קביעת אבהות ומזונות ילדים

פרק טז': קביעת אבהות ומזונות ילדים

מתחלק ל-4 מערכות יחסים:

1. קביעת אבהות:

תביעת אבהות איננה מענייני המעמד האישי. היא אינה מנויה בסעיף 51 לדבר המלך במועצתו.

איננה נידונה לפי דין אישי – ולכן אינה בסמכות בית הדין הרבני כסמכות ייחודית קביעת האבהות נעשית לפי דיני ראיות – הסמכות היא לבית המשפט לענייני משפחה.

החריג הוא הדין המוסלמי –

קביעת אבהות יש לה דינים משלה וקביעת האבהות היא כן לפי בית הדין המוסלמי כי היה רשום בפרוצדורה העותמאנית .

כיום חוק בית המשפט לענייני משפחה, בפסק דין עומרי נ' זועבי הסמכות הבלעדית היא לבית הדין המוסלמי אך יש תיקון לחוק – יש סמכות מקבילה היום.

פסק דין חמדה נ' יונס – אומר שיש שני סוגי אבהות במשפט הישראלי יכול שתהיה אבהות על פי הדין הדתי ויכול שתהיה על פי הדין החילוני.

כיצד בודקים אבהות?

ראיות נסיבתיות של הקשרים בין האב לבין הבן ובזמן ההיריון יכולים לתת אינדיקציה, אך בבית משפט יש אמון מלא בשיטת בדיקת הDNA. החוק הישראלי לא יכול לחייב אדם לעבור בדיקת DNA, אך בית המשפט יתרשם שאם הגבר סירב להיבדק, זו ראייה כבדת משקל שהוא האב.

צריך לבדוק מה מצבה המשפחתי של האישה, יש שני מצבים שונים:

א. האישה פנויה

ב. האישה נשואה וטוענת שהילד אינו מבעלה.

כששולחים אדם לבדיקת אבהות – נבחין בין אישה פנויה לבין אישה נשואה שהילד שלה מאדם זר, כי אז הילד ממזר.

בית הדין הרבני אינו קובע ממזרות לפי DNA, די לו ב1% של אי ביטחון כדי לא לקבוע ממזרות. כשההורים נשואים – לא ישלחו לבדוק רקמות. נניח שהאב טוען שזה לא ילדו, ולא רוצה לשלם מזונות דואגים לטובת הילד, ולא בודקים אם הוא ממזר עד הסוף. הולכים לפי ראיות נסיבתיות. מסקנה: תמיד הבעל ישלם מזונות על ילד. כאשר הילד יגיע לגיל 18, הוא יוכל להחליט אם ברצונו לדעת את זהותו הגנטית.

חוק מידע גנטי תש"ס 2000 : אין שולחים ילד לבדיקה גנטית אלא אם כן הדבר על פי חוק. בחוק נאמר שלא שולחים ואסור לשלוח לבדיקה כזו – אלא אם כן בית המשפט נתן צו. בית דין רבני אינו מוסמך לקבוע אבהות – אלא בסמכות בית משפט לענייני משפחה.

מתי כן? בשאלה אגב גררא (אגבית). כשהוא מברר בגידה או ממזרות.

2. החזקת הילד

I. אצל מי הילד? מי יהיה ההורה המשמורן.

II. אם נמצא אצל הורה אחד מתי ואיך יראה ההורה השני אותו – הסדרי ראייה.

III. חינוך הילד.

המסגרת של החזקת הילד מצויה בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. מדובר בקטינים. החוק מגדיר גיל 18. תפקידי ההורים: יש הוראת חוק האומרת שחובה על הילד לציית ולכבד את ההורים. ילד מרדן (בהתנהגות מחפירה) יכול לאבד את זכות המזונות שלו. העיקרון הבלעדי בעניין החזקת הילד הוא טובת הילד.

סעיף 25 – ילד עד גיל 6 אצל האמא בד"כ, החוק קובע פרזומפציה שזה לטובת הילד.

בבג"ץ 5227/97 – מיכל דויד נ' בית-הדין הרבני הגדול .תק-על 98(3), 443 ,עמ' 446, נקבע כי על בי"ד רבני ליישם את את הוראת סעיף 3 (ב) לחוק שיווי זכויות האישה, תשי "א-1951, לפיו, אפוטרופסותם הטבעית של הורים אין בה כדי לפגוע בסמכותו של בית-משפט לנהוג בענייני אפוטרופסות על ילדים "בהתחשב עם טובת הילדים בלבד". על כך מוסיף וקובע סעיף 7 לאותו חוק, כי "ינהג לפי חוק זה כל בית-דין המוסמך לדון בענייני המעמד האישי".

השופט מ' חשין הבהיר:

"במקרים בהם נתגלה לנו כי בית-הדין הרבני הכריע בשאלת חינוכם של ילדים בהתעלם מהוראת סעיף 25 לחוק הכשרות, אמרנו את דברנו צלול וברור…

אכן, בסכסוך הנסוב על מעמדו של קטין, טובתו של הקטין הוא עמוד האש ועמוד הענן שיוליכונו הדרך. טובתו של הקטין הוא שיקול-על, והוא שיכריע.

התעלמות מטובתו של הקטין; החלטה בניגוד לטובתו או שלא בטובתו של קטין; הכרעה בעניינו של קטין תוך עירובו של שיקול זר; אי-מתן משקל ראוי לשיקול טובתו של הקטין – כל אלה יעירו ויעוררו את סמכותנו להתערבות בהכרעות-דין הבאות לפנינו, בין אם הכרעות של בית-משפט הן בין אם הכרעות של בית-דין דתי".

3. חטיפת הילד

בעבר בג"צ דרש הביאס קורפוס. – בארץ עד היום זה העיקרון השולט.

כיום ילד שנחטף מארץ לארץ – אמנת האג קובעת מה יעשה עמו.

אמנת האג קיבלה בישראל מעמד של חוק הכנסת עם חקיקת חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א – 1991 (להלן: "חוק אמנת האג"), אשר אימץ את רוב סעיפי האמנה כלשונם. מכוח סעיף 2 לחוק אמנת האג, זכתה האמנה לעדיפות נורמטיבית על-פני דינים אחרים, שכן היא חלה "…על אף האמור בכל דין". בהתאם לכך, מחייבת האמנה גם את בתי הדין הדתיים בישראל.

לפי אמנת האג קיים הסדר בין-מדינתי שנועד להבטיח את החזרתם המיידית של ילדים שהורחקו שלא כדין ממקום מגוריהם הרגיל, תוך הפרת זכויות משמורת של ההורים, על דרך הברחתם למדינה אחרת או אי החזרתם ממנה.

האמנה מבטאת הסכמה בינלאומית מצד המדינות החתומות עליה, ביחס לצורך שלא לאפשר להורה לקבוע באופן חד-צדדי עובדות בנוגע למשמורתו של קטין, על-ידי שינוי מקום מגוריו של הילד שלא על דעת ההורה השני. האמנה קובעת הסדרים אחידים לשיתוף פעולה בינלאומי, שתכליתם להחזיר המצב לקדמותו, ולהשיב הקטין באופן מיידי למקום מגוריו הרגיל.

זאת, אם אמנם הוכח כי הרחקתו או אי החזרתו היו שלא כדין לפי סעיף 3 לאמנה, וכל עוד לא הוכח אחד מהחריגים לכלל ההשבה המיידית, הקבוע בסעיף 12 רישא לאמנה.

לצד ההסדרים המהותיים, קובעת האמנה גם הסדרים מוסדיים ודיוניים. בין היתר, קובעת האמנה בסעיף 12 רישא, כי בקשה להשבת ילד תוגש למדינה מתקשרת שבשטחה נמצא הילד אותה עת (להלן: "המדינה המתבקשת"). מדינה זו היא המוסמכת על-פי האמנה, לקבוע האם הילד הורחק או לא הוחזר שלא כדין לפי סעיף 3 לאמנה. לצורך זה, אמורה הרשות המוסמכת במדינה המתבקשת, להכריע היכן היה מקום מגוריו הרגיל של הילד סמוך לפני הרחקתו או אי החזרתו הנטענת, ולקבוע האם הרחקת הילד הפרה זכויות משמורת על-פי דין מקום מגוריו הרגיל. הרשות המוסמכת במדינה המתבקשת היא, איפוא, זו שתחליט אם להחזיר את הילד לתחומה של המדינה המבקשת או להימנע מכך (ראו גם: בג"צ 1480/01 חג'ג' ובג"ץ 8754/00 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול).

4. מזונות ילדים

I. הדין המהותי

II. הערכאה

III. חוק לתיקון דיני משפחה – מזונות לגבי הדין המהותי. – חוק שחל רק על מי שאין להם דת. סעיף 3 א' – לפי הדין הדתי.

90%-95% מילדי מדינת ישראל נתונים למרות הדין האישי / הדתי.

דין אישי – למשל שומרוני. בארץ אין דין הינדי.

לפי החוק האזרחי

-ילד שנולד לבני זוג מוסלמים שלא במסגרת נישואין. הדין האישי המוסלמי – קובע שאין הוא שייך לאב. לכן יחול עליו הדין האזרחי.

-ילד שנולד לאמא לא יהודייה ולאב יהודי – הילד לא יהודי. הילד הזה מסכן חסר דת. הילד הזה יוגן על פי החוק האזרחי.

כמה חלוקות משנה במזונות ילדים:

הפסיקה בעניין גם היא מתחלקת – כמה צריך לדרוש מהאב (היקף החיוב, תנאיו) על פי הסכם (עד כמה ההסכם מחייב את הילד).

הפסיקה בארץ מבחינה בין שני סוגי חיובים –

1. הילד עצמו עומד בצד מול ההורה + אפוטרופוס.

2. האם כאפוטרופוס של הילד נגד האב.

תביעה ל"השבת הוצאות" – חוק הכשרות מחייב את ההורים לטפל/לדאוג לילד. גם חוק העונשין מטפל בהזנחת ילד. כשההורים נפרדים – הורה אחד דואג והורה אחד מתנכר. החוק: קודם כל תדאג לילד ואח"כ תתבע מההורה השני את חלקך. – פסק דין עומרי נ' זועבי.

מי שנותן מזונות מעל המוטל עליו יוכל לתבוע השבת הוצאות.

גם חוק עשית עושר ולא במשפט מסדיר זאת.

תביעה להשבת הוצאות – מתייחסת לעבר. במקרה של ילד אפשר לדרוש זאת גם עבור העתיד.

מה ההבדל בין תביעת מזונות לבין תביעה להשבת הוצאות? הורה מול ילד / הורה מול הורה

תביעת מזונות ילדים בבית הדין הרבני

כעיקרון תביעה למזונות הילד – כשהילד הוא צד בדבר – מקומה בבית משפט לענייני משפחה.

חוק שיפוט בתי דין רבניים – נישואין וגירושין – סעיף 9 לחוק: "שיפוט על פי הסכמה" הרבנים יכולים לדון במזונות רק אם ההורים הגיעו לידי הסכמה.

סעיף 3 – שיפוט אגב גירושין – בתביעת גירושין בכריכה – (כפוף לתנאים) אפשר להעביר לרבני את מזונות הילד. רק לכאורה, הצדדים בתביעת גירושין הם האב נ' האם או להיפך. איך הילד נגרר ונכרך כצד לעניין? התשובה היא שלא ניתן לכרוך מזונות ילדים אך, תביעה להשבת ההוצאות כן ניתן לכרוך, כי ההורים הם הצדדים.

אם צד הגיש תביעה לגט + כריכה, בית הדין הרבני ידון במזונות – זה מחייב את ההורים אך לא את הילד. הילד יכול לתבוע באמצעות אימו.

מסקנה – לעולם לא ניתן לכרוך בתביעת גירושין תביעת מזונות כשהילד הוא צד.

(צריך להתנגד כדי שלא יגידו שיש הסכמה על פי סעיף 9)

תביעה כרוכה – לחייב את הצד השני לדון מבלי שהוא מסכים. לגבי ילד אין דבר כזה לחייב.

5.מזונות לפי הדין האישי היהודי

עקרונות

I. האב הוא הנושא הראשי בנטל מזונות הילדים (כמו גם במזונות האישה). כי בעבר הרחוק כל הרכוש וכל הפעילות הכלכלית היו בידי הבעל.

II. מאבחנים בגילים של הילד +הבחנה בין צרכים הכרחיים לבין אלו שמעבר להכרח.

מזונות עד גיל 6

לפי הדין המקורי – עד גיל 6 קטני קטנים האב מחויב בצרכי הילד ההכרחיים. החיוב של האב אבסולוטי (אין בדיקת יכולת). – ביגוד, אוכל, מדור – בסיסיים.

בצידו התפתח חיוב נוסף שכונה בהלכה, ואחר כך בבתי המשפט – "חיוב מכוח צדקה".

דין צדקה – במשפט: מקביל לדיני היושר במשפט האנגלי. חיוב שהגון וצודק להטיל על האדם אותו. הוא מעין וולונטארי. לכן צריך לבדוק מה יש לו, לכמה הנזקק זקוק והאם יש לנזקק אמצעים אחרים וכאשר הגעתי למסקנה כמה זה צודק והוגן – החיוב נהיה משפטי ונאכף ע"י שלטונות החוק.

בודקים בעניין צדקה – את מידת הקרבה. אב ובן זו מידת קרבה גדולה. לכן ידרשו מהאב דרישת צדקה גבוהה.

עד גיל 6 – צרכים הכרחיים – אבסולוטי.

מעבר להכרחיים – דין צדקה.

בעיקרון ההלכה אמרה שאחרי גיל 6 אין חיוב אבסולוטי על האב. כל החיוב מגיל זה ומעלה הוא מכוח דין צדקה.

מזונות מגיל 6 עד גיל 15 –

בשנת תש"ד (לפני כ 60 שנה) תיקנה הרבנות הראשית והעלתה את גיל החיוב מכח הדין מגיל 6 לגיל 15. דין אבסולוטי לגבי צרכים. מעבר להם מכוח הצדקה.

מזונות מגיל 15 עד גיל 18 –

מגיל 15 – 18 – כל מזונות הילד – מכוח צדקה (בדין האישי).

צרכים הכרחיים – התפרש ע"י ביהמ"ש יותר ויותר בהרחבה.

מה בקשר לאמא? זה החידוש של ביהמ"ש (הרבנים – חלק כן וחלק לא). חוק לתיקון דיני משפחה – מזונות – סעיף 3 א' (תיקון תשמ"א)- אביו ואימו של קטין חייבים במזונותיו. בלי להתחשב בעובדה אצל מי הוא מוחזק, באופן יחסי להכנסות ההורים. בסעיף 3 לחוק – קודם כל יחול הדין הדתי. רק למי שאין דין דתי – יחולו הוראות סעיף זה. שהן שוויוניות.

הפסיקה רובה ככולה אומרת שסעיף 3 א' אינו חל על בעלי הדין האישי. יהודים/מוסלמים/נוצרים שענייניהם מוסדרים על פי הדין הדתי.

בית משפט אומר – עיקר הנטל על האב רק כשמדובר בחיוב מזונות מכוח הדין – על צרכים הכרחיים – וזה עד גיל 15. בקשר לצרכים שמעבר, מכוח צדקה – שוויון. למה שזה יפול רק על האב? ויש לבדוק נכסים ורכוש והכנסות ובהתאם מחלקים בין ההורים את הנטל.

בית המשפט עשה תפנית אחורה – נראה לו הוגן שההורים יתחלקו שווה בשווה במזונות (לפי אפשרויותיהם). בית הדין גורס שעד גיל 15 – כל הצרכים הבסיסים מוטלים על האב.

לכן אם קודם הרחיב בית המשפט את הצרכים ההכרחיים מאוד.

עכשיו מצמצם למינימום את הצרכים הכרחיים ואת מה שמעבר מחלק שווה בין ההורים.

6. השתתפות האם במזונות – בהיבט נוסף

דמי טיפול

I. כשאמרנו שהאם צריכה להשתתף בשווה עם האב, צריך לזכור שאם הילד נמצא אצל האם – זה עולה לה. ומטפלת בו – זה שווה דמי טיפול. לעיתים זכאית האם לתבוע בצד מזונות גם דמי טיפול – זה חלק מהצרכים ההכרחיים.

II. דמי טיפול – זה הכרחי עד גיל 6. ככל שהילד מתבגר מפחיתים את דמי הטיפול – עד ביטולם בגיל 15. לכן יש לבדוק באיזה גיל הילד.

III. כשאישה תובעת מזונות גם עבורה וגם עבור הילדים, ובית משפט קיבל את תביעתה, והבעל נושא במזונות הנ"ל, ברור שאי אפשר לדרוש מהאם להשתתף במזונות הילד, כי היא בעצמה מקבלת כסף למזונותיה. לא משתתפת בכלל במזונות הילד.

בית המשפט – כשאישה מקבלת מזונות מהבעל – היא חייבת מעשה ידיים. מה יהיה מעשה ידיה עכשיו? דמי טיפול בילד. זה חלק מחובותיה כלפי הבעל.

מזונות לילדים מעבר לגיל 18

עד גיל 18 – נידונים לפי הדין הדתי – קטינים

האם אחרי גיל 18 – יש מזונות? לפי חוק לתיקון דיני משפחה – מזונות חייבים במזונות ילדים בגירים. סעיף 4 – ילדים בגירים + בני זוגם. אבל לא לפי הדין האישי. בהתאם להוראות החוק האזרחי. מתי נותנים מזונות לבגירים?

סעיף 5

פסק דין (תקדימי מהפכני)- קירשנר – ע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית פ"ד מח' 3 411.

מודע לבעייתיות של בגיר התובע אחד מהוריו. אמא כבר לא יכולה לא יכולה לתבוע בשמו.

שמגר – מדיניות משפטית: ילד עדין תלוי בהוריו כל זמן שירותו בצבא. זה נלמד ממספר חוקים + פסק דין יחזקאל נ' יחזקאל.

ילד מ 15-18 מקבל מכוח צדקה. צדקה – זה שקלול של א. כמה יכול לתת ב. מה יכולת הנזקק.

כנ"ל גם אחרי גיל 18. לגבי הנזקק – קובע קריטריון אחיד. הצבא מספק 2/3 מצרכי הילד. מהצרכים שקיבל לפני גיל 18. את ה1/3 הנותר ההורה צריך להשלים.

אחרי גיל 18, שלוש תקופות:

1. עד גיל 18 – סיום הלימודים – האב ישלם מזונות מלא.

2. מסיום לימודים ועד מועד הגיוס – ישלם האב 1/3 (יש שופטים שמפרשים שבתקופה זו 2/3).

3. ממועד הגיוס לצבא ובמהלך השירות הצבאי – ישלם האב 1/3.

האם פירוש הדבר שאם לילד בן 15 יכולה ללכת לבית משפט ולדרוש מזונות ל-3 התקופות? זה בעייתי.

יש שופטים, בראשם גייפמן: אם אינה יכולה לתבוע מעבר לגיל 18. הילד עצמו יתבע את אביו, לא יצטרך הרבה להוכיח, אלא כמה קיבל עד גיל 18.

רוב השופטים האחרים – התביעה יכולה להשתרע מעבר לגיל 18, לא יצטרך הילד לבוא לפגוש תביעה חדשה ובעצמו.

בפסק דין חדש שניתן ביום 15.6.2003 (תמ"ש 86791/97) קובע השופט י.גרניט, כי יש לבטל את הדין האישי בתחום של מזונות ילדים, ולצורך כך קורא השופט למחוקק למחוק את ענייני המזונות מתוך ענייני המעמד האישי, באופן שלא תהיה תחולה לדין התורה בענייני המזונות, ככל שמדובר ביהודים:"הגיע הזמן, שלפחות בענייני מזונות קטינים יהיה במדינת ישראל דין טריטוריאלי אחיד לכל האוכלוסייה, ללא הבדל דת, גזע ומין"

בפס"ד חילק השופט גרניט את נטל מזונות הילדים, בין האב לאם, בהתאם להכנסותיהם באופן יחסי, כך שעל האב לשאת ב- 35% ממזונות הילדים ועל האם לשאת ב- 65% ממזונות הילדים.

דא עקא שהשופט לא התחשב כלל בדין האישי, המחייב את האב במזונות ילדיו ללא קשר לרכושו ולהכנסותיו וכי אינו מתייחס כלל להכנסות האישה, היות והיא אינה חבה כלל במזונות הילדים.