, יש בדברים אלה כדי להשליך על מצבה הכלכלי, הרלוונטי לעניין המזונות".