גירושין ברגישות, בנחישות ובתבונה, תוך הגנה על ילדיך, עסקיך, נכסיך וזכויותיך

מסוגלות הורית

המפתח להישאר עם ילדיכם אחרי הגירושין

התשובה לשאלה עם מי מההורים יישאר הילד לאחר הגירושין מושפעת משני משתנים עיקריים. הראשון, המכונה “מסוגלות הורית”, עוסק בבחינת השאלה למי משני ההורים היכולת לדאוג לכל הצרכים הפיזיים והנפשיים של הילד. השני, עוסק במשקל אשר ניתן לרצון של הילד על רקע המגמה להגדיל את מידת השתתפות הילדים בתהליך קבלת ההחלטות הנוגעות להם במסגרת הגירושין.

האמירה לפיה יש לשלב ילדים בתהליך הגירושין מעוררת, על פניה, התנגדות. הרצון הטבעי של ההורים הוא, בדרך כלל, להגן על הילדים ולמנוע מהם מעורבות בתהליך הגירושין. הורים רואים בילדים במקרים רבים חלק מקניינם. גישה זו עומדת להם לרועץ, שכן כיום, התפיסה המשפטית השלטת מתייחסת לילדים כבעלי זכויות, במיוחד בכל הנוגע להחלטות הנוגעות לעתידם.

לבתי המשפט אין מדיניות אחידה בכל הנוגע לסוגיית המשקל שיש לתת לרצון הילד, הדרכים לשמיעת רצונו, הלחצים המופעלים עליו ומידת השפעתם, ובעיקר מידת האיזון בין רצון הילד לטובתו. המצב המתואר יוצר קרקע פעולה נרחבת להורים ועשוי במקרים רבים להוביל לשינוי בתבניות המוכרות הנוגעות להחזקת ילדים.

פונים אלי אבות רבים המעוניינים להמשיך ולגדל את ילדיהם גם לאחר הגירושין, אולם יוצאים מתוך נקודת המוצא לפיה,”הילדים תמיד הולכים עם האם”. במקרים רבים, הקשר החזק בין האב לילדיו מוביל את האבות להחלטה שלא להתגרש ולהמשיך בחיים אומללים, וזאת על מנת שלא לנתק את הקשר עם ילדיהם. אנו עדים לתופעה גוברת והולכת של אבות המבקשים לקבל משמורת משותפת על הילדים ביחד עם האם, או לחילופין, אנו נתקלים בהסדרי ראיה נרחבים, כך שבמקרים בהם שני ההורים מתגוררים בסמיכות, יש לילדיהם לאחר הגירושין שני בתים.

מחקרים חדשים מפריכים את התיאוריות הקודמות לפיהן פיצול השהות של ילדים בין שני ההורים, בתנאים המתאימים, פוגעת ביציבות הילדים בשעת גירושין. במקרים רבים, תמצא ילדים אומרים שלאחר הגירושין יש להם שתי אימהות ושני אבות.

פונות אליי גם נשים רבות, אשר פוחדות “פחד מוות” כי בן זוגן עומד לקבל את הילדים לידיו, או בכל אופן דורש כך במסגרת הליכי הגירושין. לעיתים בקשת בן הזוג היא בקשה אמיתית וכנה ולעיתים מניפולציה בלבד לסחיטת ויתורים רכושיים.

ככלל, נראה כי מגמת בתי המשפט כיום הנה להותיר את החזקה בילדים בידי האם, זולת במקרים בהם האם אינה כשירה להחזיק בילדים. כמובן, שככל שגיל הילד עולה, נחלשת המגמה ואנו עדים למספר גדול יותר של מקרים בהם גם אבות מקבלים את המשמורת על ילדיהם.

ובתווך הילדים, הנקרעים בין הנאמנות לאם או לאב. מהו המשקל שניתן לרצונם האמיתי וכיצד ננהג במקרים בהם רצונם אינו מתיישב עם טובתם?

במאמר זה נעמוד על העקרונות המנחים לפיהם תוכרע השאלה למי מההורים תוענק הזכות להמשיך ולגדל את הילדים לאחר הגירושין.

לייעוץ גירושין מיידי 24/7

או מלא/י פרטיך להלן

עקרון טובת הילד

המדובר בעיקרון המרכזי להכרעה בשאלה מי ימשיך לגדל את הילד לאחר גירושי ההורים. מאות מאמרים נכתבו בנושא במטרה להתמודד עם ההגדרה של טובת הילד, ועדיין אין הגדרה אחת ממצה. נוטים לראות כטובת הילד את השמירה על בריאותו הגופנית, הנפשית, וסיפוק צרכיו הגופניים, החומריים והנפשיים של הילד. טובת הילד כוללת גם חינוך טוב, נימוסים וכיבוד אב ואם, ובמסגרת זאת נבחנת גם השאלה מי משני ההורים יאפשר להורה שלא קיבל את המשמורת את הקשר הטוב ביותר עמו. טובת הילד אף מחייבת את השמירה על אורחות החיים אותם ניהל לפני הגירושין (בתי ספר, חברים). טובת הילד אינה טובת הוריו. רצון ההורים רלוונטי רק במידה שהוא תואם את טובת הילד. טובת הילד אינה רק רצון הילד, והדבר מקבל משנה תוקף כשרצונו אינו מתיישב עם טובתו. יש המפרשים את טובת הילד כזכותו לבית אוהב ויציב המאפשר החזקתו, חינוכו ושמירת הקשר עם ההורה שלא קיבל את המשמורת.

מסוגלות הורית

מסוגלות הורית עוסקת ביכולתם של הורים לספק את כל הצרכים של ילדיהם: בריאותם הגופנית והפיזית, וסיפוק צורכיהם הגופניים, החומריים והנפשיים של הילדים. במסגרת בדיקת מסוגלות הורית, נבחנים פרמטרים רבים: בגרותם הנפשית של ההורים, אחריותם, עבודתם, יחסם אל הילדים, יחס הילדים אליהם וכיוצא בזה. נבחנת היכולת של כל אחד מההורים לספק לילד סביבה תומכת רגשית, כלכלית וחברתית. מסוגלות הורית נתפסת כיכולת להעניק לילד סביבה יציבה בטוחה ושקטה מבחינה רגשית וכלכלית. הקושי המרכזי מתעורר במקרים בהם נראה, על פניו, כי לשני ההורים קיימת מסוגלות הורית. במקרים אלו נדרש בית המשפט לבחור בחלופה הטובה ביותר. בחינת מסוגלות הורית של כל אחד מההורים בהליכי הגירושין מהווה אחד הכלים המרכזיים בהכרעה בשאלת “טובת הילד”, וכפועל יוצא ממנה השאלה מי מההורים ימשיך לגדל את הילדים. אף אחד לא יקרא לילד בשמו, אולם בשעה שמוגשת לבית המשפט חוות דעת בדבר הסוגיה למי מההורים רצוי להעניק את החזקה בילדים, הרי שעורך חוות הדעת נפגש עם האב, האם ובמרבית המקרים גם עם הילדים ושומע את דעתם, רצונם וכיו”ב. ההורים נשאלים שאלות רבות, חלקן נראות תמימות, שדרכן נבחנת יכולתו של כל אחד מהם לדאוג לצורכי הילדים. בשלב זה, כל אחד מההורים נדרש “לשכנע” בדבר היכולות שלו להעניק לילדיו את כל צורכיהם, במגמה להביא להתפתחותם הגופנית והנפשית בדרך הטובה ביותר עבורם.

מסוגלות הורית נבחנת, בדרך כלל, באמצעות חוות דעת מומחים אשר מוגשות לבית המשפט. אמנם, חוות הדעת במרבית המקרים אינן קובעות, מי מההורים נעדר מסוגלות הורית כזו, אולם חוות הדעת ממליצות להותיר את החזקה בידי אחד ההורים.

תפקידו של עורך הדין בבחינת סוגיית מסוגלות הורית

ללא הבנה והכרה של הכלים הפסיכולוגיים, שמטרתם לבחון מסוגלות הורית, אין ביכולתו של עורך דין המטפל במקרה של החזקת ילדים בכדי לסייע ללקוחו בצורה ממשית. לא אחת, אני נתקל בעורכי דין המותירים את כל שיקול הדעת בדבר ההחלטה בידי הגורמים המקצועיים, ואינם טורחים כלל להסביר ללקוחותיהם מה צפוי להם, ועם מה הם נדרשים להתמודד. הדבר נובע במקרים רבים, מחוסר הבנה של עורכי דין בתחום, שהרי ההכשרה הנדרשת להכרעה בסוגיות אלו אינה הכשרה משפטית אלא הכשרה מתחומים אחרים לחלוטין, כמו פסיכולוגיה או עבודה סוציאלית. תפקידו של עורך הדין, תוך הסתייעות באנשי מקצוע אחרים, היא לתת להורה כלים על מנת להתמודד בצורה טובה יותר עם נושא בחינת המסוגלות ההורית. במקרים רבים, בחינת נושא המסוגלות ההורית באמצעות עורכי הדין המייצגים את אחד הצדדים, עשויה להאיר היבטים בעייתיים באישיות אחד ההורים, היבטים הניתנים לתיקון בקלות.

הכלים המופעלים על ידי פסיכולוגים לבחינת מסוגלות הורית הנם בבסיסם הכלים המשמשים לבחינת אישיות בכלל. הפרופיל האישיותי המוצג לבית המשפט, המבוסס לעיתים על מבחנים כאלו ואחרים, מושפע מנסיבות הגירושין, כאשר המבחנים השונים לרבות הראיונות הקליניים אינם תמיד מותאמים למורכבות המיוחדת של הסיטואציה. מוגבלות הכלים לניתוח אישיות בהתייחס לסיטואציה הספציפית של גירושין, צריכים להעלות הרהורים בדבר המשקל המכריע שבתי המשפט נוטים ליחס לכלים אלו ולהמלצות הנגזרות מכוחם.

הכלים הנוהגים להערכת אישיות כוללים בראש ובראשונה ראיון קליני. במסגרת הראיון האמור קיימת חשיבות גדולה למידת המוכנות של ההורה, לזהות הפסיכולוג ולניסיונו, למידע המובא בפניו ולגורמים רבים נוספים. כפועל יוצא, כלי זה ניתן להטיות שונות ומידת דיוקו בבחינת אישיות בנסיבות הספציפיות של גירושין מוטל בספק.

קיימים גם מבחנים שונים שמטרתם בחינת הרמה האינטלקטואלית. למשל, מבחן ‘טאט’, העוסק בניתוח תמונות של סיטואציות בין אישיות, שמהן עומדים על מרכבים סמויים באישיות, ה- MMPI, המספק מידע על מאפיינים אישיותיים, יחסים בין זוגיים ומשפחתיים ומרכיבים רבים נוספים. מבחן השלמת משפטים, מבחן ציורים וכיו”ב מבחנים נוספים אשר לא כאן המקום לפרטם.

הערכה מוקדמת של סוגיית המסוגלות ההורית והכשרת ההורה לשיפור ההיבטים הטעונים שיפור באישיותו, יש בהם בכדי להשפיע על תוצאות חוות הדעת המוגשות לבית המשפט, חוות דעת שבית המשפט נוטה ליחס להן משקל כבד בבואו להכריע בשאלת המשמורת. תפקידו של עורך הדין, ביחד עם מומחים, להדריך את לקוחו ולאתר את נקודות החולשה העלולות להיות לו לרועץ בעת הערכת מסוגלותו ההורית.

מידת השתתפותו של ילד בתהליך קבלת ההחלטות הנוגעות לו

סוגיית השתתפות הילדים ומידת מעורבותם בהחלטות הנוגעות להם במסגרת הליכי הגירושין מעוררת מחלוקות רבות. יש מי שמעלה את הטיעון, כי מעורבות ילדים בשאלה זו הנה בעלת השלכות שליליות מבחינת רווחתו של הילד וקשריו עם הוריו (במיוחד עם ההורה שלא “נבחר”). לטעמי, חרף הקשיים המלווים את מעורבות הילד בתהליך, המעורבות הנה הכרחית ובסופו של יום התועלת שבמעורבות עולה על הנזק הכרוך בה. ילד אשר עמדתו נשמעה וניתן לה משקל יטה לשתף פעולה בצורה טובה יותר ויפעל לקיום ההחלטה אשר ניתנה בעניינו. בעוד שילד אשר דעתו לא נשמעת או שלא ניתן לה משקל , במקרים רבים יראה בהחלטה תכתיב ולא ישתף פעולה. עקרון ההשתתפות של ילדים בהחלטות הנוגעות להם קיבל את עיגונו באמנה בדבר זכויות הילד. האמנה אושררה בישראל בשנת 1991. סעיף 12 לאמנה קובע במפורש, כי יש להבטיח לילד המסוגל לחוות דעה משלו את הזכות להביע דעה בחופשיות בכל עניין הנוגע לו, תוך מתן משקל ראוי לדעותיו, בהתייחס לגילו ולמידת בגרותו. פסקי דין רבים ומאמרים רבים מצדדים בהשתתפות ילדים בהחלטות הנוגעות להם מתוך נקודת מוצא לפיה הילד אינו “קניינו של הוריו” אלא אדם בעל זכויות, הזכאי להביע את דעתו ולהשמיע קולו בהחלטות אשר ישפיעו על המשך חייו.

מחקרים הוכיחו, כי שיתוף ילדים בהחלטות הנוגעות לעתידם, הופכים את הילדים לחלק מהתהליך, מביאים לשיתוף פעולה מצד הילדים, ומחנכים את הילדים לפעול בדרכים של שכנוע. לעומתם, במקרים רבים בהם ההחלטה לגבי עתידו של הילד נכפתה עליו (החלטה על ידי בית משפט או הוריו וזאת בניגוד לרצונו, ותוך שבירת רצונו), הילד אינו משתף פעולה עם ההחלטה, מתעוררים עמו קשיים רבים ובסופו של דבר מוחמצת המטרה האמיתית: השמירה על טובת הילד.

חשוב להדגיש: עיקרון השתתפות הילד בהחלטות הנוגעות לו כפוף לעקרון העל המנחה – “עיקרון טובת הילד” (ראו הרחבה במאמר  איך לא לפגוע בילדיכם במהלך הגירושין).

הפרמטרים לפיהם תקבע מידת השתתפות הילד בהחלטות הנוגעות לו והמשקל שינתן לרצונו:

קיימים פרמטרים רבים מהם גוזרים את רצון הילד ואת המשקל הראוי שיש ליתן לרצונו. בכל מקרה ומקרה האיזון בין הפרמטרים האלה עשוי להיות שונה בהתאם לנסיבות ולמשקלו היחסי של כל אחד מהפרמטרים בנסיבות ספציפיות.

  1. גיל הילד
    התחשבות ברצונו של הילד הנה, בדרך כלל, פועל יוצא של גילו. ככל שגיל הילד עולה, כך גוברת הנטייה להתחשב בדעתו. בכל הנוגע לילדים עד גיל 6 קיימת בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות חזקה המכונה “חזקת הגיל הרך”. לפי חזקה זו ילדים עד גיל 6 מקומם עם אמם, זולת אם קיימים טעמים מיוחדים השוללים את החזקה כאמור. יצוין, כי גם לפי הדין העברי נהוג היה שילדים עד גיל 6 נשארים עם אמם ומעבר לגיל 6 הבנים נותרים במשמורת האב והבנות במשמורת האם. בתי המשפט כיום אינם מקיימים הבחנה כאמור. אין לומר, כי משעה שילד הגיע לגיל 6 יש מקום לשקול מחדש עם מי מהוריו יהיה. בית משפט לא ימהר ליטול מידי האם גם ילד שעבר את גיל 6 בהיעדר טעמים מיוחדים. בפסיקה נקבע במקרים רבים, כי כאשר ילד מגיע לגיל 11-10 אין להתעלם מרצונו. כמו כן התבסס עיקרון לפיו, ככל שגיל הילד עולה כך יש לתת משקל רב יותר לרצונו: אין דין רצון של ילד בן 7 להתגורר עם אביו כרצון של נער בן 16. לסיכום ניתן לומר, כי רצון הילד עד גיל 6 אינו נלקח כלל בחשבון במרבית המקרים. בין הגילאים 10-6 ניתן לרצונו משקל מועט ביותר. בגילאים 16-10 ניתן משקל לרצונו של הילד (כמובן, שככל שהגיל גדול יותר המשקל עולה) ואילו מגיל 16 ואילך בתי המשפט אינם נוטים לכפות הורה מסוים על הילד.

  2. בגרותו הנפשית של הילד
    בבסיס הנושא עומדת “דוקטרינת הקשרים המתפתחים”. קיימת אבחנה בין ילדים בגילאים שונים ביחס למידת בגרותם. שאלת הבגרות הנפשית של הילד היא שאלה הנבחנת בכל מקרה לגופו. בעניין זה אין מסמרות. ילד בן 9 מתגלה כבעל שיקול דעת, וכבעל יכולת לבחון את התמונה הכוללת, העולים על כישוריו של ילד בן 13. על פי מחקרים מדעיים שונים, לילד בגיל 9, יש בדרך כלל את היכולת הקוגניטיבית להשתתף בתהליכים הנוגעים אליו.

  3. העדפה מול התנגדות נחרצת
    כששואלים את פי הילד עם מי הוא מעדיף להישאר לאחר הגירושין, במקרים רבים מציין הילד, כי יש לו העדפה להורה מסוים. לעיתים, אין כל הסבר להעדפה זו. במקרה כאמור, בית המשפט יטה לתת משקל פחות לרצונו של הילד. לעומת זאת, במקרים בהם ילד מביע התנגדות נחרצת ומנומקת להיותו עם אחד מההורים, בית המשפט יהסס לשבור את רצונו. מבחינות רבות, שבירת רצון של הילד מובילה להחלטה שאינה מתיישבת במקרים רבים עם טובתו. לא אחת אנו עדים למקרים בהם בתי המשפט מאלצים ילדים להישאר עם אחד מההורים בניגוד מוחלט לרצונם, ולאחר תקופה קצרה הילד בורח לבית ההורה השני.

  4. מידע אמיתי, השפעות בלתי הוגנות ומניפולציות
    אין משקל לרצונו של הילד אם לא עמד בפניו המידע האמיתי והמלא לצורך גיבוש רצונו. אם למשל, אב קיים שיחה עם בנו בן התשע וסיפר לו על בגידות של אמו עם גבר זר, דברים שלא היו מעולם, האם גם אז ניתן משקל לרצונו של הילד, רצון שהוא פרי הטעיה? בוודאי שלא. ונניח שאמנם הייתה בגידה כזו, כיצד העובדה שאב מספר מידע כאמור לבנו בן התשע עלולה להשליך על שאלת מסוגלותו ההורית? שאלות מורכבות שאין בצדן תשובה חד משמעית. ככל שהילד בגיל רך יותר הוא נתון יותר למניפולציות, שמטרתן השפעה ועיצוב רצונו. משקל מהותי בבדיקת רצונו של הילד יינתן לשאלה האם זהו פרי רצון חופשי, שמא הוא עבר תהליך הסתה אשר השפיע על רצונו. שאלה זו היא שאלה חשובה, אשר יש לרדת לחקרה. תהליך הסתה כזה מעיד, כי רצון הילד אינו רצון חופשי אלא רצון אשר הוכתב לו על ידי מי מהוריו, גם אם התהליך התרחש אצל הילד באופן לא מודע. עיצוב דעתו של הילד צריך שיתבצע על בסיס מידע אמיתי ומלא, תוך כיבוד זכותו של הילד שלא לקבל מידע אם הוא דורש זאת.

בסופו של יום עומדות בפני בית המשפט שתי תבניות מהן הוא גוזר את “טובת הקטין”: הראשונה, מסוגלותם ההורית של כל אחד מהוריו להעניק לקטין את כל צרכיו בצורה הטובה ביותר. השנייה, רצון הקטין. כפי שכבר עמדנו בראשיתו של מאמר זה טובת הקטין אינה בהכרח רצונו. דוגמא קיצונית לכך, ילד המעוניין להישאר במחיצת אביו בעוד זה נדון לתקופת מאסר ממושכת. זהו מקרה מובהק בו רצון הילד עומד בסתירה מוחלטת לטובתו ולא יינתן משקל לרצונו. על בית המשפט לאזן בין שתי התבניות הללו לצורך קבלת ההחלטה בידי מי מההורים תופקד המשמורת על הקטין. רק ההורה שמשכיל להבין את חשיבותן של שתי התבניות הללו, יוכל להגיע לתוצאה הנכונה בכל הנוגע למשמורת.

אופן ההשתתפות של הילד בהחלטות הנוגעות לעתידו

קשה לעמוד על קולו של הילד בהליכי גירושין מדברי הוריו. בישראל אין כללים המנחים את השופטים בבתי המשפט לענייני משפחה ובבתי הדין הרבניים. ישנם שופטים שלתפיסתם אין לשמוע את הילד אלא במקרים נדירים, והם מתבססים בעיקר על תסקירים וחוות דעת של מומחים. מנגד, יש שופטים הנוטים כדבר שבשגרה לשמוע את הילד מכלי ראשון על מנת להתרשם ממנו, ויש אף המקיימים שיחה עמו בלשכתם, במסגרתה הם מנסים לעמוד על רצונו האמיתי ומידת התאמת הרצון לטובת הילד.

בימים אלו מגבשת ועדה בראשות השופטת סביונה רוטלוי המלצות לכללים מנחים להשתתפות ילדים בהחלטות הנוגעות להם. בין היתר כוללות ההמלצות את זכות הילד להישמע ישירות בפני שופט, זולת אם קיימים טעמים מיוחדים השוללים שמיעה ישירה; זכותו של הילד לקבלת מידע; אפשרות לשמיעת הילד בלא הצדדים ועורכי דינם; והחידוש: מינוי על ידי בית משפט של “גורם מלווה” לילד, אדם שיסייע לו ואשר אינו אחד ההורים. כל הצעדים הללו, אם יאומצו, יניחו תשתית מעשית לבחינה יסודית יותר של רצון הילד והשתתפותו בהחלטות הנוגעות לו.

המפתח להצלחה: מסוגלות הורית והבנת מקומו של הילד בתהליך קבלת ההחלטות הנוגעות לעתידו

הזכות להורות היא זכות יסוד בסיסית וחוקתית. בשל כך, לא הציב המחוקק כל מגבלה או תנאי לכשרות להוליד ילדים. כפועל יוצא מזכות זו נוצרים מצבים רבים של חוסר מסוגלות הורית לגידול ילדים. לעיתים, חוסר מסוגלות הורית עולה על פני השטח רק בשעת מאבק, דוגמת מאבק גירושין. אבחון נכון של עורך הדין, המטפל בעניין באמצעות גורמים מקצועיים מטעמו, יכולים לתקן את בעיית המסוגלות ההורית ולהותיר או להעביר את הילדים לידי ההורה בעל המסוגלות ההורית הטובה יותר.

הואיל וסוגיית המסוגלות ההורית והמשקל שיש לתת לרצון הילד, הנן פועל יוצא של ניתוח מאפיינים אישיותיים גם אצל הילד וגם אצל הוריו, הרי שלשופטים ולמרבית עורכי הדין אין את ההכשרה והכלים המתאימים לעמוד על מסוגלותו ההורית של הורה כזה או אחר. על כן, במרבית המקרים, נוטים בתי המשפט לאמץ את מסקנות התסקירים המוגשים בפניהם על ידי אנשי המקצוע (בעיקר פסיכולוגים ועובדים סוציאליים). מכאן החשיבות הראשונה במעלה, לעורך הדין הבוחן, בין באמצעותו ובין באמצעות גורמים מקצועיים, את שאלת המסוגלות ההורית. בחינה כזאת מבליטה את הנקודות המצריכות שיפור אצל לקוחו, מאתרת את הדפוסים הפוגמים במסוגלותו ההורית של הצד שכנגד ומה שיותר חשוב, כיצד להדריך את הלקוח להביא את כל הנתונים הללו בפני הגורם הממליץ לבית המשפט.

עורכי דין רבים נוטים להקל ראש ברצונו של הילד. לא אחת תשמע אמירות כגון “ב- 95% מהמקרים הילדים הולכים עם האימא”. אמירות אלה אינן נכונות ומעולם לא נערך מחקר סטטיסטי מבוסס בנושא. עורכי דין אלה שייכים לאסכולה שראתה את הילד כקניין של הוריו, אסכולה המייחסת משקל מועט לרצונו. המגמה המסתמנת כיום היא לראות את הילד כמושא לזכויות משפטיות, כאדם קטן בעל זכויות. וכשאלה הם פני הדברים, המגמה הכללית היא להגדיל את השתתפותו של הילד בהחלטות הנוגעות לעתידו וגם בתהליך קבלת ההחלטות. בדרך זו, הילד עשוי לקבל את ההחלטה ברוח טובה ואף לנסות ולקיימה במקום “להילחם” בה. רק מי שישכיל להבין את שתי המגמות הללו: שיפור המסוגלות ההורית מצד אחד, והבנת המשקל העולה של זכויות הילד מצד שני, יוכל להגיע לתוצאה רצויה. ילד אינו סחורה העוברת מיד ליד בין הוריו אלא אדם בעל זכויות, דעות, רצונות וכדברי השופט חיים כהן: “הילד הוא אדם וכבודו של הילד ככבודו של האדם”.

לקריאה נוספת

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
דילוג לתוכן