גירושין ברגישות, בנחישות ובתבונה, תוך הגנה על ילדיך, עסקיך, נכסיך וזכויותיך

ידועים בציבור

פרק כב': ידועים בציבור

כיום, החברה המערבית פתוחה ופלורליסטית, ומקבלת צורות התאגדות שונות ומגוונות המתאימות התאמה אישית ואינדיווידואלית לכל אחד. בתחילה הכירה המערכת המשפטית רק באיחוד באמצעות נישואין. לאחר מכן הגיעה ההכרה גם במושג ידועים בציבור. לבסוף, הושווה מעמד זוגות הומוסקסואלים וזוגות של לסביות למעמד ידועים בציבור.

זכויות משפטיות של זוגות המוגדרים בתור ידועים בציבור

ידועים בציבור הם בני זוג de facto שזכו להכרת הדין. כיום זוגות רבים חיים תחת קורת גג אחת בלא נישואין זה לזו. חלק ניכר מזוגות אלה מקיים אורח חיים נורמטיבי, מביאים ילדים לעולם, עובדים וצוברים רכוש משותף. חלק מהם אינם נשואים מסיבות דתיות (כמו כהן וגרושה), וחלק אינם נשואים מתוך בחירה.

  • בסעיף 55 לחוק הירושה התשכ"ה – 1965, תחת הכותרת "מעין צוואה", מצויה ההתייחסות לנושא ידועים בציבור:

"איש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש שציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת בצוואה שהשאיר המוריש".

כלומר, הזכות לרשת כאשר בני זוג אינם נשואים זה לזה מושתתת על שלושה יסודות: הם חיו חיי משפחה, במשק בית משותף, ובשעת מותו של אחד לא היה השני נשוי לאדם אחר. קיימים שני פירושים אפשריים:

הסעיף משווה את מעמדם של ידועים בציבור למעמדם של נשואים.

  • זהו הסדר מיוחד העומד בין ירושה על פי דין לבין ירושה על פי צוואה, וזה ניתן להילמד גם מן הניסוח: גם מהמילה "כאילו" ומן הכותרת "מעין צוואה".

הפסיקה המאוחרת הלכה והרחיבה את המושג "בן זוג" כדי שיחול גם על ידועים בציבור, גם באותם סעיפים בהם נאמר רק "בן זוג". המבחנים שקבעה הפסיקה להרחבה זו גמישים: יש לבחון את המערכת הנסיבתית החיצונית וכן ללכת על פי קריטריונים סובייקטיביים, כלומר, איך בני הזוג תפסו את יחסיהם. אולם כאן התעוררה בעיה: איך סעיף 55 לחוק הירושה מתיישב עם סעיף 11, שבו נקבע במפורש שעל בן הזוג להיות נשוי למוריש 3 שנים לפחות?

בפסק דין שנצר מ-1988 נקבע כי המדובר גם בזוגות המוגדרים ידועים בציבור, וזאת על פי מטרת החוק: להשוות בין ידועים בציבור לבין בני זוג נשואים, ככל שמדובר בזכות הירושה על פי דין. לפיכך אם עמד ידוע בציבור או ידועה בציבור בדרישות סעיף 55 ובנטל ההוכחה – ייחשב כבן זוג נשוי לכל דבר ועניין.

  • הדין מחמיר עם ידועים בציבור בעניין ירושה על פי צוואה: לגביהם נדרשת צוואה מפורשת ולא צוואה משתמעת. כן קבעה הפסיקה שהסכם אחר לא ישמש צוואה או מעין צוואה. כן נקבע שדי שהוכח כי המנוח ובת זוגו חיו חיי משפחה במשק בית משותף, ואין צורך לשלול בצוואה מפורשת או משתמעת אחרת, די בכך כדי להקנות את העיזבון לבת הזוג.

בפסק דין יוסף בלאו נ' אדית פוזש קבע השופט טירקל כי ביטול הזכות לרשת ע"י המוריש חייב להיות בצוואה ולא בדרך אחרת. הוא הסיק זאת מהסיפא של סעיף 55, בו כתוב "צוואה שהשאיר המוריש" וכן מתכלית הסעיף. משתמע מכך שהאפשרות היחידה למנוע מבן זוג המוגדר ידוע בציבור או ידועה בציבור לקבל ירושה היא בדרך של צוואה, אשר נכתב בה במפורש שבן/בת הזוג לא יירשו אותו, או שהצוואה מונה במפורש שמות של מספר אנשים שכן ירשו, וביניהם יחולק כל רכוש המוריש ושם בן/בת הזוג לא נזכר, או בצוואה בה מפורט בדיוק מה בן/בת הזוג יורשים ומה לא.

  • שאלה נוספת שביהמ"ש התמודד עמה היא כמה זמן בני זוג צריכים לחיות יחד על מנת שייכנסו להגדרת הסעיף. מקובל להשיב על כך כי דרוש זמן ארוך, אם כי בפס"ד היועמ"ש נגד שוקרן נקבע כי די בשלושה חודשים כדי להיכנס להגדרה. גם פה ראוי להעיר כי פרק הזמן הנדון כפוף לנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה גם לגבי ירושה, כמו לגבי חזקת השיתוף, הדין מחמיר יותר עם ידועים בציבור. כאן הוא מחמיר לא רק בעניין של נטל ההוכחה אלא גם בעניין זה שאצלם נדרשת צוואה מפורשת. אם אחד מבני הזוג השאיר צוואה מפורשת שאינה מורישה לבן הזוג, הרי היא גוברת על הצוואה המשתמעת מכך שחיו בצוותא, גם אם ניתן להוכיח כי חיו תקופה ארוכה ובהרמוניה.
  • דילמה אחרת קשורה לניסוח "ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר" – לגבי האישה חשוב הדבר להוכיח שאיננה נשואה לאחר בשל חשש לממזרות. לגבי הגבר רצה המחוקק למנוע מצב של "ביגמיה חוקית", כלומר שמצד אחד הוא נשוי רשמית ומצד אחר יש לו ידועה בציבור, ואם החוק יכיר בה בתור ידועה בציבור שלו הרי כאילו התיר לו להיות נשוי לשתיים.

אכן הפסיקה הוכיחה גמישות ונאורות רבה, בהגדרת ידועים בציבור כסטטוס המקנה זכויות חרף העובדה שמדובר במצב בלתי פורמלי. אך אין בכך תשובה למצב שבו אחד הצדדים חי בנפרד בדרך קבע עם אשתו/בעלה אך הם נותרו תחת קורת גג אחת (משום שהבעל/האישה נכים ואין להשאיר אותם לבדם, בייחוד אם לתמונה מתווספים גם ילדים קטינים) ויש לו/לה ידוע בציבור או ידועה בציבור. כלומר פורמלית אחד מן הידועים בציבור אינו גרוש אלא פרוד כדרך קבע, לא מנהל משק בית משותף עם אשתו (החשבונות וההוצאות נפרדים) ולא מקיים עמה יחסי אישות, ואילו עם הידוע או הידועה בציבור שלו/ה מקיים – מטבע הדברים – רק באופן חלקי משק בית משותף אבל מקיים עמה יחסי אישות ויחסים הרמוניים. בחוקים אחרים, למשל בחוק מס שבח – כן מכירים בבן זוג החי בנפרד כדרך קבע (ס' 49 (ב)) והוכרו גם מקרים בהם זוג נפרד בדרך קבע אולם גר תחת קורת גג אחת, בשל קשיים כלכליים לקנות עוד דירה. אמנם נטל הראייה הרובץ כאן הוא כבד, אבל בהנחה שניתן להרים אותו, לדעתי הדין הראוי הוא כי בן/בת הזוג ייחשב ידוע/ה בציבור. בייחוד אם המדובר באישה, החוק מבדיל בין ידועה בציבור לבין פילגש, ובעוד שבמצב של "ידועה בציבור כאשתו" כיום אין בושה וסטיגמה הרי שבכינוי/מצב "פילגש" ישנה סטיגמה וטעם של חוסר מוסריות.

החלת חזקת השיתוף על ידועים בציבור

  • בשונה מן הדין הדתי, הדין האזרחי בישראל מניח כי בין בני זוג יש שיתוף שווה בנכסים, כל עוד חייהם המשותפים מעידים על גמירת דעתם שזו אכן כוונתם. אם הנושא מגיע אל בית המשפט, נעשה גם איזון משאבים. על אף שהחוק מתייחס לבני זוג נשואים, הפסיקה החילה את חזקת השיתוף גם על ידועים בציבור ויש בכך ראייה מרחיבה.

נטל הראייה להוכיח שבני זוג הם אמנם ידועים בציבור היה מוטל על הטוען עד פרשת ישעיהו שחר נ' מנדל פרידמן. בפרשה זו השופט ברק בדעת רוב יצר קונסטרוקציה משפטית אשר לפיה מספיק שהטוען יעלה עובדות המקימות הנחה שכוונתם המשותפת הייתה שיתוף נכסים, כדי שיתהפך נטל הראייה על המשיב, להוכיח שלא הייתה כוונה כזו.

  • התנאים לתחולתה של הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג הם קיום אורח חיים תקין ביניהם ומאמץ משותף של שניהם ברכישת הנכסים, או למצער, בניהול משק הבית המשותף ובגידול הילדים. בהתקיים תנאים אלה עשויה הלכת השיתוף לחול גם על בני זוג החיים ביחד ללא נישואין.

אבל העובדה שבני זוג מקיימים חיים משותפים מבלי למסד את הקשר ביניהם באקט פורמלי של נישואין (ובייחוד כשהם נוהגים כך מתוך בחירה ולא בשל היותם מנועים מלהינשא) אינה חסרת משמעות. לעיתים עשויה עובדה זו להעיד על ארעיות הקשר ביניהם, או על היותו קשר בלתי מחייב, ובכך לשלול כוונת שיתוף בנכסים. כל מקרה ייבחן לגופו לפי נסיבותיו המיוחדות. לעיתים ניתן להסיק שזו מעין תקופת ניסיון, ועל כן ניתן לחלק את חייהם לשתי תקופות. בראשונה לא יחול שיתוף נכסים אך עם עבור הזמן והתייצבות הקשר יחול גם שיתוף הנכסים ביניהם, והוא ישתרע ע"פ גמירת דעתם, הן על נכסים חדשים שירכשו והן על אותם נכסים שנרכשו בעבר, בטרם התייצב הקשר.

  • הכלל הוא, כי הנטל הרובץ על ידוע בציבור, הטוען לזכות לשיתוף בנכסי בן זוגו, כבד מן הנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן זוג נשוי. שוני נוסף בין שני המצבים מתייחס גם לנכסים עסקיים, להבדיל מדירת מגורים. לעניין החלתה של הלכת השיתוף על בני זוג נשואים אין מקום להבחנה בין נכסים עסקיים לאחרים אך לגבי ידועים בציבור יש צורך בראיה נוספת להחלת הילכת השיתוף גם על נכסים עסקיים ולא די בחזקת השיתוף לבדה.

האם חוק יחסי ממון חל על בני זוג ידועים בציבור?

ברע"א 6854/00 היועמ"ש נ' מיכאל זמר ואח', קבעה כב' השופטת ד' דורנר:

"ברי כי ענייני ממון בין בני זוג ידועים בציבור הנם, במהותם, עניינים שבתוך המשפחה. השאלה, המתעוררת היא, אם בגדרי החוק מוסמך בית המשפט לענייני משפחה לאשר הסכם ממון בין השניים, אף אם אין תלויה ועומדת בניהם תובענה, ולחילופין אם הסמכות מוקנית לבית- המשפט אף אם תובענה כאמור עומדת, אך אין בין בני הזוג סכסוך משפטי קונקרטי…

"ברי, אם כן, כי ההכרה ביכולתם של הצדדים לקבוע, על פי רצונם החופשי, את מהות הסדרי השיתוף בניהם אינה נובעת מעצם היותם נשואים, ואין היא פריביליגיה שהדין מעניק למי שבחרו בנישואין כצורת הזוגיות המועדפת…

"הסכם ממון" בין בני זוג, ככל הסכם, תקף אך במישור האישי ועצם אישורו על-ידי בית המשפט, ואפילו ניתן להסכם תוקף של פסק – דין, אינו מקים את אותו אקט פומבי, ההופך את ההסכם למחייב אף צדדים שלישיים."

הנשיא ברק לא חלק על דעת השופטת דורנר בפסק דין זה, אולם השאיר בצריך עיון את השאלה אם חוק יחסי ממון בין בני זוג, החל על בני זוג, חל גם על ידועים בציבור.

לעומתו השופט אנגלרד הוסיף את דעתו בפסק הדין לפיה:

"כפי שנקבע בפרשת ע"א 640/82 כהן נ' היוה"מ לממשלה, לט(1) פ"ד 673, חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, כלל אינו חל על זוגות בלתי-נשואים. לכן, אינו חל על "ידועים בציבור כנשואים". התוצאה היא כי ההסכם, שאישורו נתבקש על ידי בית המשפט לענייני משפחה, אינו הסכם ממון במובן החוק הנזכר. הוא הסכם רגיל הנתפס על-ידי דיני החוזים הכלליים. נמצא, כי אישורו במסגרת הוראת סעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, דווקא מעיד על כך שבני הזוג אינם נשואים".

דין נכסיו של אחד הצדדים מלפני היותו ידוע בציבור

  • כשם שכל הנושא כולו מורכב ולא רצוי לקבוע את הדין לגביו באופן קטגורי נוקשה אלא לבחון כל מקרה לגופו ולפי מכלול נסיבותיו, כך גם נושא הנכסים שמלפני היחסים המשותפים חייב להיבחן ע"י ביהמ"ש לפי כוונת הצדדים. בפסיקה המוקדמת נטתה דעת הרוב לסברה כי נכסים מלפני הנישואין אינם נכללים באיזון המשאבים. ואם כך לגבי זוגות נשואים – קל וחומר לגבי ידועים בציבור.
  • הפסיקה המאוחרת גמישה יותר ובוחנת כל עניין על פי נסיבותיו המיוחדות.

כאשר לאחד הצדדים יש ילדים מנישואין קודמים או אף לשניהם, חזקת השיתוף מתערערת כי אז לא בטוח כי הצד שהילדים אינם שלו ביולוגית מעוניין שהם ירשו אותו. כך עולה בפסיקה.

מבחן הזמן

הפסיקה היום נותנת משקל רב לפרק הזמן שזוג ידועים בציבור חיו בצוותא וכן לאופי הזוגיות שלהם (אם חיו בהרמוניה). השופטים מתייחסים לשני פרק זמן עיקריים:

א. פרק הזמן הראשון שבו הם עדיין בשלב ההיכרות – הוא שלב בחינת היחסים ויתכן כי עדיין אין גמירות דעת ביחסיהם ולכן בפרק זמן זה, בכפוף לנסיבות המקרה, הנטייה היא שלא תחול חזקת השיתוף.

ב. פרק הזמן השני – ככל שעוברות השנים ויחסיהם הופכים להיות הרמוניים ובית המשפט ראה בהם , לפי נסיבות העניין, שיש בהם גמירות דעת, על אף שהדבר לא מוסדר פורמלית, תחול חזקת השיתוף ויתכן שגם תחול על נכסים שנרכשו קודם לכן.

לגבי נכסים שנרכשו לפני שהידועים בציבור הכירו, ככל הנראה לא תחול בעיקרון חזקת השיתוף. זאת אני מסיק מחוק יחסי ממון בין בני זוג, בו נקבע כי נכס שנרכש על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין, אינו נכנס למסגרת איזון המשאבים, ותהיה תקופת הנישואין ארוכה ככל שתהיה.

ואותו הדין שחל על זוגות נשואים חל על ידועים בציבור.

לעומת זאת, יש הסוברים שגם רכוש נפרד של הצדדים מלפני הנישואין או מלפני היותם ידועים בציבור – גם הוא משותף וזאת מתוקף הסכם מכללא. הסכם זה נלמד מחיים משותפים, הרמוניים וממושכים. כאן נדרשות הוכחות יותר כבדות משקל לגבי כוונת השיתוף.

מהות הנכסים לגבי ידועים בציבור

יש להבחין בין דירת מגורים משותפת לבין נכסים עסקיים. בעוד שבין בני זוג נשואים אין תוקף להבחנה כזו הרי שעל הידועים בציבור יש הבחנה כזאת ונטל ההוכחה כבד יותר. לגבי נכסים עסקיים לא די בחזקת השיתוף לבדה.

ידועים בציבור חד מיניים

בפסיקה המאוחרת נקבע כי זוגות ידועים בציבור הוכרו כשווים לזוגות נשואים. אולם הכוונה הייתה לידועים בציבור בני מינים שונים.

בפס"ד דנילוביץ' נקבע תקדים לגבי זוגות חד מיניים, ומכאן ואילך גם זוגות מאותו מין נחשבים כידועים בציבור על פי המבחנים הבאים: שניהם מנהלים משק בית משותף, שניהם מקיימים תא משפחתי ושניהם חיים במסגרת חברתית שיסודה בחיי שיתוף ואחווה.

השופט קדמי בדעת מיעוט טען, שאין די בחיי שיתוף ואחווה אלא דרוש יסוד חיוני שהוא בבחינת תנאי שבלעדיו אין בהקשר זה, והיסוד הזה פירושו יכולתם המושגית של בני זוג לקיים פרייה ורבייה. הזוג הנשוי והזוג הידוע בציבור ממלאים תנאי בסיסי זה ואילו הזוג החד מיני אינו ממלא אחריו. דעת הרוב, וברק שהוביל אותה מצאו שוויון ביניהם ולכן הסיקו שמדובר בהפליה כאשר הסוג האחד זוכה בטובת הנאה והשני נפסל, כשהמדובר בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

הסקירה נכתבה בידי עו"ד גירושים אברהם עזריאלנט

דילוג לתוכן