חיובים הדדים כתוצאה מהנישואין – מזונות

פרק טו': חיובים הדדים כתוצאה מהנישואין – מזונות

מזונות

1. מהם החוקים בעניין? הישן ביותר הוא דבר המלך, שקבע שילכו על פי הדין האישי. אין חוק מזונות כולל. כשבית משפט האזרחי דן בסוגיית המזונות – הוא חייב לדון על פי הדין האישי הדתי.

2. חוק לתיקון דיני משפחה – מזונות תשי"ט 1959 :

א. מזונות בין בני זוג

ב. מזונות ילדים קטינים

ג. משפחה מורחבת. – (ילדים בגירים).

יש שתי מערכות משפט. דין מהותי – דין מזונות דתי (משתנה לפי כל דת) ודין מזונות אזרחי.

במזונות בין בני זוג – המחוקק קובע כעיקרון – אם יש להם דין אישי – הולכים לפיו. אבל אם מדובר באנשים שאין להם דין אישי – פונים לחוק האזרחי.

הדין הדתי לא מוזכר בחוק אלא בדרך הפנייה. החל מסעיף 6 ואילך תמצא כללים כיצד ואם לפנות לדין האזרחי. כולל לגבי קטינים – החוק לא טורח להסביר את הדין אישי. לך לשם תברר. אם אין – אז החוק האזרחי, יש מעט מקרים כאלה.

דוגמה:

למוסלמי נולד בן מחוץ לנישואין. על פי הדין המוסלמי – אין הכרה בילד, ואין לו מזונות. אז פונים לדין האזרחי.

יהודי עם נוצריה. נולד ילד. לפי היהדות הוא לא יהודי ולפי הנצרות – לא נוצרי. אף אחד לא חייב במזונותיו. לכן הולכים לדין האזרחי.

בני משפחה מורחבת – ילדים בגירים – רק דין אזרחי.

אך כתוב – חוק זה בא להוסיף על הזכויות שבית דין דתי קבע.

אבל אם הדתי פסק יותר מזונות – ילכו לפי הדתי למרות שכתוב כך, כי כתוב להוסיף. תמיד יקבל את הגבוה מביניהם.

הורים והורי בן הזוג. גם נכדים – סבים חייבים במזונותיהם. לפעמים גם אחים.

מה כולל המושג "מזונות"?

כל צרכי הקיום היומיומי. כולל מזון, ביגוד, מדור, חינוך, טיפול רפואי,

ואל תשכחו שצרכים מלפני הספירה הם לא הצרכים של 2000 אחרי הספירה.

להיקף החיוב, לשאלה מתי פטורים מחיוב, ומתי החיוב פוקע – לכל אלה יש תשובה בדין האזרחי. החוק האזרחי בכל אופן מושפע מהדין הדתי ולא מרחיק לכת ממנו.

מזונות האישה

עניין זה תופס מקום חשוב ביותר בעליון. עובדה, יש אלפי פסקי דין בנידון.

מהי נקודת הזמן שלגביה חל חיוב מזונות?

לפי הדין הדתי וגם לפי חוק מזונות אזרחי – המזונות חלים מהנישואין עד הגירושין.

משבר – או שבני הזוג גרים תחת קורת גג אחת אך הם פרודים. זה בדרך כלל משתרע על פני משך זמן קצר. או שהם חיים בפירוד.

בשני המקרים – לא תמיד מגיעים לבית המשפט או לבית דין. או שמשקמים את היחסים או שמתגרשים. לכן המשבר הוא תקופה זמנית.

התקופה שבין המשבר לגירושין – כאן נתקלים בשאלת המזונות. ערכאה שמטפלת במזונות יודעת שנדרשת הכרעה. לכן לא קריטי אם קובעים קצת יותר או קצת פחות, זה ממילא סעד זמני. אם אישה תובעת מזונות לתקופה קודמת – אולי שנה לאחור. הנושא מוגבל כי הרי אכלה/ התפרנסה בשנים הקודמות (ראה סעיף 12 בחוק לתיקון דיני משפחה – מזונות)

בעת משבר לא תמיד יש זכות למזונות, אלא כשמוצאים. שאלת המזונות קשורה בטבורה לשאלת האשם. אם הבעל אשם – ישלם. זו שאלה קריטית לחיוב המזונות והיקפם.

היבט חשוב אחר: קשה לקבוע אשם. השאלה נפרשת על פני תקופה ארוכה של חיים יחד. בדרך כלל יש תרומת אשם הדדית. לכן אומר בית המשפט – אם יש צד נזקק וצד שיכול לפרנס, לא נורא אם לא נדע במדויק מי אשם. לא יהיה חוסר צדק בכך שהבעל יפרנס את האישה.

על פי ההלכה, אישה שנמצאה בוגדת בבעלה וקיימות ראיות לבגידתה כדרישת הדין העברי מאבדת כתובתה, תוספתה, וזכותה למזונות אישה. באוגוסט 2008 בית המשפט העליון הפך החלטה של בית הדין הרבני הגדול וקבע כי בגידה של אחד מבני הזוג בתקופת הנישואים אינה מצדיקה חלוקה לא שיוויונית של הרכוש ביניהם בהליך הגירושין.

.

עוד לעניין האשם – לא תמיד אשם מצדיק פירוד. צריך לבדוק את ההצדקה.

כיצד הייתה מדינת ישראל קובעת דין מזונות בין בני זוג ללא הדין האישי? איך היה הדין האזרחי פוסק?

אלו עקרונות עומדים ביסוד החוק האזרחי? מעניין לבדוק בהשוואה את הדין היהודי והאזרחי ולראות עד כמה הם תואמים.

עקרון ראשון בחוק האזרחי:

שוויוניות – אין הבחנה בין בעל ואישה – חייבים מזונות הדדית. בסעיף 2 לחוק כתוב בני זוג לא כתוב אישה, לפיכך:

1. עצם הנישואין יוצרים חיוב מזונות.

2. החיוב בין בני זוג ולאו דווקא אישה.

3. היקף המזונות, סעיף 6, הסכם בין הצדדים מחייב אותם ובית המשפט מכבד את ההסכם ומתחשב בו. בהקשר לכך בא סעיף 12 (ב) – א. בכתב ב. אישור בית המשפט. וסעיף 12 (ג) – אם שני התנאים הקודמים התקיימו – יש לו תוקף של פסק דין.

סעיף דומה קיים בחוק בית המשפט לענייני משפחה.

ואם אין הסכם – בשים לב לנסיבות – בית המשפט יקבע, ופרט כי למזונות ילדים (סעיף 3 )- יקבעו המזונות (סעיף 6) לפי מחסורו של הזכאי ויכולת של החייב.

מה פירוש מחסורו – שני מרכיבים מצטברים:

מחסורו של הזכאי = בהתאם לצרכים ובהתאם לכמה הוא יכול בכוחות עצמו לספק צרכים אלה. יכולת – השתכרות, קצבאות, מענקים, רכוש.

בית המשפט נע בין המינימום למקסימום. עד המינימום אין בעיה. ככל שיכולתו של החייב גדולה יותר, בית המשפט נע לכיוון המקסימום. חוק המזונות – הבטחת תשלום לפיו המוסד לביטוח לאומי ישלים – אם אין לחייב יכולת להגיע למינימום.

אין תשובות מדויקות והערכות עתידיות לגבי החלטות בית משפט. לבית משפט כיום יש שיקול דעת נרחב למדי.

פטור ממזונות

מתי בית משפט מחליט שלמרות שהיו נישואין בין בני זוג – אין חובה להטיל מזונות על אחד מהם? (בדין תורה – מורדת, בוגדת וכו'). כיצד יקבע זאת המחוקק האזרחי?

סעיף 9

רשאי בית משפט = שיקול דעת. אם הוא סבור = שיקול דעת. שמין הצדק והיושר לעשות כן. ביטוי לא מדויק. ביטוי עמום משהו. מחמת התנהגות מחפירה של הזכאי כלפי החייב – מעורפל אך מוסרי. המחוקק לא רצה לקבוע קריטריונים ברורים ונוקשים לגבי פטור ממזונות. דוגמה – ילד כלפי אביו.

אם האב משלם מזונות והבן לא רוצה לראותו. האב יטען כי זו התנהגות מחפירה. אומר בית משפט קשה להאשים ילד כי הוא בדרך כלל קורבן של הנסיבות. כמעט לא קרה שבית משפט פטר אב מחובת מזונות, אך קרה לא אחת שהמזונות הופחתו בנסיבות מסוג זה.

פקיעת זכות המזונות – סעיף 15

פטור – החיוב קיים, מרחף, יש סיבה שפוטרת פקיעה – כל בסיסו של החיוב איננו. אם החייב מת – אולי העיזבון צריך לפרנס? זה קיים בחוק הירושה. (מזונות מעיזבון זה עניין בפני עצמו. לפי חוק זה, הזכות פוקעת עם מות החייב).

I. מות הזכאי או מות החייב.

II. פקיעת הנישואין, גם לגבי קרובי חיתון (ילד מנישואין ראשונים של בני זוג).

כשהם לא בני זוג יותר – אין חובת מזונות. האם גירושין הם סיבה לפקיעה? זה מעסיק בכל העולם. השאלה נובעת מכך שתמיד יש צד חלש וצד חזק במשפחה. הצד החלש השקיע בדרך כלל את כוחו ביצירת המשפחה, בעוד הצד השני התפנה להשקיע בבסיס כלכלי. עכשיו הצד החלש נותר ללא אמצעי פרנסה ויש פה אי צדק שנותר עם גירושין.

ניתן להתגבר על אי צדק זה!

לחלק את הרכוש בצורה שוויונית למרות שהצד החזק הרוויח את הרוב. זה לא פתרון אופטימאלי, כי יכולת כלכלית זה גם פוטנציאל להרוויח ולא רק הרכוש שנצבר. אפשר להוון. אולם קשה להעריך מה השיווי הכלכלי של האמצעים שהצד החזק רכש.

חובת המזונות קיימת ועומדת גם לאחר הגירושין. בעל היכולת ימשיך – עד שבן הזוג החלש יינשא שנית. בדרך כלל זו האישה, אבל היא לא תתחתן ותשתדל להיות ידועה בציבור. ועוד בעיה – כשמתגרשים רוצים ניתוק טוטאלי. אם יש ביניהם מזונות – יש סיבה לחיכוכים.

שיטות משפט שונות בוחרות באפשריות שונות.

הדין הדתי מוחק כל קשר בין בני זוג. אין שום חובת מזונות בין בני זוג לאחר הגירושין.

מקרה – סעיף 2.

הוא יהודי היא נוצריה. נישאו בחו"ל בנישואין אזרחיים ומתגרשים בארץ. היא משתכרת יפה. האם הוא חייב מזונות?

נפסק לטובת האישה בפסק דין סלומון. חייב מזונות לפי חוק יסוד: כבוד האדם + העובדה שהתחתנו יוצרת הסכם מכללא – שיתגרשו לפי החוק האזרחי. יש ביניהם הסכם- חוזה. בסולומון אומנם זה נאמר באוביטר. אך הבעל יטען – אני יהודי – ולפי הדין האישי – אני לא חייב. כבוד האדם – ניתן להפעיל כשאין התנהגות מחפירה – שזה הדין גם באזרחי.

השאלה מהי התנהגות מחפירה – אם האישה בוגדת אבל גם הגבר בגד – יש מי שיטען שהתנהגותה אינה מחפירה.

פסק דין סלומון – מהווה החלטה טובה המקשרת לשאלה – מה אומר הדין האישי לגבי חובת מזונות?

חובת מזונות על פי הדין האישי

דין זה חל על רוב האוכלוסייה. כרגע נתרכז בדין היהודי.

הדין הדתי היהודי בנוי באופן שונה לחלוטין מהדין האזרחי שכן הוא התגבש, ובא לשקף תורת חיים מסוימת שנהגה אז. באופן טבעי, זהו דין שנועד לענות על צרכי חברה קדומה, אולם חברה זו השתנתה ולכן קשה ליישמו כיום. אף על פי כן נמצאו דרכים להתאים את העקרונות שנקבעו אז לימינו, אם כי הדבר יוצר בעיות פרשניות קשות.

עקרונות:

החובה המשפטית הרגילה במזונות – בעל חייב לתת לאישה, בעוד שאישה לא חייבת.

אישה לא עבדה ולא הייתה זכאית לרשת.

בהלכה שני סוגי חיוב מסוג המזונות –

1. חיוב משפטי מכוח הדין. מקביל ל Common Law.

2. חיוב מכוח "צדקה". מקביל לדיני האקוויטי.

אקוויטי – סעד שהתפתח מכוח דיני היושר. זה מחייב כמו מכוח הדין. אלא שאקוויטי מסמן את מקור החיוב, מאפשר גמישות בהטלתו או באי הטלתו.

כיום בג"צ דן על פי דינים אלו – הדומים לאקוויטי – השהייה, ניקיון כפיים וכו',

חיוב מכוח הדין – לכאורה מוטל על אדם מרגע שיש עילת חיוב.

חיוב מכוח צדקה – מבוסס על צדק והגינות. בונים אותו על פי נתונים מסוימים, ותלוי בנסיבות. הוגנות בחיוב תלויה ביחסי בני הזוג. לפי ההלכה וגם לפי המשפט הכללי – מחויבות של אדם כלפי בן משפחתו גדולה יותר מאשר כלפי זר. יש דרישה ליותר נכונות ואף להקרבה לעמוד בחיוב הזה. ילד-הורה זו המחויבות הגדולה ביותר. אבל זה תלוי, כמה יש לילד וכמה יש לאב.

חיוב של בעל כלפי אשתו מכוח הדין. חיוב של אישה כלפי בעלה – מכוח צדקה.

במקרה השני יבדקו נסיבות, יחסים, רווחים כלכליים. התנהגות הבעל כלפי האישה וכו'.

במקרה הראשון יש כמה פרמטרים, והמדובר בהתנהגות מחפירה – כדי לפטור אותו.

לרוב יהיה חייב בלי הרבה דיבורים.

נניח שהבעל נכה ולא מקבל קצבה, הוא רוצה להתגרש, והיא לא. סירובה אינו נובע מאהבה ולכן היא אולצה לפרנסו או להתגרש.

בהלכות הרמב"ם מופיע חיוב כמעין משפטי – החובה לכבד הדדית. לכאורה זה תמוה. לכבד מכבדים מתוך הרגשה, אף על פי כן זה מופיע כהלכה מחייבת, כי יש לכך השלכות משפטיות. חובת המזונות של בעל כלפי אשתו – היא חלק מחובת הכבוד הכללית של בעל כלפי אשתו.

האופי האישי של החיוב יצר כמה נפקויות משפטיות – יצר הבחנות בין חיוב כספי רגיל לחיוב כספי של מזונות.

יש מחלוקת אם חיוב מזונות הוא מהתורה או שהוא תקנת חכמים.

1. ספר הפרישה – טור – שולחן ערוך – עליו לדאוג לכסותה ושארה – כנפשו. דואג לה כמו לעצמו. היא העיניים שלו, הנשמה שלו. זה חיוב משפטי – רמת החיים שבעל חייב לספק לאשתו – מבטאת את הערכתו כלפיה. בזמן משבר זה נראה מופרך. והתשובה – כשחכמים קבעו את דרך החיוב והחיוב – קבעו כמה חייב בעל לתת לאשתו כשהם חיים חיים הגונים. למשל, נוסע בענייני מסחר – אבל חי איתה כרגיל – כמה הוא נותן לה? מתוך קביעה זו מסיקים כמה ייתן לה כשהם לא חיים ביחד, ואם האשם תלוי בו – ייתן לה בעת משבר כמה שנתן לה קודם. כלומר – רמת החיים שהייתה רגילה בה.

2. קיזוז חיובים – חיוב כספי לעומת חובת מזונות. אדם חייב לחברו 200,000 שקל. החוק אומר מקזזים חיובים. לדוגמה – אישה לוותה מבעלה כסף עבור הוריה. האישה תבעה מזונות, הבעל מבקש קיזוז חובות. לגבי חוב מזונות – אין לקזז. אם תקזז ממה תחייה. אין קיזוז חיובים.

3. דוגמה: בעל נתן לאישה שיק על סך 6000 שקל בגין מזונות. האישה איבדה את השיק. נניח שהם חיים יפה. אם זה חוב כספי רגיל – בעיה שלה. במקרה של חוב מזונות – עליו לכבד אותה, ולתת לה שוב כסף כדי לחיות.

4. דוגמה: חוב מזונות אם מסתכלים עליו כעל חוב כספי רגיל, בא להוצאה לפועל ומבקש לגבות. בחוב רגיל – לא לוקחים מאדם את כספו האחרון, משאירים לו למחייה למשך חודש לפחות, לא לוקחים את כלי העבודה וכו'. לגבי חוב מזונות – אפילו אין לו כסף לחודש, במזונות מתחלקים עד פת הלחם האחרונה.

פסק דין לנדגל

מזונות אינן חוב כספי רגיל, הם נועדו לכבד את האישה. נותנים לה מראש כדי שתוכל לחיות. ביקשה שכר דירה, אומר לה בשביל מה, אמרה אני גרה אצל חמותי ורוצה לשכור דירה. אמר לה קודם תשכרי ואז אשלם, אומר בית המשפט – לא. קודם אתה תשלם.

גם השקפת בית המשפט האזרחי כפי שמתבטאת בחוק לתיקון דיני משפחה – מזונות – מתייחסת לחוב זה כבעל אופי שונה.

יש הבטחת הכנסה, מזונות רטרואקטיביים, עסקאות במזונות וכו'.

המקור המשפטי לחיוב מזונות – שלוש עילות:

I. עצם ההתקשרות בנישואין – מטילה על הבעל את החובה לפרנס את אשתו כל תקופת הנישואין. עילה מתמשכת. אלא אם כן נוצרת עילת פטור.

II. כל רגע נתון שבו זוג נשוי – יוצר את העילה למזונות.

III. הנישואין לא יוצרים חיוב. מה שיוצר את החיוב זה קיום חיים משותפים של בני זוג נשואים. אם לא חיים יחד הנישואין כשלעצמם לא יוצרים חיוב.

ועכשיו בתרגום לשפה עממית:

הבסיס המשפטי לחיוב הבעל במזונות אשתו:

1. עצם העובדה שהתחתן איתה מחייב אותו לפרנס אותה.

2. לא הטקס עצמו אלא עצם הנישואין – כל רגע ורגע בקיום הקשר.

3. חיים משותפים של בני זוג נשואים.

אם זוג נשוי אך לא חי ביחד – לא מחייב מזונות.

חיים משותפים יחד לפי ההלכה – לא מקנים זכות מזונות.

כלומר: השילוב הוא שמחייב מזונות – נישואין + חיים משותפים.

יש הבדלי גישות בין בית המשפט לבית הדין:

ההלכה: כשנפרדים ולא חיים ביחד – אין מזונות.

בית משפט: כנ"ל.

ההבדל טמון בהבנה מהו הבסיס המשפטי להפסקה בחיוב המזונות.

בית משפט: הנישואין מהווים עילה משפטית לחיוב מזונות. כל חיוב גם טומן בתוכו עילות פטור מהחיוב הזה. למשל, סיכול – כוח עליון. טענת ההגנה של הבעל – מה אתם רוצים מהחיים שלי? אנחנו חיים בנפרד. בית המשפט מחייב מזונות על פי הדין הדתי.

בית המשפט אוהב לפשט את התהליכים. התחתנת אתה חייב. פטור רצית? תוכיח שמגיע לך.

אם אישה תובעת מזונות עליה להוכיח בבית משפט שהיא נשואה.

הבעל הוא שחייב להוכיח שהם חיים בנפרד – כי זו טענת פטור.

אבל אם הבעל גרם לכך שהם חיים בנפרד – הוא לא פטור. הנטל להוכיח שאינו חייב במזונות על הבעל. מבחינת האישה – ברגע שהוכיחה שהיא נשואה – זכאית למזונות. חייה קלים יותר משלו. נישואין – הוכחה על פי תעודה. פטור – קשה יותר להוכיח.

בית דין – חיים נפרדים זו לא טענת פטור. חיים נפרדים משמיטים את בסיס החיוב. לכן אישה צריכה להוכיח א. שהיא נשואה ב. שהם חיים ביחד.

בבית הדין – אם תוכיח שהסיבה נעוצה בו – תהיה זכאית למזונות, אבל כאן כל נטל ההוכחה עליה, נטל ההוכחה כבד כאן על האישה.

אחת התוצאות מתבטאת גם בגובה המזונות. על אף ששתי הערכאות דנות על פי דין תורה – הפירוש הוא שונה.

כתובה- היבט חוזי

I. כתובה – חוזה לכל דבר ועניין. מתחייב לפרנס אותה בכתובה. זהו חיוב חוזי.

II. חוזה מכללא

I. כתובה

האם זהו מקור משפטי נוסף המחייב את הבעל? זה נדון בכמה פסקי דין. דנו גם על מקום קיום החוזה.

הרבני – נישואין + חיים משותפים – עילה ראשונה.

הכתובה כחיוב חוזי – עילה שנייה.

בכתובה לא מתחייב מעבר לחיוב מן הדין. הכתובה מהווה חיזוק נוסף לחיוב הקודם. חיזוק שלא מוסיף ולא גורע. מדוע צריך גם אצטלא חוזית? קריאת החוזה בטקס החתונה מחייבת יותר את הבעל. מה שכן, ניתן ללמוד מהכתובה מה בדיוק מתחייב מן הדין. הכל מפורט בדיוק.

II. חוזה מכללא

כל אדם יודע שהנישואין מטילים עליו חובות, לרבות כספיים, זהו חיוב אוניברסאלי. כל שיטות המשפט מכירות בכך. אם זה כל כך ידוע, אולי זה צודק לחייב בחוזה מכללא. כלומר כל אדם שמתחתן לוקח על עצמו חיוב חוזי מכללא.

בפסיקה לא נתקלנו הרבה בעילה זו לחיוב מזונות. אבל אולי צודק להשתמש בכך. אם נישואין אזרחיים לא תקפים לפי מס' שיטות – אין לה יכולת לתבוע מזונות. כל מי שמתחתן יודע שהוא לוקח על עצמו חיובים משפטיים. אדם לוקח על עצמו את החיוב החוזי. אז במקרים של נישואין שיתכן כי אינם תקפים (נישואי תערובת בעיקר) יש מקום לומר שיש כאן חיוב מזונות מכוח חוזה מכללא.

הכוונה היא לחיובים המקובלים. אם בן זוג נפרד ודורש מזונות – זה חורג מהמקובל. ההיבט החוזי מכל בחינה משפטית שהיא, פועל לפי המקובל, בחוזה מכללא. לכן החיוב מן הדין והחיוב החוזי חופפים.

כמה כסף = רמת המזונות. באיזו סיטואציה זה עולה? רק בתקופה שמהסכסוך / פירוד / משבר ועד הגט. כלל יסוד – בני זוג שחיים ברמת חיים מסוימת ביחד, לא יכולים לשמור עליה כשהם נפרדים. מי צריך לרדת ברמה? הבעל ורק כשהוא אשם. אם האישה אשמה – לא תקבל בכלל מזונות. גם לבית הדין וגם לבית המשפט ברור שפירוד לא מזכה אוטומטית במזונות. אם הוכח שהאישה גרמה למשבר – לא זכאית למזונות.

יכול להיות מקרה שאין אשמה, פשוט לא מסתדרים. במקרה כזה, מעשית, אין כמעט פרק זמן עד הגירושין. בדרך כלל יסכימו להתגרש.

מהם המרכיבים שיש לבחון כשנותנים פסק דין, שמטיל על הבעל מזונות אשתו בהיקף מסוים?

א. יכולתו הכלכלית של הבעל.

ב. צרכי האישה

ג. יכולתה הכלכלית של האישה.

ד. צורת החיים הקודמת תשפיע על קביעת גובה המזונות. (אם חיו ברמת חיים גבוהה קודם, זה יעיד שהוא או היא עשירים).

א. יכולתו הכלכלית של הבעל – "עולה עמו ואינה יורדת עמו". – תלמוד.

אישה תובעת מזונות. הבעל מודה בחיוביו אבל כמה? ולפי מה? אם יש לו יכולת כלכלית גבוהה עליו לספק לה רמת חיים גבוהה.

יכול להיות שהוא חי ברמה ממוצעת אבל יש לו יכולת – ההלכה: תן בהתאם למה שאתה יכול ולא בהתאם למה שבחרת לחיות לפיו. זה "ועולה עמו".

חיוב מזונות זה חיוב אישי – חלק מחובת הבעל לכבד את אשתו. דבר ראשון תן לה את אותה רמת חיים שפרגנת לעצמך – זה המינימום.

מזונות אישה – מעבר לצרכיה הקיומיים, זה שייך להתייחסות אליה ולצורך לכבד אותה.

איך בוחנים את יכולתו הכלכלית של הבעל?

1. הכנסה מעבודה – משכורת.

2. הכנסה ממקורות שונים (כגון גמלאות פיצויים וכו').

3. רכוש: א. פירות מרכוש ב. מימוש הרכוש.

1. הכנסה מעבודה – משכורת.

כשבעל מרוויח ועובד אין בעיה. בודקים וקובעים.

בעיה פרקטית: איך לקרוא את התלוש. ניכוי חובה לא נחשב. זה מיסים ביטוח לאומי וכו'. מה בקשר למסי ועד, הלוואות ישנות וכו'.

פסק דין אטדגי נ' אטדגי – פס"ד של מחוזי- לא מחייב.

יש לנכות גם ניכויי רשות – קרנות השתלמות, פנסיה, מסי ועד, לא להתחשב בהם כשמחייבים את הבעל במזונות. (באיזון משאבים – בגירושין זה ישתנה). מצד שני אין לנכות הלוואות – גם האישה נהנתה מהן לכן יש לאזן.

מה לגבי עצמאי? השאלה כמה הוא מרוויח. לרוב נדרש להציג את השומה למס הכנסה. בפרקטיקה האישה יודעת שהוא גם עושה כסף שחור. בית המשפט לא מוכן לקבל טענות כאלה, אלא אם כן האישה הצליחה להוכיח.

לעיתים אדם עובד, אך יש לו פוטנציאל לעבוד יותר שעות או במקצוע רווחי יותר ולהרוויח יותר.

האם אפשר לתבוע מהבעל שיעבוד יותר כדי שירוויח יותר?

אם עבד יותר ובפירוד מפחית בשעות העבודה, ניתן לדרוש שיעבוד כפי שעבד. העיקרון הוא שיש להתחשב ב"כושר ההשתכרות הפוטנציאלי" ולא בהשתכרות בפועל.

האם אפשר לדרוש מבעל שלא עבד (בחור ישיבה) שיעבוד ויפרנס?

שאלה זו כבר עלתה במאה ה- 12,13. מחלוקת בין רבי אליהו ורבנו תם.

אליהו למד מהכתובה: "אפלח" – חקלאי. אדם מתחייב לעבוד עבודת אדמה כדי לפרנס את אשתו. והכוונה: מוכן לעבוד עבודה קשה ואפילו פחותה או לא מקובלת. אמרנו שהכתובה מלמדת מהו הדין – העיקרון: יש לתבוע מהבעל לעבוד עבודה קשה על מנת לפרנסה.

רבנו תם חולק. אפלח – פשוט כי עבודת אדמה הייתה אז יותר מקובלת. הולכים לפי רבי אליהו. מאידך גיסא, כיוון שבכל זאת חולק עליו אחד מגדולי הפוסקים – נוקטים גישת ביניים. שהבעל יעבוד יותר קשה אבל בגבולות יותר מצומצמים, כלומר סבירים. לא בכל עבודה. בית המשפט קובע את כושר ההשתכרות הפוטנציאלי בדרך כלל גבוה יותר מבית הדין – שוב לטובת האישה. בית הדין מקל יותר. בעצם כל ערכאה בחרה בפוסק המתאים לקו שלה.

2. הכנסה ממקורות שונים.

לפי ההלכה: מביאים בחשבון כל הכנסה שהיא. זה לא נמדד רק במשכורת.

3. רכוש

אין ספק שהכנסות מרכוש מהוות מרכיב ביכולת הכלכלית של הבעל – מצטרפות לחישוב היכולת. לגבי מימוש הרכוש – זה נדון כבר בשו"ת של הרשב"א מתקופת הראשונים.

הרשב"א שאל – מה קורה כשיש לבעל רכוש אך אין לו מספיק כסף והאישה דורשת שימכור?

התשובה – צודקת בדרישתה, אך עליה לדעת שהיא עלולה להפסיד, כי כשיתגרשו זכותה לדרוש את הסכום שקבע לה בכתובה. מאיפה תיקח? מהרכוש. אולם אם זה יימכר למזונות יתכן שלא יישאר לה לכתובה. זה לשיקול דעתה.

4. צרכיה של האישה

צרכי האישה נקבעים בהתאם לרמת החיים של הבעל, ובהתאם לרמה המקובלת בחברה. רמת החיים שהייתה מקובלת אצלם חשובה בקביעת גובה המזונות, שכן היא מגלה לבית המשפט מה היא יכולתו הכלכלית האמיתית של הבעל, ומאפשרת לאישה לדרוש להישאר באותה רמת חיים.

בפסק דין ישן איזנברג נ' איזנברג – בית המשפט קבע שאם לפני הפירוד חיו ברמת חיים נמוכה יותר מיכולתם- זה אומר שלכך הסכימו בני הזוג, והאישה לא תוכל לדרוש יותר.

כיום דומה שבית המשפט יהיה מוכן לדרישה להעלות את רמת חייה אם בזמן הנישואין לא הייתה מודעת ליכולתו הכלכלית של הבעל, ועכשיו נודע לה. את עניין המזונות צריך לראות גם בהקשר לרכוש. פחות מזונות בפירוד יביא לה יותר רכוש בעתיד – בגט.

מה קורה אם הבעל חסר רכוש וחסר יכולת לפרנס את המשפחה?

יש חוק מיוחד במינו, המהווה פרק נפרד בנושא מזונות, חוק המזונות – הבטחת תשלום. החוק ער לכך שיש פסקי דין שקשה לבצע – כי הבעל "קשה להשגה" וצריך להפעיל נגדו הוצאה לפועל, ואילו האישה צריכה מידי חודש סכום מינימלי למחייתה וזה קשה ומשפיל. לפתרון מצבים קשים אלו, הכניס המחוקק את הביטוח הלאומי לתמונה.

במקום שהיא תפנה בעצמה להוצאה לפועל, תוציא צו מעצר לבעל, תעקל רכוש וכו', היא פונה לביטוח לאומי עם פסק הדין למזונות. הביטוח הלאומי ישלם לאישה וירדוף במקומה אחרי הבעל, על מנת שישפה אותו.

החיסרון של זה: הביטוח הלאומי מוכן לדאוג לצרכיה ההכרחיים, לא לכל גובה פסק הדין. מעבר לכך הביטוח לאומי יגיש תביעה נגד הבעל, ואם יצליח לגבות יעביר לה את הסכומים שגבה, בניכוי שכר טרחה.

מהם הצרכים ההכרחיים האלה?

חישבו בביטוח לאומי ובנו טבלה – אישה + ילד או 2, 3 וכו'. בהנחה שהאישה לא משתכרת שקל. ברגע שהיא עובדת מנכים את שכרה מסכום הביטוח לאומי. אישה שלא משתכרת היטב כדאי לה לבוא לביטוח לאומי. אישה עם משכורת סבירה, לא יצא לה מזה כלום.

זהו חוק חופף לחוק הבטחת הכנסה. פעמים רבות אישה יכולה לקבל, כשהיא חיה בנפרד מבעלה, הבטחת הכנסה, והטבלה כמעט דומה. השאלה אם ללכת לפי חוק זה או זה – היא שאלה, שיש לבדקה בכל מקרה שכן לא פעם כדאי לה לקבל הבטחת הכנסה.

חוק המזונות – הבטחת תשלום- "נכנס לפעולה" רק לאחר שיש פסק דין. פסק דין למזונות מהווה עילה לתביעה מהביטוח הלאומי.

האם אפשר לקבל פסק דין למזונות, שאינו מתחשב ביכולת הכלכלית של הבעל, וכל מטרתו לבוא ולקחת מהביטוח לאומי?

1. אישה שהגולם שלה לא יכול לשלם לה מזונות – החוק נותן לה אמצעים אחרים, כגון: עזרה סוציאלית, הבטחת הכנסה וכו'. אם תקבל פסק דין להבטחת מזונות, יש בכך משום עקיפת מטרת החוק. החוק מניח שאם נקבע סכום X בפסק דין – הוא בנוי על בדיקת יכולתו של הבעל. בנסיבות אלו, יש סיכוי שקופת המדינה תוכל להיפרע מהבעל. אבל אם זה לא נכון יוצא שנותנים לה מזונות מקופת המדינה, ולמרות החפיפה לחוק הבטחת הכנסה – זה פוגע במטרת החוק ובמקורות המדינה לתשלום הזה או הזה.

2. בשלב המשפט נבדקות יכולות הבעל והאישה. אם ניתן פסק דין למזונות רק כדי להוציא כספים מהביטוח לאומי, והבעל יגיד אין לי – יגידו לו אנחנו כבר לא בשלב הבירור. זה היה בשלב הראשון. עכשיו אנחנו מניחים שיש לך, כי כך כתוב בפסק דין, והביטוח לאומי ירדוף אותך, וגם יאסור אותך, עד שתשלם.

ע"א 4433/92 יוסופוב נ' יוסופוב – מפי השופט שמגר -נקבע כי הבעל נכה 100% ולא יכול לעמוד בחובת המזונות. בית המשפט העליון אמר – יתנו לה פסק דין כדי שיהיה לה מעמד לפני הביטוח לאומי לשם קבלת מזונות. בית המשפט מאמין שיתחשבו בבעל ולא ירדפו אותו.

פסק דין למזונות יכול לשמש גם כאמצעי נוח ללחוץ על הבעל לתת גט.

החיסרון – אם האישה תקבל מזונות מביטוח לאומי, וביטוח לאומי לא ירדוף אחרי הבעל, לא תהיה לו מוטיבציה לתת גט עוד הרבה זמן.

ג. יכולותיה הכלכליות של האישה.

1. הכנסה מעבודה

2. הכנסה ממקורות שונים

3. רכוש.

מימוש הרכוש – ספק אם בעל יוכל לדרוש מימוש רכוש האישה כדי לספק את צרכיה. עוד הבדל בין דין תורה ובית הדין מזה ובפרשנותו בבית המשפט מזה.

אם לא היה בארץ דין תורה, ובית המשפט היה נדרש לשאלה – כמה הם צרכי האישה? הוא היה מחליט על פי העיקרון: "יכולתו של החייב ומחסורו של הזכאי".

דין תורה – שונה מאוד – ועתיק – ממש ענתיקה.

בזמנו רק הבעל יכול היה לפרנס, ורק לו הייתה יכולת כלכלית. האישה לא פרנסה, לא ירשה ולא היו לה נכסים.

השאלה – איך אפשר להתאים את הדין העתיק לימינו?

אבל קודם נלמד מהו דין תורה?

מצד אחד – הבעל חייב לזון את אשתו כאילו אין לה פרוטה אחת. מצד שני – כל נכס ומשכורת שיש לה עובר לבעל והופך ליכולת הכלכלית שלו, ומתוך זה הוא מפרנס אותה.

דוגמא:

דמי מזונות ילדים – המדובר במזונות אבסולוטיים שמוטלים על האב. גם פה ילכו על פי טבלת השכר של ביטוח לאומי. בתביעה רגילה בבית משפט (לא מזונות) בית משפט פוסק. ואם הנתבע לא משלם הולכים להוצאה לפועל. לפעמים יש לכפות את התשלום במאסר. כלל ידוע הוא שההוצאה לפועל בודקת קודם כל אם לאדם יש אפשרות לשלם. עושים חקירת יכולת. כיום ממעטים לאסור.

במזונות אין חקירת יכולת. כשבית משפט פוסק מזונות על האב, והוא לא משלם, ההוצאה לפועל ממשיכה בשלבי הכפייה בלי לבדוק. למה? כי מזונות מלכתחילה נקבעים רק אחרי שבית משפט בדק את יכולתו הפוטנציאלית של האב. המחוקק עצמו אמר את זה – חיוב מזונות בהוצאה לפועל שונה מחיוב רגיל בהוצאה לפועל. זהו חיוב מיוחד כיוון שנועד לצורך קיום יומיומי. לכן המאסרים יותר רבים וההליכים יותר מהירים.

בחוק המזונות – הבטחת תשלום אישה יכולה להגיש את פסק הדין לביטוח לאומי, והוא ישלם לה בהתאם לטבלת המזונות שלו, ואחר כך יגבה מהבעל את הסכום.

שאלה מעניינת: חוק המזונות אומר שכשביטוח לאומי נוקט אמצעים נגד החייב הוא מקבל את מלוא האצלת הסמכות מהאישה והילדים. הכל בא בנעלי הזכאים. האם כשביטוח לאומי גובה מזונות תפעל ההוצאה לפועל כפי שהיא פועלת במהירות דומה, כשהיא גובה ישירות עבור האישה?

בפסק דין ע"א 4445/96 ברנוי נ' המוסד לביטוח לאומי פ"ד נ"א 4 571, נקבע ע"י

בית משפט עליון – שלמה לוין (ברק ואור הסכימו) כי כאשר המוסד לביטוח לאומי הוא הזוכה בתיק הוצאה לפועל, פועלים על פי הסדר הרגיל של הוצאה לפועל ולא על פי הסדר המיוחד של המזונות. כאן אין לנו את האינטרס המיוחד הנעוץ ישירות בדאגה לאישה ולילדים.

מזונות האישה נקבעים איפוא על פי איזון בין 3 מרכיבים:

1. יכולתו הכלכלית של הבעל.

2. צרכיה של האישה. (רמת החיים לה היא זכאית).

3. יכולתה הכלכלית של האישה.

יכולתה מורכבת מהמרכיבים הבאים:

הכנסות מעבודה, ממקורות אחרים, מרכוש: הכנסות פירותיות, מימוש.

הכנסה מעבודת האישה.

(המשוואה היא: כמה היא צריכה – כמה היא יכולה לספק בעצמה = את ההפרש צריך לספק הבעל. מדינת ישראל אינה חיה לפי עקרונות כלליים אלא לפי הדין האישי ולכן משוואה זו אינה נכונה בישראל).

במשפט העברי: מעשי ידי האישה (הלכות מלפני שנים רבות, זוכרים?)

בשלב הראשון חייבו את הבעל במזונות אישה מבלי להתחשב כל כך במעשה ידיה.

בשלב מאוחר יותר התחילו לחייב את האישה חיוב נגדי מול המזונות. אחרי הכל נישואין זה דבר הדדי. מה אישה צריכה לתרום לביתה? מעשה ידיים – מונח תלמודי וישראלי.

בהתחלה, נבחנו מעשי ידיה של האישה בהתאם לשניים:

1. תפקוד הבית

2. תעשייה ביתית – תפירה, צמר וכו' – מרכיב הרווח הכספי.

בגמרא ובמשנה נקבע ההיקף המדויק של דרישה זו – זמן קצר.

ההלכה – מדוע ראינו לנכון להתקין חובה משפטית על האישה לתרום את שלה לבית? "משום איבה", פירוש – כדי שהגבר לא ירגיש מנוצל שרק הוא עובד ומפרנס ולא יתחיל לשנוא את האישה. זו כבר לא מדיניות משפטית זו מדיניות משפחתית.

כלל חשוב נוסף – תפקוד הבית ותעשייה ביתית – כלומר, מידת מעשה ידי האישה מותנית ברמתו הכלכלית וברמת החיים שיכול לספק הבעל. "עולה עימו" אם לבעל אמצעים כלכליים ניכרים מצטמצם חלקה בתפקוד הבית, והיא יכולה לדרוש עוזרת. כנ"ל לגבי תעשייה ביתית.

מזונות ומעשה ידיים – 2 מטלות – אחת על הבעל ואחת על האישה – והן קשורות זו בזו.

"מזונות עיקר" – התקנה העיקרית – לתת לאישה מזונות. התקנה המשנית – מעשי ידיים.

מה קורה אם האישה לא מסוגלת לעבוד? האם הבעל פטור ממזונות? לא, כי מזונות עיקר.

איני ניזונת ואיני עושה?

אישה יכולה לומר "איני ניזונת ואיני עושה" זכותה לוותר על הדבש ועל העוקץ.

עד כאן ההלכה התלמודית. במשך הזמן חלה התפתחות בקטע של התעשייה הביתית. עבודות האישה הפכו להיות בעיקרן עבודות הבית, תפקוד. בעוד שהתרומה הכספית ירדה מהפרק.

כיום האישה תופסת את מקומה יותר ויותר במארג הכלכלי של החברה ומרוויחה הרבה. כיצד זה מתבטא בחיובים ההדדיים ביניהם? אם אישה עובדת תובעת מזונות – האם הבעל זכאי לדרוש את מעשי ידיה? אם זוג חי בנפרד – מה זה נוגע לו תפקוד הבית? הוא כבר לא גר באותו בית. יש פה אי צדק. ואכן כבר בשנים הראשונות לקום המדינה, התלבט בית הדין הרבני בשאלה.

לצורך פתרון השאלה נוסיף שני מושגים תלמודיים:

"העדפה" ו"העדפה על ידי הדחק".

בעבר עיסוקן העיקרי של הנשים היה עבודה בצמר. בחנו את ההכנסה של כל אישה שעובדת בצמר, וקבעו את כמות הצמר היומית. אבל יש נשים מוכשרות שיכולות להספיק הרבה יותר בזמן קצר, והן מרוויחות יותר מהמקובל – למי שייכת ההכנסה שמעל למקובל? (מה שהבעל מקבל יותר מרמתו עולה והוא חייב לבית יותר) = העדפה.

הגמרא – העדפה – כעיקרון העדפה עוברת לבעל, וכל המשפחה מרוויחה.

העדפה על ידי דחק – יש אנשים שעבדו הרבה יותר שעות מהמקובל כדי להשיג עוד הכנסה, עבודה קשה ומכבידה, למי תהיה שייכת ההכנסה העודפת? מצד אחד לאישה, מצד שני הבעל יגיד לה – לא אמרתי לך לעבוד קשה. התלמוד לא פתר את המחלוקת, וכך גם הפסיקה המאוחרת. מה קורה במחלוקת?

מי שרוצה להוציא מהשני – הוא שיפסיד.

אם הבעיה לא פתורה – והבעל תובע זה יישאר בידי האישה.

אם האישה תובעת מזונות והבעל אומר לה אבל את מרוויחה, ורוצה לקזז, אז היא אומרת לו, אבל עבדתי קשה, אז הוא אומר לה: כיוון שהנושא במחלוקת. כאן ידו של הבעל על העליונה.

שאלה נוספת – האם ניתן להכריחה לעבוד? אם עבודתה מוגדרת כהעדפה על ידי הדחק, הוא לא יכול להכריח אותה לעבוד. לא ברור למי תלך ההכנסה. זה נבחן ב- 2 נקודות זמן. לפני 50 שנה פסק בית הדין הרבני:

עבודת אישה מחוץ לבית – מוגדרת כהעדפה על ידי הדחק. ולמה? כי זו התאמצות מיוחדת, היא כבר לא אדונית לעצמה כמו בבית.

אם הבעל תובע את שכרה – לא יקבל. למה? מחלוקת.

אם האישה תובעת מזונות ומבקשת לא להתחשב בעבודתה בחוץ – לא יעזור לה. וכן יתחשבו. מצד שני אי אפשר להכריח את האשה לעבוד.

ד"נ 23/69 יוסף נ' יוסף פ"ד כ' 3 1 792 -ישנה מגמה בבתי המשפט לעזור לאישה, במיוחד מכוח הסיבות הבאות:

I. האישה נתפסה תמיד כצד החלש כלכלית ולכן זה נראה הוגן לתת לה מזונות.

II. האישה מתגלה במלוא חולשתה כשהיא מתמודדת עם הגבר בתביעת דיני נישואין וגירושין. לפי ההלכה מתגרשים רק כשהגבר רוצה. קשה לאלץ אותו לגרש. פעמים רבות זה נמשך זמן רב. חיוב הבעל במזונות גבוהים ("מזונות מעוכבת") "משכנע" מאוד לגרש, כי אחרי גירושין אין מזונות.

ההתפתחות שחלה (אם אכן חלה) בהתייחסות בית המשפט ליציאת האישה לעבודה: לכאורה, בית משפט כבול לצד המשפטי של דין המזונות, כלומר להלכה. אם בתי הדין הרבניים קבעו שיציאתה לעבודה זו העדפה על ידי הדחק, לכאורה, בית המשפט צריך לחכות עד שבית הדין יגיד את דברו. סנונית ראשונה של מאמר בית הדין – נחתה על גג בית הדין האזורי בחיפה: האם אפשר לומר לאישה – את תובעת מזונות תצאי לעבוד והבעל יוסיף רק את הפער בין משרתך וצרכייך? נקבע: כל מקרה לגופו – אם לאישה יש הרבה ילדים, סביר שקשה לדרוש ממנה לצאת לעבוד.

הרבני בחיפה – הוציא פסק דין לפני כ-20 שנה, שבו הוא דן במקרה שאישה חיה זמן רב בפירוד מהבעל, הוא רצה להתגרש והיא לא. היא עבדה כל הזמן ולפני תביעת המזונות הפסיקה לעבוד. המסקנה במקרה כזה: יכולים לקזז מסכום המזונות את הפוטנציאל של המזונות. (ברבני אין תקדים מחייב). לא נמצא עוד פסק דין שהולך בעקבות פסק דין זה, אולם נמצא פסק דין שאומר ההפך. פסק דין זה לא עורר מהפכה, ודיינים רבים לא מאושרים ממנו ומוצאים לנכון להתעלם ממנו.

האם בית משפט יכול לנצל פסק רבני זה כבסיס משפטי לשינוי המצב?

ע"א 687/83 מזור נ' מזור, ל"ח (3) 29.

עו"ד של הבעל טען שהאישה הפסיקה לעבוד לפני שתבעה מזונות, ולכן ביקש לקזז את המזונות מכושר ההשתכרות הפוטנציאלי שלה. "אין מאומה בדין המחייב את האישה לצאת לעבוד מחוץ לביתה. אם יוצאת לעבודה ומשתכרת רשאי הבעל להגיד לה – קיזוז, איך אינו רשאי לדרוש ממנה לעבוד… אפילו עבדה בעבר אך הפסיקה… זכאית לקבל ממנו מזונותיה במלואם. אין זה משנה אם היתה לה סיבה אובייקטיבית (כמו מחלה) אם לאו."

כה אמרה השופטת נתניהו. מצטטת גם את יוסף נ' יוסף.

שנים רבות זה היה פסק דין מנחה, והפסקה הזו צוטטה בלי סוף. ואז באו שני פסקי דין שלא פורסמו אך התחילו להתגלגל בין עורכי דין – פסקים של העליון.

במחוזי – הש' שטרנברג-אליעז, הביאה ליישום פסק הדין של הרבני בתוספת השקפת עולמה בנושא המזונות, וקבעה כי יש 2 גישות למזונות –

1. לא אוהבים שהאישה מעכבת את הגירושין, ומנצלת את המזונות עוד ועוד זמן.

2. האישה היא הצד החלש ולכן זה הוגן מצידה לבקש מזונות ולא לעבוד.

ע"א 6136/93 ביקל נ' ביקל, (לא פורסם).

הזוג היה מסוכסך שנים רבות. הגבר מצא אישה אחרת וחי איתה. בנה עוד בית במשק וחי עם האישה החדשה. האישה לא רצתה להתגרש ולא היה לה קשה למצוא עילה.

השופטת במחוזי קבעה: הדדיות כבר אין מזמן. מדובר בסכסוך ממושך. חיים בפירוד. האישה עבדה בעבר וכיום לא, אין סיבה שלא תצא לעבוד (למרות גילה) ולקזז. מסתמכת על הפסק דין הרבני בחיפה.

שמגר – בערעור – אשר להשתכרות המערערת ממעשי ידיה, אכן אין להבין מדוע אישה שעבדה כל השנים, אינה עושה כן עתה. ילדיה בוגרים, עונותיה עימה, וככל העולה מן החומר גם כושרה קיים, שהרי התנסתה בכך במשך השנים. לא הייתי רואה פסול בכך שמתחשבים בכך שהמערערת יכולה לתרום למזונותיה בעבודתה.

פסק דין נוסף של שמגר בערעור על אותה שופטת, והוא מרחיב את הרעיון של פסק דין ביקל:

ע"א 5930/93, פדן נ' פדן

גברת פדן הייתה אישה צעירה , נשואה זמן קצר בלבד, למדה לתואר עבודה סוציאלית. זמן קצר לאחר הנישואין בני הזוג רבו ונפרדו, האישה לקחה את הילדה ולבסוף הם התגרשו. גם כאן הייתה תביעת מזונות לפני המזונות אישה||גירושין. לא עבדה קודם.

השופטת מרחיבה ומביאה את הפסק הרבני מחיפה – פד"ר יד' עמ' 212 – מניחה שבעתיד האישה תצא להשתכר, כי זה מנהג המדינה היום, והיא לומדת ומתמחה. לכן יחשבו את יכולתה להרוויח ומרכיבים נוספים – החיים המשותפים ארכו זמן קצר בלבד, הנישואין בלתי ניתנים לאיחוי. לדעתה האישה כן צריכה לצאת ולעבוד ולכן יש לקזז.

שמגר בעליון – מוגזם לרצות שהיא תצא לעבודה מייד – יש לה ילדה קטנה. קודם כל צריך לאפשר לאם לדאוג לילדה עד שתגדל. עד אז אין להכריח אותה לצאת לעבוד – כלומר עד שהילדה תגיע לגיל 6. עד אז יתן לה את מלוא המזונות, אחרי גיל 6 נקזז, וכמובן שכשיתגרשו – המזונות יפסקו. סה"כ האישה עדיין למדה ולכן היה פה הרבה מן הצדק.

היבט נוסף –

בית המשפט התחשב בגיל הילדים וביכולת האמיתית של האישה לצאת לעבוד ומסיבות אלה קבע כי לא יהיה זה צודק להעמיס עליה את כלכלתה מעבר לצרכיה הבסיסיים. בית המשפט מתחשב בעובדה שהאישה יכולה לעבוד ולהרוויח אך הוא לא עושה מהפכה. צרכים בסיסיים על הבעל. רמת החיים – מתחשבים במשכורתה. שמגר לא מנמק, לא מבסס על תקדימים, אלא רק מציע את השקפתו. העניין לא עלה מעולם לדיון אמיתי וענייני.

פסק דין אברהם ציון נ' אברהם רונית

– הש' שמגר – הפחית מסכום מזונות אישה שהוטלו על הבעל וקבע: "מדובר באישה צעירה ללא ילדים שחזרה לבית הוריה. לא ברור למה לא עבדה… ולא ברור מדוע לא לקח בית המשפט בחשבון את כושרה ויכולתה לעבוד ולהשתכר…". הפחית מסכום מזונות אישה שהוטלו על הבעל וקבע כי : "מדובר אישה צעירה שחזרה לבית הוריה, לא ברור למה לא תצא לעבוד.

ע"א 4316/96 פלולי נ' פלולי ב (1) 394

אישה מבוגרת + ילדים בוגרים. לא היתה לאישה הכשרה מקצועית. טיפלה בקשישים, והשגיחה בבחינות. כאן נידונה בהרחבה חובתה של אישה לצאת לעבוד. המחוזי קבע – מעשה ידיה תמורת מזונותיה. (בא כוח המערער טען כי- יש להביא בחשבון את משכורתה ולקזז).

הש' טירקל – המגמה לא חד משמעית בפסיקה. הגישה הדומיננטית – אישה שבוחרת להישאר בביתה אינה מקפחת את זכותה למזונות – מסתמך על מזור נ' מזור.

בא כוח המערער הסתמך על ביקל ופדן אולם המקרה הנ"ל לא דומה. אכן בביקל תמה שמגר על כך שהאישה אינה יוצאת לעבוד לפרנסתה, אך דובר באישה שניסתה עבודה בעבר. כך גם בפדן.

לסיכום: פרשת מזור היא הקובעת אם כי היו מקרים שהצדיקו התייחסות שונה (כמו ביקל ופדן). כלומר פסק דין מזור נשאר מנחה, וביקל ופדן נכונים לאותם מקרים ספציפים. הש' בייניש + שטרסברג כהן – צריך עיון.

מה לא דומה לביקל ופדן? רק נשים שלא עבדו ולא הוכשרו, לא קיזזו את יכולתן הפוטנציאלית לעבוד. כיום מדובר רק בנשים מבוגרות. בבית משפט לענייני משפחה יש שפע פסקי דין שמתייחסים לסוגייה. מביאים את פסק דין פלולי, ומכיוון שפלולי לא ברור השופטים נחלקים. יש הטוענים שפסק דין מזור הוא המנחה ורק במקרים יוצאים מן הכלל אומרים לאישה לעבוד ומתחשבים, וישנם המרחיבים עוד יותר.

קווים מנחים:

מספר שופטים מכניסים לסוגייה זו, לא רק את המשפט העברי, אלא גם עקרונות יסוד של המשפט הישראלי:

1. עקרון השיוויון – הש' גויפמן. שני הצדדים צריכים לעבוד.

2. עקרון תום הלב – כשהאישה לא מוכנה לקבל גט וגם מפסיקה לעבוד. היום מרבית השופטים לא יתנו לאישה לעשות תרגיל כזה ויתחשבו בפוטנציאל השתכרותה. ישנם שופטים המדגישים את ההבדל בין צרכי קיום בסיסיים – ואז מקלים על האישה, ובין רמת חיים גבוהה – ואז דורשים ממנה לעבוד.

בית הדין הרבני הגדול – הרב ישראלי בכתביו גורס :

גבר מתחתן עם אישה בעלת הכשרה מקצועית (או בעיצומה של הכשרה) כלומר, ברור לבני הזוג שהיא מתעתדת לצאת לעבוד. יש בכך היבט חוזי, אזרחי. גם כשהבעל עתיר נכסים, האישה לרוב תצא לעבוד כדי להגשים את עצמה.

יכולתה הכלכלית של האישה בהיבט הרכוש. (הכנסות/מימוש)

המשפט המודרני מתחשב במעשה ידיים. רכוש – יותר בעייתי. ייתכן שמדובר בהיקף הרכוש. במשפט העברי – לפני שנים רבות לא היה לאישה רכוש. לעניין עבודה – אישה כמעט לא יצאה לעבוד. לעניין ירושה – רק כשלא היו בנים/אחים הייתה זכאית לרשת. מסקנה מכל זה:

מימוש הרכוש לא נדרש מהאישה בכל מקרה!

מה לגבי הכנסות מרכוש? הכנסות מרכושה מגיעות לבעל אבל הבעל צריך לתת תמורה – פדיון. אם יחטפו אותה שודדים הוא יצטרך לפדות אותה. זו התמורה שהבעל נותן תמורת ההכנסות מהרכוש. שני הדברים הם דמיוניים לחלוטין, מדע בדיוני ממש – לא רכוש לאישה ולא פדיון על חטיפה.

האם זה לא השפיע על החיוב במזונות? כשהבעל קיבל הכנסות מרכוש – מיועדות ל"רווח ביתא" (רווחת הבית = רמת חיים) = נכסי מילוג.

(נכסי צאן ברזל – מה שהבעל כותב לאישה בכתובה.)

באשר לדרישה למימוש רכוש – נניח שלאישה יש רכוש רב והיא תובעת מזונות

האם בעלה יכול לדרוש שתמכור חלק מהרכוש? התשובה ברורה – דין מזונות בארץ – דתי: אין לדרוש מאישה לממש את רכושה! זכותה להחזיק ברכושה. (טייק איט אור ליב איט).

כשאישה מקבלת הכנסות מרכושה – האם זה משפיע על תביעתה למזונות? אדם חייב לתת מזונות לבן זוגו על פי מה שהוא צריך, ולהפחית מכל את מה שבן הזוג יכול להשיג בעצמו. הבעל צריך לספק רק את ההפרש- זו ההלכה שיצאה מבית המשפט לענייני משפחה.

במשפט העברי – לא בודקים אם יש לו או אין לו, הוא מחויב לתת מזונות אישה. מנגד – יש לבעל זכויות. הכנסות האישה מעבודתה – שייכות לבעל. מה המסקנה מכל זה?

מעשי ידיה ומזונות = צמד חמד הדדי.

אז מה עם הכנסות מרכוש? זו תקנה נפרדת. הכנסות אלה שייכות לבעל. הסיבה – רצו לתת לאישה זכות מנגד – פדיון. אם במקרה נפלה בשבי. זה אגב, יכול להיות אקטואלי בימינו: כשאישה נעצרת ואפשר לשחרר אותה בערבות. בתי הדין ראו את עניין הערבות כדומה לפדיון והבעל חייב לפדותה. אז מה המסקנה מכל זה?

פדיון – הכנסות/פירות רכוש = צמד – חמד.

בצמד הקודם התקנה הראשית והעיקרית היא מזונות. כיוון שכך אישה יכולה לאמור – איני ניזונת ואיני עושה. בצמד הזה – פירות רכוש הוא התקנה העיקרית. לכן היא אינה יכולה לאמור איני נפדונת ואיני נותנת פירות. (כי הרי זה דבר נדיר שתיפול בשבי).

האם יש השפעה מפירות רכוש על מזונות?

למרות שנראה שאין קשר – יש קשר הדוק. עד כדי כך שכל 4 המרכיבים הפכו דבוקה אחת. כשהבעל מקבל מפירות הרכוש של האישה:

1. פירות ל"רווח ביתא" – להעלאת רמת החיים בבית. כלומר גם להעלאת רמת המזונות.

2. השפעת פירות הרכוש על מזונות- עושים קיזוז. לא כי הוא מספק את ההפרש, אלא גם הפירות שלו, לכן הוא רק משלים את הפער.

מה קרה במשפט הישראלי בעקבות הדין הדתי? נכסי מילוג.

פסק דין סידיס – רקע (היו 3 פסקי דין)

1. לא כל נכס שיש ביד האישה – היא חייבת להעביר את פירותיו! הנכסים שפירותיהם אינם מועברים, נחלקים לשני סוגים:

א. נכס שאישה קיבלה בהתניה ברורה שהנכס שייך רק לה. ממנו היא לא מעבירה פירות.

ב. נכס שבעל נתן לאישתו כמתנה – ההנחה היא שנתן את המתנה בלב שלם. או ב"עין יפה" ולכן הוא לא מתכוון שתתן לו את הפירות.

2. ישנם נכסים שלגביהם, לא רק שהאישה מעבירה פירות, אלא שהבעל מקבל את הנכס לניהולו ולפיקוחו. כל השליטה הכלכלית עוברת אליו. אסור לו לפגוע בה, אבל בעצם הוא פוגע בזכותה הקניינית. וזה סותר את עקרונות שיטתנו המשפטית.

משמעות נוספת – האישה לא יכולה למכור את הנכס של עצמה, כי הפירות מיועדים לבעל. "מכירה בטובת הנאה", זה המקרה היחידי שאישה יכולה למכור – להגיד לפלוני – אם בעלי ימות או נתגרש – הנכס יוכל להיות שלך.

סידיס – לא דן בנושא מזונות.

הבעל דרש את זכותו ברכוש האישה: לפקח עליו ולזכות בהכנסות ממנו. האישה אמרה – זה עניין קנייני – למה שיהיו לך זכויות בקניין שלי? בתי המשפט עסקו בפירוש המושג "ענייני נישואין".

ענייני נישואין

המושג מופיע לראשונה בדבר המלך סימן 51 – ענייני נישואין הם ענייני המעמד האישי, צריכים להידון בארץ ישראל על פי הדין האישי.

אפשר לפרש בצמצום: תוקף הנישואין, כושר להינשא, ביטול או הפסקת נישואין. כלומר רק במה שנוגע לסטטוס.

אפשר לפרש בהרחבה: כל עניין שבא לעולם ונובע מהעובדה שבני הזוג נישאו. ואז זה כולל גם פירות ונכסי מילוג. (כולל שאלות של שלום בית, ושאלות רכושיות).

יושב בית משפט עליון בהרכב של 3 שופטים לאור המשפט האנגלי – ומסקנתו: פירוש מרחיב. כלומר הבעל צודק. (שנת 1951).

"ענייני נישואין" הופיע מאוחר יותר בחוק שיפוט בתי דין רבניים – נישואין גירושין. ענייני נישואין וגירושין ידונו בפני בתי דין רבניים. לפי סידיס – הכל.

אבל במקביל נולד גם חוק שיווי זכויות האישה (1951 – תיקון אחרי תש"ח). וכבר בפסק דין הראשון רמזו שהמצב ישתנה בעקבות החוק, והעניין חזר לבית המשפט.

לעניינינו – בג"צ 202/57 סידיס נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד יב' 1528 (זה השלישי)

סעיף 2 – קניינה של אישה נשואה – לאישה נשואה תהיה כשרות מלאה לעשייה בקנייניה כאילו הייתה פנויה."אין קנייניה שרכשה לפני הנישואין נפגעים על ידי הנישואין." (גם סעיף 1 א (א) עוזר לעניין).

לאור פסיקה זו ניתן לומר בבירור כי כל הרעיון של פירות נכסי מילוג, לא קיים יותר. חוק שיווי זכויות האישה נושא אופי חוקתי. כמו חוק יסוד.

בבג"ץ 6845/00 איתנה ניב ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה . תק-על 2002(3), 1867 ,עמ' 1877, התייחס הש' מ' חשין- לחשיבותו של חוק זה:

"אכן, כבר בשנותיה הראשונות של המדינה הוכר הצורך החברתי הדוחק לקבוע ולהשריש בין בני-החברה מודעות לשוויון בין המינים. כך בהכרזה על הקמת המדינה וכך בחוק שיווי זכויות האישה, תשי"א-1951, חוק שהמשנה לנשיא, השופט ברק כינהו חוק "מלכותי"… והשופט זילברג כינהו "חוק אידיאולוגי, מהפכני, משנה-סידרי-חברה… חוק שיווי זכויות האישה זכה לתוספת ולרענון בתיקון מס' 2 בשנת תש"ס-2000, ובסעיף 1 בו (כסימונו לאחר התיקון) נקבע כי:

1. מטרת החוק :

חוק זה מטרתו לקבוע עקרונות להבטחת שוויון מלא בין האישה לבין האיש, ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל.

כן הוספו לחוק הוראות חשובות נוספות בתחומי חיים שונים – ציבוריים ופרטיים – ולענייננו נזכיר במיוחד את סעיף 6 (לאחר שתוקן), המורה אותנו וזו לשונו:

2. שוויון בזכויות חברתיות :

לכל אישה ואיש זכות שווה לקיום בכבוד אנושי, ובכלל זה לשוויון בתחומי העבודה, החינוך, ההשכלה, הבריאות, הדיור, איכות הסביבה והרווחה החברתית".

בחוק נכתב – כל בית המשפט וכל בית דין ידונו לפי חוק זה.

לאחר חוק זה נשר מהמושג ענייני נישואין – כל הנושא הרכושי. איך ידונו ברכוש? לפי הדין האזרחי. פסק דין בבלי אומר – גם בדין דתי שדן בנושא הרכוש – בעקבות החוק – עליו לדון לפי הדין האזרחי.

מה קורה כשאישה בעלת רכוש שהנו מניב פירות והיא תובעת מזונות?

פסק דין בלבן ופסק דין רינת – לפי דין תורה הכנסות מרכוש משפיעות על "תביעת מזונות". אחריו חוק שיווי זכויות האישה – הכנסות רכוש האישה שייכות לאישה, לכן אינו יכול לקזז. אין לו זכות לקבל הכנסות מרכוש, ואם יש לה או אין לה – לא רלוונטי לחישוב המזונות. כך נקבע בבלבן. הבעל ישלם את כל המזונות והפירות של האישה -לאישה. זוהי דעת הרוב.

(ש' זילברג – על פי פסק דין סידיס כל נושא הרכוש לא שייך לדין האישי. מזונות – הדין האישי. השפעת הפירות על המזונות – שייך לדין האישי. זה משפיע על גובה המזונות – לכן שייך לדין הדתי. וזוהי דעת מיעוט).

מה האבסורד – אישה קשת יום שעובדת – מקזזים מזונות משכר העבודה שלה. אישה עשירה בעלת רכוש – מקבלת מלוא המזונות בלי קשר לרכושה.

בית המשפט ניסה לתקן (בפסק דין כהן) – קבע שכן יתחשבו בהכנסות מרכוש – כי הרי העיקרון שבבסיס כל העניין הוא השיוויון.

חוק לתיקון דיני משפחה – מזונות – המחוקק שמע את קריאת בית המשפט – וניסה לתקן אבל הסתבך.

בסעיף 2 (א) – רשאי בן הזוג להתחשב בהכנסה מנכסים או כל מקור אחר. לכאורה נפתרה הבעיה. בהשוואה לסעיף 2 (א) בחוק המקורי – הוראות החוק לא יחולו. כלומר סעיף 2 (א) לא חל על בעלי דין אישי. והרי כל מה שרצינו זה לפתור את הבעיה, עם אלה שעובדים על פי הדין האישי. (זה נשאר בצריך עיון).

בחוק לתיקון דיני משפחה – מזונות – יש בעיה נוספת דומה.

החוק בנוי בצורה מסוימת – החלק הראשון :

בסעיף 2 – "הוראות חוק זה לא יחולו על בעלי הדין האישי."

בסעיף 3 – אדם חייב מזונות לקטינים שלו. הוראות חוק זה לא יחולו על בעלי הדין האישי.

בסעיף 4 – מזונות המשפחה המורחבת – רק הם נידונים לפי חוק זה, החוק האזרחי. יש פה הוראות מאוד חשובות שלא ברור למה הן לא חלות על בעלי דין אישי, למשל –

בסעיף 7 – חייבים אחרים. או סעיף 8 – הבטחת מזונות. או סעיף 10 – מזונות זמניים.

מזונות קטין – צריך להביא לאישור בית משפט, למה? כדי לדאוג לקטין. אבל זה לא חל על בעלי הדין האישי. וחבל.

בסעיף 20 מתייחס למיסים. אדם שמשלם מזונות – מנכים לו משכרו לצורך תשלום מיסים. שוב – לא שייך לבעלי דין אישי. לא ברור למה.

השאלה הטרידה את בית המשפט בכמה הזדמנויות. הפתרון – הוצע על ידי פרופ' שאווה:

סעיף 2 מדבר על החיוב העקרוני המהותי (לרבות היקף, נסיבות וכו') כלומר – דברים פרוצדוראלים שמעבר לחיוב העקרוני, ועליהם כן חלות הוראות החוק. הבחנה זו שבין פרוצדורה למהות פותרת הרבה – כי כמעט כל סעיף החל מסעיף 7 – לא מדברים בחיוב המהותי של מזונות, לכן הם כן חלים. למשל מזונות קטין – החלק המהותי ידון לפי דין אישי. השאר – הפרוצדוראלי – לפי הדין האזרחי. מיסים – פרוצדוראלי. לכן כשכתוב "הוראות דין זה לא יחולו" הכוונה רק לדין המהותי.

בסעיף 9 – מהותי – פטור ממזונות. סעיף זה לא יחול על בעלי דין אישי. לכאורה, הפתרון נראה הגיוני. (מאז פסק דין כהן בוחליק).

אבל הוא בעייתי – כי לשון החוק כל כך גורפת וצריך לעוות את משמעות הלשון כדי לקבל את הפתרון.

בסעיף 11 – התיישנות בתביעת מזונות. ההתיישנות בדרך כלל 7 שנים. לרוב זהו סייג פרוצדוראלי. זה לא מראה שאדם לא צודק, אלא שבית משפט לא ידון בשאלה ישנה.

בכל שיטות המשפט אין לדרוש מזונות לאחור. זה נועד למכאן ואילך. כי זה נועד לקיום, והרי הבן אדם התקיים עד היום. (אולי מחלו, הסכימו וכו'). כלומר זה מהותי. הסעיף אם כן הנו גבולי – בין מהות לפרוצדורה. ההתיישנות במזונות – היא איננה התיישנות פרוצדורלית, אלא נובעת משיקול – דעת מהותי – אם הבנאדם התקיים אז הוא אינו ראוי למזונות.

לסיכום:

1. התעלמות מלשון החוק

2. פרשנות הסעיפים שהם על גבול הפרוצדורה.

במהלך השנים, היו כמה פסקי דין ששיקפו את הבדלי הגישות הללו, אשר נחלקו בין אלה שרצו לשמור את הדין הדתי לבין המחדשים.

המשמרים לא רצו שאף הוראת חוק תחול – כלומר התייחסו לסעיף 2 באופן גורף ונצמדו ללשון החוק בעוד שהמחדשים – רצו פרשנות רחבה ללשון החוק, עד שלא הייתה ברירה אלא להכריע בפסק דין הבא:

פסק דין עומרי נ' זועבי. חיוב מזונות בבית הדין המוסלמי.

הרקע: בית הדין יכול לדון במזונות, בשני מקרים:

I. כשהאישה בחרה לתבוע מזונות בבית הדין (סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים).

II. אם הוגשה תביעת גירושין וכרכו בה את עניין המזונות — סמכות על ידי כריכה.

כל זה לגבי יהודים. לגבי מוסלמים – דבר המלך אומר במפורש – סמכות ייחודית לבית הדין המוסלמי.

אבל… בחוק לתיקון דיני משפחה – מזונות – בסעיף 18 וסעיף 19, נקבע: החוק לא בא לגרוע מסמכות בית הדין הדתי.

בית המשפט המוסמך לפי חוק זה הוא בית המשפט לענייני משפחה, בכפוף לסעיף 19. (נוסף לתיקון בשנת תשנ"ה – עד אז במזונות דן המחוזי ומשנת תשנ"ה דן בית המשפט לענייני משפחה).

המסקנה: שתי ערכאות יכולות לדון, בכפיפה אחת.

בפסק דין זועבי, דנו בשאלה -האם אישה יכולה לדון לפי סעיפים 18 ו-19 ולתבוע בבית משפט אזרחי?

התוצאה המתבקשת הנה שהאישה תבוא לבית משפט לענייני משפחה ותידון שם לפי הדין המוסלמי – בעוד שהפירוש יהיה לפי הדין האזרחי. בג"צ דן בכך בהרכב של 5 שופטים, ב- 2 שאלות מהותיות:

1. לפי סעיף 2 (והוראות סעיף זה לא יחולו) גם סעיף 18 ו-19 לא יחולו. לכן זה סותר את עצמו. למוסלמי יש דין אישי, לכן חוק זה לא יחול עליו, ולכן גם סעיף 18 לא יחול. אבל הוראות פרוצדוראליות כן יחולו עליו. והשאלה היא – מה מהות ומה פרוצדורה. סעיף 18 באיזה בית דין יחולו – זו פרוצדורה ולכן כן יחול. סעיף 2 אומר – ידונו בבית משפט לענייני משפחה – אבל בענייני מהות ידונו אותו (במקרה זה אותה) על פי הדין האישי שלו אבל בבית משפט לענייני משפחה – לפי סעיף 16.

2. בית המשפט לענייני משפחה – הוא המוסמך. סעיף 18.

סעיף 19 מסייג: החוק לא בא לפגוע בסמכויות בית הדין הדתי. שאלה לשונית ומשפטית: אם קודם היתה סמכות ייחודית לבית הדין המוסלמי ועכשיו אומרים לא רק בית הדין הדתי, אזי יש סמכות מקבילה – האם נגרעה סמכותו? מחד כן. מאידך לא – כי סמכותו נשארת מלאה. תשובה (קצת מתחכמת): הורדנו ממעמד בית הדין ולא מסמכות בית הדין.

המסקנה:

4 שופטים – אין כל שינוי בעקבות החוק והוא אינו מסמיך את בית משפט לענייני משפחה לדון בענייני מוסלמים. שמגר – חלק בדעתו.

מאיזו סיבה? באלו מ- 2 השאלות נפל העניין?

הש' שמגר – הכוונה רק להוראות מהותיות. כל השאר יחולו גם על בעלי דין אישי (מוסלמי).

הש' בן פורת – הצטרפה לדעתו בעניין זה "הוראות חוק זה לא יחולו" – רק לגבי הוראות מהותיות, אלא שלמרות זאת בית המשפט לא יכול לדון – לא גורעים מסמכות בית הדין, הכוונה – לא נותנים סמכות מקבילה, כי בכך גורעים מסמכותו.

הש' אילון – כל הוראה לא חלה ויש גריעת סמכות.

הש' דב לוין – כמו אילון.

הש' שלמה לוין – מתלבט לגבי פרוצדורה/מהות, מכריע שכל הוראה יש בה גריעת סמכות. לגבי פרוצדורה / מהות – 3 שופטים – אך הוראת חוק זה, לא חלה בין בפרוצדורה ובין מהות. הנימוק העיקרי (אילון) – קשה להבחין בהוראות מסוימות האם פרוצדורה או מהות ועל כן המחוקק קבע בצורה החלטית (וגורפת) ואמר – אף הוראת חוק.

על פי פסק דין עומרי נ' זועבי – אין אישה מוסלמית יכולה לבוא לבית משפט לענייני משפחה. אבל היום תוקן חוק בית המשפט לענייני משפחה:

סעיף 25 – שמירת סמכויות. גם לפי סעיף זה מוסלמית – רק בבית דין שרעי. תיקון סעיף מסעיף 3 (ב')(1) – על אף שמירת סמכויות – היום יש סמכות מקבילה. התיקון החל מתשס"ד.

"למעט ענייני נישואין וגירושין" – אבל במזונות כן.

הוראות חוק סעיף 11 – לא חלה על בעלי דין אישי – לכן קשה ללכת אחורה. בית משפט הולך לפי דיני ההתיישנות הרגילים.

פסק דין קופולוביץ' נ' קופולוביץ', ע"א 610/88, מ"ג 1, 834. בני זוג יהודים. נישאו או חיו בצרפת + ילדים.

נפרדו. היום האישה חיה בישראל עם הילדים. תובעת מזונות בבית משפט.

לפי איזה דין מהותי ידון בית המשפט? לפי הדין היהודי המהותי.

סעיף 17 קובע – לפי מקום מושבם של בני הזוג. זה העיקרון במשפט הבינלאומי הפרטי. אם אין לזוג מקום מושב משותף – ילכו לפי מקום מושב החייב.

האישה תובעת על פי הדין היהודי.

הגבר – מה פתאום? צריך ללכת לפי מקום מושבי. איזה דין יחול? בצרפת חל הדין האזרחי. סעיף 17 – נותן תשובה ברורה, לכאורה: לפי המשפט האזרחי צרפתי.

השאלה – לפי סעיף 2 (א) – הוראות חוק זה לא יחולו. כלומר גם סעיף 17 לא חל. ואז חל סעיף 2 ואז הגבר חייב מזונות לפי הדין האישי.

(מתי הוראות חוק זה כן יחולו? רק לגבי בודהיסטים?).

שמגר – לפי השקפתו סעיף 17 פרוצדוראלי ולכן חל. לפי שיטתו כפי שהובעה בזועבי וגם כאן – צריך ללכת לפי הדין הצרפתי. אבל 4 שופטים חלקו עליו והוא נכנע. ולכן חל הדין היהודי ולא הצרפתי. קופולוביץ' מיישם את זועבי.

אולם משפורסם פס"ד זה יצאה ביקורת גדולה על שמגר.

בכל חוק אזרחי יש התייחסות למשפט הבינלאומי הפרטי. סעיף 17 הוא סעיף שער – שצריך להנחות לגבי המשפט הבינלאומי הפרטי – בשאלת התחולה. זהו הסעיף הראשון שצריך לדון כשמדובר במשפט זר. ולכן הוא בא לפני סעיף 2. לכן סעיף 2 (א) יכול לגרוע מכל הסעיפים האחרים אבל לא מהסעיף ראשון – הוא סעיף 17, ולכן לפי טענה זו טעה השופט שמגר בפסק דינו.

זאת הביקורת כפי שהושמעה על ידי פרופ' שאווה.

חיוב מזונות הבעל – תוך התחשבות בכוח הכלכלי של האישה.

למרות שעל פי דין תורה מתחשבים בהכנסות האישה והן מועברות לבעל הרי לפי חוק שיווי זכויות האישה – סעיף 2 – חוסם את בית המשפט מלהתחשב בהכנסות מרכוש, וכולו נשאר בידי האישה. סעיף 2 (א) התחשבות בהכנסות של בן הזוג.

פסק דין עומרי נ' זועבי – דן בפרשנות סעיף זה. הפרשנות: כל הוראות בחוק זה עד סופו לא יחולו על מי שיש לו דין אישי. כלומר על 90% מהאוכלוסייה לא יחול חוק זה.

פסק דין קופולוביץ' – גם דין בינלאומי לא חל על בעלי דין אישי.

לפי הדין היהודי – ישנם שני שלבים בקביעת מזונות.

1. מהו סך המזונות שהאישה צורכת ודורשת לחודש. ועל פי יכולת הבעל = קביעת גובה המזונות.

2. האם יש לבעל זכויות כספיות / רכושיות מהאישה

שפירושו של דבר: הכנסה מעבודת האישה הכנסה מרכושה.

לפי הדין המקורי מעבירים את ההכנסות לבעל – האישה מקבלת את כל המזונות שהיא צריכה והבעל – את כל זכויותיו. כלומר, מזונותיה פחות הכנסותיה.

אבל לא כל הכנסת אישה מגיעה לבעל ולכן יש לסווג.

2 פסקי דין בעליון – בן משה וספורטה:

פסק דין בן משה

אישה תבעה מזונות ובית המשפט חישב בשלב ראשון את גובה צרכיה. בשלב שני חישב מה זכויות הבעל. הוא טען – האישה פוטרה ופיצויי הפיטורין שלה מגיעים לו.

איך לסווג פיצויים אלה? הבעל טען שזו הכנסה מעבודה.

בית המשפט בדק – האם פיצויי פיטורין הם הכנסה הונית או פירותית? הגיע למסקנה שזה לא פירותי. כי לא כל בן אדם מקבל פיצויים. אילו זו הייתה הכנסה – כל אדם היה מקבל. בית המשפט קבע: זה מענק סוציאלי שמאפשר למפוטר להתקיים עד שימצא עוד עבודה. לכן הבעל לא זכאי לזה. על פי עקרונות המשפט האזרחי – לא היו נכנסים לזה. היו מחלקים שווה את הרכוש ואם יש לה – לוקחים את זה בחשבון.

פסק דין ספורטה נ' ספורטה.

אישה תבעה מזונות וקיבלה גמלת נכות מצה"ל, עבדה בקבע ונקבעה לה נכות, מה לעשות. הבעל ביקש להתחשב בזה. האישה אמרה – לא. בית המשפט נאלץ לסווג.

5 שופטים קבעו: קצבת נכות משתלמת בהתאם להפסד כושר ההשתכרות של הנכה – בודקים כמה הפסידה בעקבות הנכות ומפצים אותה. זהו הפסד הכנסה מעבודה. לכן הסיווג הוא – הכנסה מעבודה והמסקנה – יש לקזז.

פיצויים עבור כאב וסבל לא מגיעים לבעל. הן לפי ההלכה והן לפי האזרחי.

פנסיה – מביטוח לאומי, (מקרנות), קצבת זקנה – כאן זה לא נוגע לסיווג. הרי כל הקצבה נועדה לקיום. לכן הבעל טוען אני אשלים לה.

אדם התחייב כלפי אישה לדאוג לה לכל מזונותיה – אבל גם הוריה ריחמו עליה ותמכו בה. עכשיו היא תובעת מזונות והבעל אומר – מה, תקבלי פעמיים? ההורים כבר נותנים לך. עונה ההלכה – זה לא פותר אותך, מההורים זו מתנה לכן תשלם.

אותו דבר לגבי ביטוח לאומי.

פסק דין שמלבן את נושא הפנסיה – האם זו הכנסה הונית או דומה להשתכרות. שמים קרן בבנק – לכן היא הונית (אבל קרנות הפנסיה במצב רע) בית המשפט לא הכריע. היה ספק אם זו הכנסה הונית או לא.

הכנסה מרכוש – מגיע לבעל לפי דין תורה אבל על פי חוק שיווי זכויות האישה – אי אפשר לפגוע בזכויותיה הקנייניות. (1951) מאז ועד שתוקן חוק לתיקון דיני משפחה – מזונות – לא התחשבו ברכוש האישה.

אז אם הפנסיה זה הוני – אי אפשר היה לתת לבעל לפי חוק השיווי. אם תסווג כפירותית – כן יתחשבו בה.

פרשת הדרכים הייתה בשנת תשל"ו. על פי סידס, בלבן. קבע העליון שאישה זכאית לקבל מזונות מבלי לתת לבעלה הכנסות מרכוש (הכנסות מעבודה כן נותנת). תוצאה לא הגיונית מבחינה אזרחית: אישה שעובדת קשה – נותנת לבעלה. אישה בעלת רכוש לא נותנת.

אישה בעלת רכוש – לא נותנת לבעלה.

המחוקק היקר תיקן את החוק בסעיף 2 (א).

בסעיף 2 (א) פועלים על פי הדין האישי אבל בכפוף ובמגבלת חוק שיווי זכויות האישה.

וזה יצר את האבסורד הנ"ל אותו בא סעיף 2 (א) לתקן.

לכאורה זה מאזן את המצב, אבל הסיפא של 2 (א) – "והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה" דופקת הכל. כלומר, מכאן והלאה לא יחולו כל הוראות החוק על מי שיש לו דין אישי – ובכלל זה גם סעיף 2 (א).

בפסק דין ספורטה חשבו שיצטרכו לענות על זה ולכן ישבו 5 שופטים, אולם בסוף נמנעו מלענות על כך.

זה נידון בפסק דין חקק:

האישה תבעה מזונות. האישה ישבה בבית המשפחה, עד עכשיו לא הייתה לה בעיית מדור. הבית היה רשום ע"ש 2 בני הזוג. הגיש הבעל תביעה נגדית לפירוק שיתוף. כל שותף זכאי לתבוע את פירוק השותפות מבלי לנמק וזאת מתי שהוא רוצה. לאדם יש חופש מוחלט בעניין. יאללה, מוכרים.

בית המשפט – זה הדין לגבי מגורים. זכאי אחד מהם לדרוש פירוק שיתוף. לרוב דורש את זה הבעל. לרוב הבעל עוזב והאישה נשארת עם הילדים בבית.

הוא צריך לשכור דירה ולשלם ואילו מרכושו אינו נהנה. זה עוזר לו גם כי לאחר המכירה – גם לאישה יהיו הכנסות מהרכוש.

בית המשפט – הבעל ישלם רק עבור מזונות. אם יבוצע פירוק השיתוף והדירה תימכר הבעל יצטרך להוסיף 380$ עבור מדור האישה. הבעל התלונן ואמר שהאישה תשקיע את הכסף מהמכירה בבנק ויהיו לה הכנסות.

השופט זמיר במחוזי – הכסף של האישה – שלה! על פי חוק שיווי זכויות האישה.

טען בא כוח הבעל – אבל 2 (א) חל.

זמיר – לא שמת לב. 2 (א) לא חל על מי שיש לו דין אישי, אז כאילו החוק לא כתוב. ממשיכים ללכת לפי סידיס. הלכו לעליון לפתור את הסתירה בין שני הסעיפים. 5 שופטים: 2 דעות שמגר – מיעוט אילון – רוב.

הש' שמגר – בדעת מיעוט – מתחשבים בתוצאה של מכירת הרכוש ומקזזים. 2 (א) חל. השאלה איך הוא חל ומהי הנפקות. שניהם מגיעים לאותה תוצאה. לפני 2 (א) – בית המשפט היה חייב להתחשב מהכנסות מעבודה ונכסים. "חייב" אחרי 2 (א) פירושו שיש שיקול דעת לבית המשפט. בודקים מי אשם, למי יש יותר כסף, וזה פירושו "רשאי".

כמו כן יש לבית המשפט רשות להתחשב בהכנסות מכל מקור אחר. (ואז לא צריך לסווג את המקורות) יכול בית המשפט לחרוג לגמרי מהדין האישי.

הש' אילון – מצד אחד סעיף 2 (א) מחזיר לשקלול התחשבות מנכסים. מצד שני – לא לגמרי. למה? נותן שיקול דעת. אילון לא רוצה לקבל את כל הסעיף כי בסופו של דבר הוא פוגע בדין האישי.

בעצם, כל אחד פירש את סעיף 2 (א) בדרכו שלו. רק שהרוב קיבל את פירוש אילון. בפרשנותם הם הולכים אל כוונת המחוקק ואל דברי הצעת החוק. אין ספק שהמחוקק התכוון לשנות את האבסורד שנולד כתוצאה מחוק שיווי זכויות האישה.

הש' שמגר – לעיתים המחוקק מפריד בין עניינים ושם אותם בסעיפים שונים משום בהירות ניסוח ומשום שנוח לו טכנית לעשות זאת. כביכול לא היה צריך להיות בנפרד. והיה צריך להיות בחלק האופרטיבי – לפני הסיפא.

קודם הדין האישי פרש כנפיו על כל נושא המזונות. לפי שמגר – הוא מצומצם יותר. לפי זה דין המזונות – נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. הדין האישי כבר לא לגמרי קובע.

זהו המשך לשיטת שמגר בפסק דין עומרי זועבי: יש להכניס הוראות אזרחיות לתוך הדין האישי. גם שם לא הצליח וגם כאן לא. רצה מסכן לרענן את הדין האישי. זועבי וחקק = השלמה בכיוון הדרך של שמגר.

הש' אילון – לא מקבל. רואה בזה פגיעה בבבת עינו של הדין האישי. בודק בדברי הכנסת ומשיב: לפי שיטתך 2 (א) הוא תיקון מהפכני שבא לשנות את הדין האישי. ולא כך הוא. מה הפתרון של אילון? 2 א רבתי תוקן כי אי אפשר היה להפעיל את הדין האישי על נכסי המילוג כי כביכול חוק שיווי זכויות האישה הפריע. אותו היה צריך לתקן. הוא משמש כמעין חוק יסוד. זה חוק חוקתי. חוק על. ולכן לא נהוג לתקן אותו וחוקים מסוגו. לכן תיקן המחוקק את חוק מזונות משפחה, ועובדה ש 2 (א) פותח במילים – על אף האמור בחוק שיווי זכויות האישה. יוצא שהוא בכלל לא שייך לחוק לתיקון דיני משפחה – מזונות, הוא בכלל שייך לחוק שיווי זכויות האישה. ולכן "הוראות חוק זה" לא חל על 2 (א), כי הוא לא שייך לחוק הזה אלא לחוק היסוד, ומצוי שם מהסיבות שנזכרו למעלה. בכך אילון הרוויח משמעות חדשה ל 2 (א) – אם קוראים אותו בכפוף לחוק שיווי זכויות האישה. כך אין שיקול דעת לבית המשפט בקביעת מזונות, ועליו ללכת רק על פי סעיף 2 (א). ואילו 2 (א) אומר, לפי אילון, שלמרות השיוויון המלא בזכויות הקנייניות של האישה, יש להתחשב בקניינה בזמן שקובעים לה מזונות.

פירוש אחר: המלה רשאי מתפרשת תמיד בהקשר שם היא נמצאת. היא תמיד היפוך על מה שנאמר מקודם. בזכויות האישה כתוב לא רשאי להתחשב בנכסים וב 2 (א) כן רשאי להתחשב.

1. היכן מקומו של הסעיף? לפי אילון יש להזיז אותו לחוק שיווי זכויות האישה.

2. המשמעות של שיקול הדעת מתבטלת לגבי קביעת מזונות, ומצטמצמת רק לחישוב זכויותיה של האישה.

2 הפתרונות פרובלמטיים. לא יכלו וברור שגם לא התכוונו לתת מכה כל כך אנושה לדין האישי.

הש' שמגר – מתחשבים בנכסים לא בגלל שהדין האישי אמר, אלא מכוח החוק האזרחי – וזה נותן שיקול דעת לבית המשפט.

הש' אילון – נתחשב בנכסים בגלל שזה הדין האישי.

א. חוק שיווי זכויות האישה המקורי אומר – האישה היא בעלים מלא על רכושה. 2 (א) – הוסיף – כשאני קובע מזונות אני יכול להתחשב בהכנסות מנכסים. אבל נכסיה עדיין לא נפגעים.

ב. לפי אילון (וזו מסקנת פסק דין חקק) הרישא של 2 (א) נשאר הדין המחייב והוא משליט את הדין האישי במלוא היקפו ולבית משפט אין שיקול דעת מתי להתחשב בנכסים ומתי לא. בל נשכח שלא כל נכסי מילוג של האישה שייכים לבעל – למשל, מתנה בתנאי מפורש שלבעל אין רשות להשתמש, וכן – אם הבעל נותן מתנה לאישה לא יכול לקחת לה. לפי אילון זה יישאר בידיה.

פסק דין של בית הדין הרבני: פד"ר י"ב פלוני נ' פלונית.

הבעל עזב את הבית ועבר לגור עם אישה אחרת, והאישה תובעת מזונות. אומר הבעל – מזונות אני חייב אבל יש לה נכסי מילוג, ההכנסות שייכות לי, תקזזו.

הסוגיה: בעל שעוזב את הבית לאישה אחרת נקרא מורד. האם הוא בכלל זכאי לקבל את ההכנסות מהנכסים?

בהלכה יש דעות לכאן ולכאן. הרבני – מכיוון שהאישה תובעת מזונות ידו של המוציא תמיד על התחתונה. ומכיוון שיש פה בעייתיות היא תפסיד.

אבל – במקרה זה לא סתם שהבעל מורד, אלא יש לו עכשיו משפחה אחרת. אמרנו שהבעל זכאי להכנסות מנכסי האישה אבל לא לכיסו הפרטי אלא לרווחת הבית – לרווח ביתא. וכאן הרווח יהיה בבית השני וזה לא הגיוני.

מה זה רווח בית?

כשבית נתון במצב כלכלי קשה זה משפיע על יחסי הזוג. חכמים אמרו (רש"י ליתר דיוק) – "וייטב הדבר לשניהם". אם הבעל חי עם אישה אחרת היחסים לא ירוויחו שום דבר (עם האישה המקורית). במצב זה אין לו זכות לקבל מנכסיה.

התוצאה: אם היום באים לבית משפט לתביעת מזונות והבעל דורש שיתחשבו בהכנסות מעבודה ונכסים – התשובה היא שעל פי חקק יחולו הוראות הדין האישי, כאן נכנס בית הדין הרבני לתמונה ואומר שלא יתחשבו בנכסים כשבעל עזב את הבית וחי עם אישה אחרת.

לאחרונה זה נקלט בבית משפט – לגבי הכנסות מפנסיה. דנו אם זו הכנסה הונית או הכנסה ממעשי ידיים. אם פנסיה זו הכנסה הונית – מפנה לפסק דין של הרבני לגבי בעל מורד (הש' גרמן).

פסקי דין רבניים רק מנחים את בית הדין לענייני משפחה.

בעיה נוספת:

לפי דין תורה פירות מנכסי מילוג (יענו תמלוגים) הולכים לבעל. אבל רק לפיקוח הבעל. ההכנסות משמשות למשפחה. במדינת ישראל של היום, ובגיבוי חוק שיווי זכויות האישה לא מעבירים את הנכסים לבעל. (רק בתביעת מזונות ורק בקביעת גובה המזונות יתחשבו בנכסיה של האישה ויקזזו).

ברגע שמפעילים את דין תורה לחצאין – נוצרים סיוטים.

לאישה יש דירה, אם תשכיר – בית המשפט יתחשב בשכר דירה. לכן תשאיר את הדירה ריקה. אף אחד לא יגיד לה איך לנהל את נכסיה. או נניח תחליט להשקיע את הפירות בנכסים שאינם מפיקים רווחים. או תבזבז או תעביר למי שהיא רוצה.

כשבית המשפט מתחשב בהכנסות מנכסים – האם הוא מתחשב רק בהכנסות בפועל או גם בהכנסות בפוטנציה. תשובה בפסק דין חקק:

האישה ישבה בבית והבעל תבע פירוק שיתוף. מכיוון שעדיין הייתה בבית לא היו צריכים לפסוק לה מדור. אומר בית המשפט המחוזי – אם תימכר הדירה – הבעל יצטרך לשלם לאישה הוצאות מדור. טען הבעל – שיהיה לה קניין ותוכל לארגן לעצמה הכנסות. בית משפט אומר 2 (א) לא חל על בעלי דין אישי ולכן תשלם לה הכל. העליון אמר לא! 2 (א) חל. אמרו – אם הבית יימכר ויפורק השיתוף, כל אחד יקבל סכום מחצית התמורה – הבעל לא יצטרך לשלם עבור מדור כי תהיה לה ריבית מהכסף שקיבלה. לכן ביטל את פסק המחוזי. אבל אם תמכור ותיתן את הכסף לאימא שלה , הרי זכותה לעשות בקניינה מה שהיא רוצה. ואם לא יהיו לה הכנסות מה יהיה. זה מראה שבית המשפט עובד לפי הכנסות בפוטנציה.

השופט דיאמנט במחוזי – לאישה הייתה דירה, לא רצתה להשכיר כי פחדה שלא תצליח לפנות ופחדה שיהרסו לה את הבית. השופט יכול היה ללכת לפי המשפט העברי, אולם הוא הלך על זה שהאישה פועלת שלא בתום לב. אבל זהו עיקרון אזרחי כללי שנולד בתחום החוזים והמשפט החיל אותו על כל התחומים האזרחיים. דיאמנט – התחשב בהכנסותיה.

(אילון – תום לב זה גם חלק מהמשפט העברי. פעלה שלא בתום לב ולכן צריך להתחשב בהכנסות הפוטנציאליות שלה).

שוויון – השופט גייפמן – רואה את פסק דין חקק בהיבט יותר רחב. לדעתו בחקק הופעל עיקרון העל של השוויון. משקללים בין יכולתו הכלכלית הפוטנציאלית כך גם לגבי האישה – גם כאן בודקים הכנסות פוטנציאליות וזהו השוויון בהתגלמותו.

הכנסות פוטנציאליות

אם לאישה יש הכנסות מנכסים – לדוג' חסכה 50,000$ בבנק + ריבית – האם יתחשבו בהכנסותיה מנכסים אלו בבואה לדרוש מזונות? האם רק בריבית? איך נגדיר את ה-50 אלף? קרן או ריבית?

פסק דין חקק לא נתן לאישה דמי מדור כי תהיה לה קרן שתפיק נכסים בעתיד. בית משפט מתחשב בהכנסות פוטנציאליות. זה אוזכר בכמה פסקי דין.

בית משפט מצא כמה אפשרויות:

שלא בתום לב – אם דרשה שלא בתום לב יתחשבו בהכנסות פוטנציאליות. אבל לא היה פסק דין מנחה.

פסק דין פלולי

1. בא כוח הבעל דרש להתחשב בהכנסות פוטנציאליות בגלל תום לב.

2. כדי לתאם בין החוק היום והדין הדתי שהוא הקובע – יש להתחשב בהכנסות פוטנציאליות – כי לפי הדין הדתי נותנים לבעל לנהל את נכסי האישה. לראשונה יש התייחסות בפסק דין זה לגבי התחשבות בפירות פוטנציאלים.

3. קיזוז פירות מנכסי מילוג:

במחוזי הסיקו שלא מתחשבים – כי יוצא שהבעל מקבל את זכויות האישה.

השופט טירקל בעליון מסכים. אין להביא בחשבון את הפירות הפוטנציאלים. אם תפסיד או אם הנכסים יגנבו – הרי האישה תפסיד. וככה רק הבעל עשוי להרוויח מנכסיה. וזה לא מתקבל על הדעת.

סיכום:

א. אם ניתן לבעל קיזוז – בית המשפט מתערב בזכויותיה מה לעשות בדירתה.

ב. אם יגרם הפסד – הוא יהיה כולו שלה, ואם יהיה רווח זה יהיה שלו – כי זה יקוזז מהמזונות.

טיעונים אלו לא עומדים במבחן ההגיון.

ביקורת על פסק הדין:

1. לא מתערבים לה בזכויות אלא ברגע שהיא תובעת מזונות, חובה עליה להקל עליו כשיש לה רכוש. מה הראיה? חוק המזונות האזרחי – הבעל חייב לשלם לפי מחסורו של הזכאי ויכולתו של החייב ואם יש לזכאי רכוש, יש להתחשב בכך. בלי קשר לשיווי זכויות האישה.

2. ברוב במקרים ביהמ"ש יקבע לפי הנהוג והמקובל בחברה.

השופטת בייניש קובעת קריטריון – שאם נהוג להפיק הכנסות והאישה לא רוצה, רק כי היא רוצה להכביד על הבעל – את זה היא לא מוכנה לקבל. אבל זה מצריך עיון.

השופטת שטרסברג-כהן – מסכימה עם פסק הדין של טירקל ועם הערותיה של בייניש. כלומר צריך לבדוק את נסיבותיו השונות של כל מקרה ומקרה. פלולי ניתן בשנת 1998. כיצד השפיע על בית משפט לענייני משפחה?

2 שופטים אמרו שצריך עיון בשאלת ההכנסות הפוטנציאליות ולכן זה לא פסק דין מנחה. מאז בבית משפט לענייני משפחה הכיוון ברור: בנסיבות רגילות שבהן מקובל להפיק רווחים מנכס – בית המשפט יפסוק התחשבות בהכנסות פוטנציאליות. כולם מאזכרים את פסק דין פלולי, אבל פירשו באופן צר שרק אם יש סיכון לא מתחשבים. ומציינים שלא ברור למה התכוון טירקל ב"סיכון". אבל במקרה שלהם לא רואים סיכון ולכן כן מתחשבים, כמו שנאמר בפסק דין חקק – שגם הוא עליון ומנחה.

לא נותנים יד להכבדה מכוונת על הבעל.

כמו כן עיקרון נוסף – עיקרון השיויון. גם לגביו בודקים כושר השתכרות פוטנציאלי ואף דורשים ממנו למכור רכוש כדי שיהיה לו לשלם מזונות. השוויון צריך להיות גם במחויבויות.

על פי דין תורה לא מבקשים מהאישה למכור רכוש אלא רק להתחשב בפירות הרכוש.

טענת ההגנה – מורדת, מעין מורדת – עזבה את הבית, מתנהגת לא כראוי. בוגדת. (פטור ממזונות).

ד. סרוב אישה לחיות במחיצת בעלה

בפס"ד שניתן ביום 14.7.2003 (תמ"ש 1420/00) טען הנתבע שאין לחייבו במזונות אישה מהטעמים שהתובעת אינה מקיימת את חובותיה כאישה, היא זו שסילקה אותו מהבית, מסרבת לבשל ולחיות חיי אישות עמו, בעוד שהוא חסר כל, והתובעת הנה עובדת ומפרנסת את עצמה.

השופטת פלאוט קבעה שהנתבע הוא זה שבחר שלא להתייצב לעבודתו הקבועה וכן כי הוא זה שגרם לאישה לסרב לחיות עימו ולכן אין היא מפסידה את זכותה למזונות אישה.