פרוצדורה וסדרי דין

פרק ד': פרוצדורה וסדרי דין

I. לאיזה בית משפט פונים? לאיזו מזכירות? איזו אגרה משלמים? מה צריך להיות כלול בכתב ההגנה? או בכתב התביעה – כל אלה סדרי דין השייכים לשלב הקדם משפטי. מי מתחיל ראיות, מי עורך סיכומים – כל זה פרוצדורה. פרוצדורה נקבעת על ידי מחוקק משנה, המגלה מידה של גמישות בשינוי התקנות. דבר נוסף: פרוצדורה נחשבת כמופנית לבית המשפט, וזה עניין של נוהל ויעילות הדיון.

II. דיני הראיות אינם קובעים זכויות. אלה הם אמצעים שבית המשפט מכיר בהם כמוכיחים עובדות. גם זה לא מהעניינים המהותיים, משום שבסך הכל זהו אמצעי בדרך להשגת המטרה הסופית.

III. המהות: עילות התביעה. האירוע שקרה ונתמך בראיות. בכדי לקבוע עמדה לגבי אירוע מסוים, בית המשפט פונה אל החוק והתקדימים.

אבל (!) פרוצדורה וראיות יכולות לקבוע את גורל המשפט לא פחות מהמהות. לדוגמא, בבית המשפט לענייני משפחה יש יותר גמישות בפרוצדורה, כתוצאה מכך גם בית הדין הרבני הגמיש את הפרוצדורה. הבסיס לפרוצדורות בבית הדין הרבני נמצא בשולחן ערוך. לדין העברי יש דיני ראיות משלו שבבסיסם גישה מאוד מחמירה. מסיבה זו, נדרשת רמת ראיות מאוד גבוהה על מנת להוציא דבר מהזולת.

גם רמת השכנוע שונה בשתי השיטות. בדין האזרחי רמת השכנוע הנה 51%, ובדין הדתי נדרשת רמה הרבה יותר גבוהה: 70-

80%.

לפי דבר המלך והחוק לתיקון דיני משפחה – מזונות, יש לדון לפי הדין הדתי. לכאורה זה כולל גם פרוצדורה וראיות של הדין העברי – אך לא! השופט האזרחי כפוף לחוק הדתי רק על פי המהות, בעוד שפרוצדורה וראיות – לפי החוק האזרחי. ככל הנראה המחוקק רצה רק להשרות מסורת ואווירה – ולכן קבע רק את המהות כמחייבת. ראוי כאן להזכיר שוב את דברי השופט זילברג בפרשת קוטיק נ' וולפסון לגבי דיני הראיות של הדין הדתי שהבעל ניסה לנצלם לטובתו:

"המדובר לא בזכויותיהם וחובותיהם של המתדיינים אלא בחובתו ותפקידיו של בית המשפט. קביעת העובדות אינה זכותם של בעלי הדין