גירושין ברגישות, בנחישות ובתבונה, תוך הגנה על ילדיך, עסקיך, נכסיך וזכויותיך

הפעלת הדין האזרחי על בתי הדין הדתיים

פרק ז': הפעלת הדין האזרחי על בתי הדין הדתיים

זה קורה בארבעה עניינים:

1. סמכות.

2. חוקים אזרחיים המופנים ישירות לבית הדין.

3. רכוש (ויתר עניינים אזרחיים) על פי הלכת בבלי.

4. עקרונות יסוד במשפט הישראלי.

  1. סמכות

ענייני הסמכות מוסדרים בחוק שיפוט בתי דין רבניים – נישואין וגירושין – 1953.

בית הדין הרבני שואף להשתמש בתחום סמכותו בהיקף הרחב ביותר, אי לזאת יפרש את החוק בפרשנות המרחיבה ביותר. מה האינטרס שלו? הוא שואף לפרוס את הוראות ההלכה על כמה שיותר עניינים, היות וההלכה, לטעמו, מכסה את כל תחומי החיים.

המגמה של מערכת המשפט האזרחית הפוכה – מגמה זו מיוצגת על ידי בג"צ וגם על ידי בתי המשפט האחרים השואפים לצמצם במידת הניתן את סמכות בית הדין. מדוע? כי הרבני נתפס כערכאה חריגה הן מבחינת הרכב הדיינים – שאינם אנשי משפט, והן מבחינת הדין השולט בה – הדין הדתי. לכן יש עימותים רבים ופסקי דין סותרים.

כל ערכאה שדנה בנושא מסוים מקבלת את הסמכות הראשונית לקבוע אם העניין הנדון הנו בסמכותה או אם לאו. אם אינו בסמכותה היא מעבירה לערכאה המוסמכת, ומכאן נולד המושג המפורסם : "מרוץ הסמכויות".

דוגמה למתקשים:

סעיף 1 הוא סעיף מרכזי. הסעיף מפרט את התנאים שבהתקיימם לבית הדין הרבני סמכות ייחודית למשל:

ענייני נישואין – הדרך להרחיב את הנושא היא לשאול האם מדובר רק בנישואין או כל דבר שמתהווה מהם, כנ"ל לגבי גירושין. לפי פקודת הפרשנות וחוק הפרשנות – כל מקום שכתוב רבים = היחיד. "יהודים בישראל" – מצטבר – אזרחים או תושבים.

אם יהודי נשוי ללא יהודיה – הרבני יגיד לו אתה לא נשוי.

כאן חורגים מהפירוש – והכוונה לרבים בלבד. רק אם שניהם יהודים, אחרת אין לבית הדין הרבני סמכות. מכאן יצאה הלכה, והיא המקובלת, שמדובר בשני בני זוג יהודים.

לכל בית דין דתי מוקנית סמכות אך ורק כששני בני הזוג משתייכים לאותה עדה.

בני נישואי תערובת – מקומם בבית משפט. נישואי תערובת לא יכולים להתקיים בארץ. לבית הדין הרבני יש אינטרס שבני זוג מעורבים יבואו אליו ואז יכריז על בטלות הנישואין, אבל בית המשפט לא מעוניין לתת לו סמכות כזו כי הוא מכיר בנישואין אזרחיים, מכוח המשפט הבינלאומי הפרטי.

בבג"ץ 8754/00 – פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול ו-2 אח' . פ"ד נו(2), 625 ,עמ' 655-656, התייחסה כב' השופטת ד' בייניש להכרת בי"ד הרבני במשפט הבינלאומי:

"תחולת כללי הכיבוד ההדדי בין ערכאות ודוקטרינת הפורום הלא נאות בבית הדין הרבני הלכה פסוקה מזה שנים היא כי בית הדין הדתי אינו כפוף לכללי המשפט הבינלאומי הפרטי, המחייבים להכיר בתוקפן של פעולות משפטיות שנעשו על-פי דין זר. בעומדו על-כך שלא תמיד יעלה פסק-דינו של בית-המשפט האזרחי בקנה אחד עם פסק-דינו של בית-הדין הדתי, אף-על-פי שלכאורה דנים שניהם בעניין על-פי דיני ישראל, ציין השופט זילברג את הדברים הבאים:

"…הסיבה לכך היא, בין השאר, בשוני העמדה שלהם כלפי העקרונות המקובלים בתורת משפט הבינלאומי הפרטי, המחייבים להכיר בתקפן של פעולות משפטיות אשר נעשו בעבר, מחוץ לתחומי המדינה, תחת שלטון חוק זר, כמו: החוק הלאומי של בעלי-הדין, חוק מקום המושב שלהם וכו' וכו'. בית-הדין הדתי רואה עצמו פטור לגמרי מן הכללים 'הכובלים' הללו, ופורש מצודתו של החוק הדתי – למפרע, וללא כל סייג – גם על מעשים שנעשו בעבר, ע"י נתינים זרים, מחוץ לגבולות המדינה, והוא רשאי לעשות כן…"

ההדגשה במקור; ע"א 238/53 בוסליק נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ח 4, 19. "

עובדות פס"ד:

יהודי נשוי לאחת שחושבים שהיא יהודיה אבל מצבה לא ברור.

האם יוכלו להינשא בטקס דתי יהודי? אם איננה יהודיה – לא ילכו לבית הדין. אם לא יכולים להוכיח בדיוק את מוצאה, היא נחשבת לספק יהודיה, לכן היא ספק נשואה. (ואחר כך היא ספק בהריון) ולכן לא תוכל להתחתן שוב עם יהודי. אומר העליון – זה לא בסמכות הרבני. על מנת להישפט בערכאה חריגה, מוטל עליך נטל ההוכחה שאתה שייך לשם, שאם לא כן – יש סמכות שיורית לבית המשפט המחוזי האזרחי. לכן הם הולכים לבית המשפט, אולם הרבני מצדו סמוך ובטוח שיש לו סמכות.

פסק דין ידוע בעניין זה הנו פסק דין בסן. שם נקבע שמקרה של ספק יהודי – ברגע שקיים ספק ביהדותו של מי מבני הזוג – נשמטת סמכותו של בית הדין הרבני לפסוק בעניינים.

העליון הוא הסמכות הקובעת העליונה בענייני סמכות.

בשטח – הרבני נוטל לעצמו סמכות, וכמובן שלעקשנים סלולה הדרך לבג"צ, לנסות לפסול סמכות זו, ורק אז יתברר אם אמנם סלולה הדרך או שהעקשנות הרבנית תנצח.

2. חוקים אזרחיים המופנים לבית הדין הרבני

יש רק מספר חוקים אזרחיים המחייבים את בתי הדין הרבניים. כמובן שהם יפרשו את הדין האזרחי בצורה שונה מהדרך בה הוא מתפרש בערכאות האזרחיות ולכן ספק הוא אם יישומם בשתי הערכאות יניב תוצאה זהה. ואלו הם החוקים:

– חוק שיווי זכויות האישה.

– חוק יחסי ממון בין בני זוג.

– חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, (שמשתמע ממנו שבית הדין מחויב להוראותיו).

– חוק האימוץ

.

ישנם עוד כמה חוקים שמעמדם לעניין זה אינו חד משמעי:

חוק שמעמדו טרם נקבע בפסיקה: חוק מידע גנטי התשס"א – 2000 – חוק זה בא לסתום פרצות בעקבות השימוש המתרבה בבדיקות DNA לצורך קביעת אבהות.

סעיף 3 – לא תילקח דגימת DNA מאדם … אלא בהוראות חוק זה.

סעיף 3 (ד) – לא תיערך בדיקה גנטית להורות, אלא לפי צו של בית המשפט לענייני משפחה.

בפועל, לא מקובל לבדוק הורות כשהורים נשואים – כדי לא לתת לילד תווית של ממזרות.

כשלא נשואים דווקא יש מגמה להוכיח מי ההורה, היות ואין חשש לממזרות.

לדוגמא: אישה תובעת מזונות לילד ברבני (יש תנאים לשם סמכות הרבני), הנתבע טוען שאינו האב והוא רוצה בדיקה גנטית (עד כמה בדיקות כאלה נחשבות מהימנות על פי ההלכה – סטטיסטית הוכחו כנכונות, אך לא יודעים מה אחוז הסטייה). יודגש כי גם הרבני יכול לצוות על בדיקה כזו, אולם לפי סעיף 3 (ד) רק בית משפט לענייני משפחה יכול לצוות על בדיקה כזו, וכאן הרבני כפוף לבית משפט לענייני משפחה- אין דבר כזה באף חוק אחר.

בחוק יחסי ממון בין בני זוג ובחוק שיווי זכויות האישה כתוב במפורש שבית הדין הרבני כפוף להם. בחוק מידע גנטי זה לא כתוב, לכן זה רק במשתמע- כפוף אבל בעקיפין.

3. הרכוש המשפחתי

הלכת בבלי מחייבת את הרבני לדון בעניינים רכושיים וקנייניים הנתונים לסמכותו על פי החוק האזרחי. מתי? כשנושא הרכוש נכרך כדין.

לפיכך, כשזכויות ברכוש משפחתי באות לדיון בפני הרבני – עליו לפסוק לפי הדין האזרחי.

מה קרה בבבלי?

הבעל כרך בתביעת הגירושין גם את נושא הרכוש. בית הדין קנה סמכות מכוח הכריכה. ההלכה: כל אחד בעלים על הרכוש שהביא איתו, וגם זה שנצבר יחד. החוק האזרחי: חוק יחסי ממון בין בני זוג, ומתוכו נוצרה הלכת שיתוף בנכסים (למעט ענייני ירושה או פיצויים), כלומר מחלקים את הרכוש באופן מאוזן.

האישה עתרה על כך שהרכוש נגזר לבעל וטענה שיש לה חלק ברכוש.

ס' 13 (ב) קובע כי, בית המשפט צריך לחלק את הרכוש באופן מהותי אלא אם כן הצדדים מסכימים ביניהם להסמיך את בית הדין הרבני, אבל לא הסכימו. הרבני קבע – הם התחתנו לפני החוק מה -1/1/74, אבל הרי גם לפני חוק יחסי ממון בין בני זוג הייתה פסיקה שקבעה את אותם עקרונות. לכן, בא החוק וגיבש את ההלכה הפסוקה.

ישנה אמירה סמויה בבבלי – הזוג נישא לפני 74 והחוק לא חל עליהם. מה שיש כאן זה רק הלכה שנקבעה על ידי בתי המשפט, וזה לא מחייב את הרבני.

פסק דין בבלי לא היה המקרה הראשון שאישה לא הייתה מרוצה מפסיקת בית הדין הרבני, אבל עד אז בתי המשפט דחו את העתירות, וקיבלו את סמכותם של בתי הדין הרבניים על פי החוק. הכתובת הייתה הכנסת- עד בבלי. כאן אנו עדים למימוש המהפכה החוקתית.

בית המשפט מבסס את פסיקתו על שני נימוקים מרכזיים: א. חוק שיווי זכויות האישה ו-ב. לא יתכן שלאותה שאלה תהיינה שתי תשובות, דתית ואזרחית: יש צורך באחידות השיטה המשפטית.

א. בזה שבית הדין הרבני לא מחלק את הרכוש שווה בשווה, הוא מפר את השוויון בין המינים. נותן לבעל יותר מאשר לאישה. האישה בבית הייתה שותפה מלאה לכל העשייה. הטיעון של בא כוח הבעל: מתי יש לדבר על דין מפלה? כשנותנים לבעל זכויות שלא נותנים לאישה, אזי אין מדובר בדין מפלה, אלא מדובר פה במקרה שהבעל צבר יותר נכסים מהאישה ולכן הוא מקבל יותר, אבל אם זה היה להפך אז האישה הייתה מרוויחה. הדין עצמו קובע עיקרון אחד לשניהם.

תשובת ברק : הפליה נמדדת לא רק לפי הלשון הפורמלית של החוק. קיומה או היעדרה של הפליה נקבע בין השאר על פי האפקט שדבר חקיקה משיג הלכה למעשה. לכן אין להתייחס רק להוראה הפורמלית אלא למציאות בשטח.

במרבית המקרים, הבעל עושה יותר כסף מאשר האישה, כך שאם הדין היהודי קובע שכל אחד מקבל את שלו, יוצא ברוב המקרים שהבעל ירוויח ולא האישה. מה שנאמר בחוק שיווי זכויות האישה סעיף 1 "דין אחד יהיה לאיש ולאישה וכל הוראת חוק המפלה את האישה באשר היא אישה אין נוהגים על פיה". ברק נתן לסיפא פרשנות מאוד מרחיבה והרחיב את המושג בחוק כך שהחוק לא מפלה, אלא תוצאתו מפלה.

ב. המציאות בארץ, שבה מתפקדות מערכות מקבילות של בתי משפט אזרחיים ובתי דין רבניים, יוצרת מצבים בלתי נסבלים, משום שעל פי המצב החוקי הקיים יכולה להיווצר סיטואציה של כפל זכויות או זכויות בלתי שוות בערכאות שונות.

גם כיום, עדיין לא נס לחה של הלכת בבלי, כפי שעולה מבג"ץ 8497/00 פלונית נ' פלוני שניתן ביום 27.1.2003, ומבג"ץ 8788/02 שושנה רצון נ' בית הדין הגדול לערעורים. בהם פסקה השופטת א' פרוקצ'ה, מפרי ההלכה הפסוקה של פרשת בבלי, כדלקמן:

"בני הזוג נשואים זה לזו במשך שנים רבות, והאשה מתגוררת בדירה מאז נישואיה ובכלל זה גם במהלך 20 השנים האחרונות מאז חדלו בני הזוג להתגורר יחדיו. הדירה רשומה על שם שני בני הזוג בחלקים שווים. על בני הזוג חלה הילכת שיתוף הנכסים, פרי ההלכה הפסוקה בדין האזרחי. מכח ההלכה שנפסקה בפרשת בבלי (בג"צ 1000/92 פד"י מח(221 (2) חלה הילכת השיתוף האזרחית גם בבתי הדין הדתיים. מכוחה יש לבחון את זכויות הקניין של בני הזוג גם בהליכים המתנהלים ביניהם בבית הדין הרבני. בחינה זו והכרעה בעניין זה מתחייבות בטרם תיעשה פעולה כלשהי המשנה מצב קיים בענייני רכוש בני-הזוג."

לדוגמא:

על פי חוקי מדינת ישראל, זכויות במקרקעין נקבעות על פי חוק המקרקעין. מכח חוק זה עולה כי כל עוד לא הייתה העברה בטאבו הנכס לא בבעלות הקונה, אולם אותו אדם בבית דין רבני באותו עניין, כן נחשב לבעלים. לפחות עקרונית. יכול להיות שהדין היהודי לא יכיר בטאבו כקריטריון לצורך הבעלות.

דוגמא נוספת- בית הדין לא מכיר בנישואין אזרחיים, אולם בית משפט אזרחי כן מכיר. בהקשר זה, אומר ברק- אין לי מה לעשות, משום שלבית דין רבני סמכויות מיוחדות.

כך שהתוצאה סיוטית: זוג עלול לחשב כנשוי וכלא נשוי בעת ובעונה אחת.

להבדיל מענייני המעמד האישי, כשמדובר בעניינים אזרחיים, המצב שונה לחלוטין.

יצירת משפט מקובל ישראלי נעשית בבית משפט ישראלי והיא חלק מהמשפט הישראלי הנוהג בישראל. הלכת שיתוף הנכסים, היא דין, והיא הלכה פסוקה, והיא חלק מהמשפט הישראלי, ולא יתכן שמישהו לא יכבד אותה. לשם שלילת תחולתה בבתי הדין הרבניים נדרש דבר חקיקה מיוחד הקובע זאת במפורש ודבר חקיקה כזה אינו קיים בישראל. התוצאה היא, למרבה הצער, אי אחידות בשיטה.

לכאורה הלכת שיתוף הנכסים חלה על כל בתי הדין בישראל, ובכדי שלא תחול על הרבני צריך דבר חקיקה מפורש.

אבל יש כזה ! – ס' 12 לחוק הדיינים, קובע אי תלות לדיינים:

"אין על דיין מרות בענייני שפיטה, זולת מרות של הדין לפיו הוא דן".

הכנסת ציינה רק 4 עניינים שבמפורש, חלים על הרבני, ובכל שאר הדברים לא יחולו העניינים האזרחיים, ובוודאי שלא הפסיקה. ומה אומר ברק לגבי ס' 12? – הוא פשוט לא מתייחס אליו.

בית משפט לענייני משפחה ידון על פי הדין ועל פי החוק האזרחי, אך בית הדין הרבני ידון לפי החוק הדתי, ששם בין השאר, התקדים לא מחייב ולכן התוצאה היא בלתי צפויה מראש.

בבלי עדיין בכותרות. מה קרה במרוצת העשור? פרט לפרשת גבאי לא הגיעו לבית המשפט העליון עתירות נגד בית הדין הרבני. זה לא שהרבניים התחילו לפסוק ממועד פסד דין בבלי, כפי שהעליון גזר עליהם. גם בבבלי, כשהתיק חזר לרבני לא הסכימו לדון בו.

מה בתי הדין הרבניים עושים כדי להימנע מהיתקלות בבג"צ?

בבבלי הצדדים התגרשו והשאירו את הטיפול ברכוש לאחר הגט. מאז הפרשה במרבית תביעות הגירושין המוגשות לבתי הדין הרבניים שולחים את הצדדים לחזור עם הסכם חתום ונותנים לו תוקף של פסק דין ואז נגמרות כל הבעיות ביחד – רכוש וגירושין. זו הפרקטיקה. במצב עניינים זה לא נותרת שאלה העלולה לגרור התערבות של בג"צ.

הלכת בבלי מקוממת את הרבני. על פי הדין וההלכה היהודית, פסיקה שלא על פי ההלכה היא פסיקה שגוזלת מאדם את מה שיש לו, ואילו לפי הלכת בבלי בית הדין הרבני מחויב להכיר את כל דיני הקניין האזרחי. הרבני בדרכו, פותר את הבעיה בכמה צורות:

א. פוסק על פי זכויות הרכוש מבלי להרבות בנימוקים, כך שלא תמיד ניתן לזהות מהו הבסיס המשפטי לאותה פסיקה, ולכן קשה לתקוף את פסק הדין.

ב. בדיני הקניין והרכוש האזרחיים – יש הרבה מקום לשיקול דעתו של בית משפט. מכיוון שכך, משתמש הרבני בשיקול דעתו כדי להגיע לתוצאות שלא יסתרו את החוק האזרחי. למשל, חזקת השיתוף בנויה לכאורה על כוונת הצדדים, אולם אם יבוא הרבני ויאמר שבמקרה שלפניו הצדדים לא התכוונו לשיתוף וזה לא סותר את הדין האזרחי, כלל ועיקר, ובו זמנית מתיישב גם עם הדין הדתי.

4. חוקי היסוד

חלק מחוקי היסוד לא נועדו לפגוע בחוקים ישנים. אז מה קורה? שני חוקים באו לפתחו של בג"צ.

חוק הגנת הפרטיות, חוק האזנת סתר וחוק למניעת הטרדה מאיימת- נועדו להגן על צנעת חייו הפרטיים של אדם.חוק הגנת הפרטיות קובע מהי פגיעה בפרטיות? – בילוש, צילום כשאדם ברשות היחיד, והרחבה בחוק נפרד לגבי איסור האזנת סתר על פי החוק. מהי האזנת סתר? האזנה ללא הסכמה של מי מהצדדים, והיא אסורה על פי שני החוקים גם יחד. מה שהושג תוך פגיעה בפרטיות פסול לשמש ראייה בבית משפט, זולת אם בית המשפט קבע זאת בנסיבות מסוימות.

הסיבה לכך היא למנוע מוטיבציה של פגיעה בפרטיות.

הכלל העומד בבסיס הדברים הללו הוא – אין ליהנות מהפרי האסור.

בעניינים שבין בני זוג כמעט אין אפשרות להוכיח דברים ללא פגיעה בצנעת הפרט.

האם בית הדין הרבני כפוף לחוקים אלה או לא? בחוק מדובר על בית המשפט לא על בית דין. באופן פורמלי החוק אינו מופנה לבית הדין.

בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – יש ערך מאוד גבוה לפרטיות וצנעת הפרט – סעיף 7. צנעת הפרט היא ערך יסוד. בית הדין הרבני כפוף לערכי היסוד של המדינה.

שאלה שטרם הוכרעה סופית בעליון – האם ערכי היסוד מחייבים את הרבני או לא?

העליון הורה כעיקרון שבית הדין הרבני יחויב להישמע לערכי היסוד (פסק דין לייב – צו עיכוב יציאה מהארץ). אולם נשאל האם גם במקרה הספציפי הזה מחייבים את בית הדין?

מחד יש הטוענים- שלא סתם לא הפנה המחוקק את ההוראות הללו כלפי בית הדין, אלא בשתיקתו התיר זאת, בגלל הקושי להוכיח עניינים בין בני זוג ללא פגיעה בזכות הפרט. לכאורה, הברית בין בני הזוג משמעותה שגם ויתרו על חלק מהפרטיות שלהם.

מרגע שנישאו זו פרטיות זוגית. לכן הרבני אומר – להשקפתי אני לא כפוף לחוקים.

אני אשתדל לא לפגוע בהם אך אני לא מחויב. בבית משפט לענייני משפחה – לא כל כך חשוב להוכיח אם האישה בגדה, שכן חשוב לו לדאוג למזונות אישה, ומכאן שאין השפעה גדולה לבגידה, ולכן הראיות והבילוש לא כל כך מועילות אצלו.

מאידך יש הטוענים כי בית הדין הרבני כפוף לחוקים האזרחיים, ולכן כפוף הוא לחוקי היסוד ולחוקים הספציפיים. סביר להניח כי גם שאלה זו תוכרע בבית המשפט העליון בהיווצר מצב עניינים שיצדיק פניה לערכאה זו. במאמר מוסגר נציין כי העוסקים במלאכה (למתקשים: חברות החקירות הפרטיות) פיתחו לאחרונה שיטות חקירה חדשניות שפגיעתן הממשית בפרטיות הינה קשה, אך הן בהחלט אינן מהוות עבירה על פי החוקים הרלוונטיים – חוק הגנת הפרטיות, החוק האזנת סתר והחוק למניעת הטרדה מאיימת יש בהתפתחות זו יותר מרמז כיצד רואה מגזר החקירות את התוצאה הצפויה בדיון דלעיל אם וכאשר יהיה.

דילוג לתוכן