פרק ב': דין אישי – דין טריטוריאלי
1. מבוא
דין טריטוריאלי הוא הדין המקובל במדינה, וחל באופן שווה על כל אדם הנמצא בטריטוריה של המדינה, ללא קשר לדתו או גזעו. כל עוד הוא בן אדם, ולא בעל חיים, אין עליו חובה לסמן את הטריטוריה שלו בעצמו, בעזרת הפרשות שונות- המדינה כבר עשתה זאת עבורו.
דין אישי הוא דין משתנה מאדם לאדם, בהתאם לאפיון האישי שלו. דת היא אפיון כזה. החוק במדינת ישראל קובע כי בעניינים מרכזיים בתחום דיני המשפחה (נישואין, מזונות) ייקבע הסטטוס על פי דתו של הבנאדם. במלים אחרות: השאלה אם נוצרי הוא נשוי או לא, תיקבע על פי הדת הנוצרית. השאלה האם טקס החתונה של יהודי הוא מחייב או לא, תיקבע על פי הדת היהודית, והשאלה האם מוסלמי חייב במזונות אשתו תיקבע על פי הדת המוסלמית.
2. מעבר מדין אישי לדין טריטוריאלי
ככלל דיני המשפחה הם חלק מהמשפט האזרחי, והשיפוט בעניינים אלה מסור בידי בתי המשפט הרגילים של המדינה. במדינת ישראל כל עדה דתית מופקדת על השיפוט של בני עדתה באמצעות בתי הדין שלה. זוהי מערכת שיפוט פנימית עדתית.
כל זה התחיל עוד בימי האימפריה העותומנית, שמסרה את השיפוט בענייני המעמד האישי בידי העדות הדתיות, כאשר לא היה חוק שפירט בדיוק מה הם ענייני המעמד האישי אבל הייתה הסמכה כללית של כל עדה. המנדט הבריטי אימץ את השיטה, תוך צמצום הסמכויות של בתי הדין של העדות השונות, וזאת דרך סימן 46 לדבר המלך במועצתו אשר חלחל לחוק הישראלי, בעת הקמת המדינה.
המגמה ההולכת ומסתמנת מאז ימי המנדט הבריטי העליזים ועד ימינו מעידה על מעבר של עוד ועוד עניינים מהדין האישי, היינו (או יענו) הדתי, לדין הטריטוריאלי.
במעקב בלשי למתחילים יוכל הסטודנט הטרי לגלות את הסימנים הבאים:
סימן 86 – דבר המלך במועצתו מפנה לסימן 47, 51.
סימן 51 – רשימה של עניינים המכונים ענייני המעמד האישי.
ענייני מעמד אישי: תביעות בענייני נישואין, גיטין, מזונות, כלכלה, אפוטרופסות, כשרות יוחסין של קטינים, איסור שימוש ברכוש של פסולי דין, הנהלת נכסי נעדרים, ירושה, צוואות ואימוץ.
המדינה הצעירה התחבטה האם להשאיר את המצב כפי שהוא או לשנותו? מצד אחד, מכיוון שמדובר במדינה יהודית עצמאית יש להרחיב את סמכויות השיפוט של בתי הדין הרבניים. מצד שני, התפתחה מגמה שביקשה לצמצם את סמכויותיהם. והתוצאה הייתה – פשרה.
לאחר קום המדינה עברו חמש שנים עד חוק שיפוט בתי דין רבניים – נישואין וגירושין תשי"ג -1953. זהו חוק המסגרת. היו הרבה ניסיונות משני הצדדים, גם מצד אלה שרצו להרחיבו וגם מצד אלה שרצו לצמצמו לשנות את החוק אך ללא הצלחה.
בעניינים שלמעלה היו מוקנות בעבר כל הסמכויות לבתי הדין הדתיים.
בנסיבות מסוימות, כשבית משפט אזרחי דן בנושאים אלה, היה עליו לדון בהם לפי דיני המעמד האישי- הדין הדתי.
המחוקק הישראלי צמצם את הסמכויות, לעומת אלה שהקנה המנדט הבריטי, לבתי הדין הדתיים, והשאיר בידם בסופו של יום רק את נושא הנישואין והגירושין. במשך השנים מאז שקמה המדינה הוצאו מספר נושאים מתחום הדין האישי ועברו לדין הטריטוריאלי.
למשל, חוק האימוץ (תש"כ, תשמ"א – מתוקן) – סעיף 26 לחוק מסמיך את בית המשפט לדון באימוץ במקביל לסעיף 27 המסמיך את בית הדין הדתי.
במשך השנים עברו לדין הטריטוריאלי, נושאים נוספים: ירושה, אפוטרופסות, כשרות של קטינים ומזונות- בכל אלה מוסמך בית המשפט לדון. אולם, כשיבוא בית המשפט לדון, בדרך אגב, בענייני נישואין וגירושין, יהיה עליו לדון בהם על פי הדין הדתי החל על האנשים שלפניו.
משפט – שיפוט
משפט משמעותו מהות ושיפוט בערכאה מוסמכת. המעבר מדין אישי לדין טריטוריאלי, מחייב גם מעבר מערכאה דתית לאזרחית.
החוק שואף לצמצם את הנושאים ששולט בהם הדין האישי, ובמקביל מסתמנת מגמה שהערכאה שתדון בנושאים שונים בדיני המשפחה תהיה ערכאה אזרחית, ולא דתית.
בכדי לקבוע מסלול ראוי יש צורך לבדוק מה המהות ומי ישפוט.
נדגים זאת שוב על [חוק האימוץ]: סעיף 26 – בית המשפט המוסמך.
בית המשפט המוסמך לענין חוק זה, הוא בית המשפט לענייני משפחה (ערכאה אזרחית) והוא אמור לפעול לפי החוק. מכאן עולה כי האימוץ הוצא מסימן 51 והועבר לחוק האימוץ.
החוק לא מעוניין לסלק את בית הדין הדתי, ומשאיר גם לו סדק הצצה: לפי סעיף 27, בית הדין מוסמך רק משנתקיימו שני התנאים המצטברים הללו:
א. הסכמת ההורים או המאמצים לפי העניין.
ב. הסכמת המאומץ (שביכולתו להבין את ההליך והוא מעל גיל 9, אם לאו- נדרשת הסכמת היועץ המשפטי לממשלה).
סעיף 27 (ב) – בית הדין הדתי ידון בכפוף להוראות החוק.
חוק הירושה
גם ירושה הייתה פעם חלק מהדין האישי ונכללה בסימן 51. חוק הירושה שינה את המצב והוחל על כל תושבי המדינה.
בית המשפט המוסמך על פי החוק הוא בית המשפט לענייני משפחה, כלומר, אזרחי (או לענייננו: טריטוריאלי).
סעיף 148 לחוק קובע שמירת דיני משפחה: "חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי ממון בין איש לאשתו או בזכויות הנובעות מקשר האישות ; אולם על זכויות ירושה ועל זכויות למזונות מן העזבון לא יחול אלא חוק זה". מכאן שסעיף זה דן בזכויות ירושה + עיזבון ולא מחיל אותן.
אך על פי האמור בסעיף 155 (ג): מוסמך בית הדין הדתי לנהוג לפי הדין הדתי הנוהג בו. (הכוונה לירושה + עיזבון).
חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות
שם כולל לכל הדינים המתייחסים לילדים הנתונים לאפוטרופסות טבעית של הוריהם והיחסים ביניהם.
פרק ב' בחוק קובע בסעיף 14: ההורים הם האפוטרופוסים של הקטינים.
יש גם אפוטרופסות על ידי מינוי (בדרך כלל כשהאדם הוא פסול דין, או כשהבנאדם הוא קטין שהוריו נפטרו ואין לו אפוטרופוסים טבעיים).
החוק קובע כשרות משפטית בלי קשר לאפוטרופסות.
בתוך האפוטרופסות כלול ההסדר בידי מי תהיה החזקת הילדים: בזמנו זה הוסדר בתוך סימן 51 (מעמד אישי), אולם החוק לא ביטל את מושג האפוטרופסות בדבר המלך, והמילה עצמה עוד קיימת מימי המלך ג'ורג' החמישי, אך הוא נקט בטכניקה שונה כשקבע הוראות מהותיות בדבר האפוטרופסות.
או בקיצור: אפוטרופסות נשארה ברשימה של סימן 51, אבל החוק קובע את ההוראות האזרחיות שלו בנוגע לאפוטרופסות. או עוד יותר בקיצור: המחוקק רוקן את דבר המלך מתוכנו בעניין זה.
שאלות סמכות מופיעות בתחילת חוק או בסופו. החוק אומר לבית המשפט לענייני משפחה כי בית הדין הדתי – יכול לדון בענייני אפוטרופסות בשתי צורות:
א. בהסכמה.
ב. בכריכה (קשה או רכה): אם מגישים תביעת גירושין וכורכים את ההחזקה בילדים, ידון בהם בית הדין הדתי באופן טבעי.
בחוק שיפוט בתי דין רבניים, סעיף 79 קבע כי כאשר יש לבית הדין הדתי סמכות, אזי בכל מקום שכתוב בחוק בית המשפט, מוסמך ומחויב גם בית הדין הרבני.
סעיף 25 קובע- אם לא באו ההורים לידי הסכם, רשאי בית המשפט לקבוע כפי שיראה לו לטובת הילדים. (בית המשפט שוקל תמיד את טובת הילד ולא את טובת ההורה).
מכאן שגם בית הדין (על פי סעיף 79 מחליף בית משפט את בית הדין) רשאי לקבוע על פי טובת הילד. מכאן שבית הדין הדתי ידון לפי הדין האזרחי, וישקול את טובת הילד בלבד.
4. מגמת המעבר מדין אישי לטריטוריאלי
המגמה מתבטאת בשלוש דרכים:
- חוקים אזרחיים מסויימים מורים לבית הדין הדתי לדון בנושאים מסויימים לפי הדין האזרחי. למשל, חוק שווי זכויות האישה הוא כזה. בחוק יחסי ממון בין בני זוג יש סעיף מפורש המורה לבית הדין הדתי לדון לפי הדין האזרחי.
- בית הדין הדתי מחויב לחוקי היסוד של המדינה, אם מכוח החוק ואם מכוח הפסיקה. לכן בית הדין מחויב לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולערך השוויון הנגזר ממנו.
- כשמתרחשת "כריכה": בית הדין הרבני דן בתביעת גירושין, וגם בענייני רכוש הנכרכים בה (כלומר נגררים אחריה פנימה). כך שהתובע מבקש מבית הדין שיכריע גם בכל שאר הבעיות בין בני הזוג, ובית הדין קונה סמכות שיפוט מכוח הכריכה. יודגש כי, אין הבדל אם התובע הוא האיש או האישה. כמו כן הסמכות הנכרכת אינה מצומצמת רק למעמד האישי אלא היא משתרעת על כל שאלה שההכרעה בה דרושה כדי לפרק את הקשר. הדוגמה המובהקת היא חלוקת הרכוש. ברגע שבית הדין הרבני קיבל את הסמכות מכוח הכריכה, שוב לא יכול הצד השני לפנות לבית המשפט לענייני משפחה, ולא ייפתח תיק נוסף באותו עניין.
נקבע כי בענייני רכוש ידון בית הדין הרבני לפי הדין האזרחי. פסק דין בבלי, שהיה לפסק דין תקדימי, דן בכל נושא אזרחי שנכרך בגירושין על פי החוק האזרחי.
במאמר מוסגר יוער כי בשלהי שנת 2003 מסתמנת תחילתה של מגמה בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה לנסות ולכרסם נדבך נוסף בסמכות בית הדין על ידי הגדרת נסיבות מסוימות בהן ידון בית המשפט האזרחי בנושאים שנכרכו בערכאה הדתית. כיוון שכיוונים אלו טרם נבחנו בערכאות הערעור יהיה זה מוקדם, בשלב זה, לקבוע מסמרות בעניין.
הנושא שהוא כרוך מטיבו וטבעו בנושא הגירושין ובית הדין מוסמך לדון בו הינו: החזקת הילדים. גם אם התובע לא כרך אותם במפורש, הם נכרכים ממילא (אוף, הילדים האלה, איך שהם נכרכים אחריך). הסייג הוא – בתנאי שבן זוגך לא הקדים והגיש תביעה להחזקת הילדים בבית משפט אחר. ביחס ליתר ענייני המעמד האישי חוק בתי הדין הרבניים קובע כי לבית הדין הרבני סמכות שיפוט מקבילה, וזאת בתנאי שכל הצדדים המעורבים מסכימים. אם אין הסכמה הולכים לבית משפט לענייני משפחה. (הסמכות מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, המאפשרת לכרוך נושאים נוספים, כולל אותם עניינים הקשורים לפירוק הזוגיות).