נישואי תערובת והתרתם

פרק יג': נישואי תערובת והתרתם

ההשתייכות הדתית – שני בני זוג, בני דתות שונות.

הנושא אינו קיים במדינות שהנוהג הוא נישואין אזרחיים.

מי קובע את ההשתייכות הדתית וכיצד? יש חסרי דת – מה איתם?

פסק דין רוגז'ינסקי -אחד מבני הזוג ביקש מבית המשפט שיכיר בו כלא יהודי. ענה בית המשפט, זה לא נקבע על פי רצונו של האדם. את המבחנים הדת קובעת, ומדינת ישראל אמצה אותם לכן אם דת מסוימת רואה אדם כשייך לה, מדינת ישראל מכירה בקביעה זו.

האדם כפוף לדת בעל כורחו' זה נוגד את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אבסורד! ברור שמדינה לא תכריח אדם להשתייך לדת, אם הדת עצמה לא רואה אותו ככזה. הבעיה הגדולה היא עם כפולי הדת – או מלידה או בעקבות המרה.

בדת היהודית הולכים לפי האם, במוסלמית ובנוצרית – לפי האב, ילד כזה הוא כפול דת מלידה, לאיזה בית דין ילך ילד כזה?

המרה – להתגייר, להתאסלם או להתנצר.

אין דת שמכירה בהמרה. אדם שהיה יהודי והמיר דתו – נחשב יהודי. כך בכל דת. אולם איך המשפט הישראלי צריך להתייחס לזה?

איך הדין האזרחי בודק?

1. מקום שיפוט = לאיזה בית דין ילך כפול דת?

2. ברירת הדין = לפי איזה דין ילכו איתם? שאלה זו תצוץ רק בבית משפט לענייני משפחה. איזה דין להפעיל עליהם – שהרי בענייני מזונות מפעילים את הדין האישי (הדתי) של האדם.

יש עוד בעיות של השתייכות דתית –

האם ישנה רשות שיפוטית שלה הסמכות לקבוע מהי הסמכות במקרה של כפולי דת?

למשל, אדם עלה מחבר העמים – האם הוא יהודי, סלבי, מה? אם הוא טוען שהוא יהודי עליו להוכיח שאמו יהודיה. כדי לבקש פסק דין הצהרתי לאן ילך? יוצא שאין בית דין מוסמך לקבוע דתו של אדם. הסמכות השיורית לקבוע דתו של אדם – בבית משפט מחוזי. כשבית דין דן בשאלת דתו של אדם אגב גררא, לצורך עניין שבסמכותו, הוא יכול לדון את דתו של אדם, אבל זה רק לצורך העניין שבפניו. ברגע שקבע שאדם אינו יהודי באותו רגע איבד את סמכותו לגבי אותו אדם. גם אם קבע שהאדם ספק יהודי – איבד את סמכותו לגבי אותו אדם. פסק דין בסן; בנקובסקי (דנו בעניין ספק יהודי).

האם קביעת בית המשפט מחייבת את בית הדין? לא. למשל, נקבע שאדם יהודי לצורך חוק השבות. איך יקבל זאת בית הדין הרבני? – לא יקבל. בית הדין חי בעולמו שלו על פי החוקים והמושגים שלו.

הקביעה עוזרת לגבי כל העניינים האזרחיים.

פקודת העדה הדתית (המרה)

לצורך המשפט האזרחי ולצורך רישומו של אדם במרשם האזרחי כשייך לדת X יש לפעול על פי פרוצדורה מסוימת לשם המרה. עליו ללכת לאותו ראש דת אליה הסתפח, לקבל את התעודה המתאימה, ואיתה להגיע לממונה על הרישום במשרד הפנים. לאחר בדיקת התעודה הוא רושם את האדם כדתו החדשה.

זהו רישום חשוב. אם לא – אין המרת דת. הרישום נועד רק לצורך קביעת ערכאת השיפוט. המדינה מפנה לאותו בית דין אליה האדם השתייך. אולם אם האדם לא נהג לפי הפרוצדורה – אזי ישייכו אותו, בעיני המדינה, לדתו הקודמת. (אולי ייחשב ככפול דת בעקבות המרה זו, אך ברור שבלי הפרוצדורה המתאימה, הוא לא יעבור לדת החדשה).

סעיף 4 (2)

זוג נוצרים קתולים שהשתייכו לעדה שלהם כמו כל זוג מסוגם. אחד מבני הזוג התגייר לפי פקודת העדה הדתית (המרה). עכשיו הוא יהודי. אשתו נותרה נוצרייה. לפני ההמרה הם היו שייכים לבית הדין הנוצרי, אולם כעת אף בית דין לא מתאים להם.

והרי זה נורא: באופן כזה אדם פוגע בזכויות בן זוגו. לכן למרות כל המרת דת, יישארו נישואין / גירושין / מזונות בידי בית הדין המקורי וכך לא פוגעים בבן הזוג.

היוצא מן הכלל:

אלא אם כן נעשו שני בני הזוג חברים בעדה / דת אחרת.

פסק דין טבול -במקרה של טבול האישה יהודייה והבעל נוצרי – הבעל התגייר. עכשיו שניהם יהודים. הבעיה – זה לא מתאים בדיוק לסיפא, כי לפי הסיפא שניהם צריכים להמיר דתם. בפסק הדין נקבע – כששני בני הזוג שייכים לאותה עדה, מקבל בית הדין של אותה עדה את סמכות השיפוט. לא משנה אם הם שייכים לאותו בית דין, כי שניהם עשו המרה או מכיוון שאחד מבני הזוג המיר דתו, ואילו השני היה כבר קודם בן אותה עדה. בית המשפט העליון קובע – פקודת העדה הדתית (המרה) מתייחסת אך ורק כשעושים המרה בארץ. אבל לא כשעושים המרה בחו"ל – לכך הפקודה בכלל לא מתייחסת.

אותם אנשים שלא נמנים על אחת העדות המנויות בפקודה – הפקודה לא חלה עליהם (למשל פרוטסטנטים).

כיצד נערכים נישואיי תערובת במדינת ישראל?

תוקפם של נישואיי תערובת מותנה בהשקפת כל דת.

לפי הדת היהודית – אין תוקף לנישואין כאלה.

לפי הדת המוסלמית – מוסלמי שנשא יהודיה -זה תופס. הגבר הוא הקובע.

יהודי שנשא מוסלמית – לא תופס.

לפי הדת הנוצרית – יכול להיות שיכירו בהכרח בנישואיי תערובת. הם הולכים על פי המצב בשטח. אם זוג חי ביחד – יכירו.

תוקף נישואיי תערובת במשפט האזרחי

קודם כל נשאל – לצורך איזה עניין – לעניין X יש תוקף לעניין Y אין.

אין תשובה כוללת לשאלת התוקף.

צריך לדעת היכן היו הנישואין; מה היה מעמד אותם בני זוג במדינה המקורית ?

אם הם תושבי חו"ל שנישאו בחו"ל – המקרה יותר פשוט.

אם הם תושבי ישראל שנישאו בחו"ל – זה יותר מסובך, וההבדל ביניהם גדול בגלל השוני בטקס ובצורה ממדינה למדינה וההבדלים בצורה בה החוק של אותה מדינה רואה זאת. לא יעלה על הדעת שזוג שהיה נשוי בחו"ל כמה שנים (גם אם אחד מהם ישראלי), יגיע לארץ ופה פתאום יגידו להם שהם לא נשואים. הבעיה הגדולה היא התרת נישואין – כי כל אחד בן דת אחרת. לפי איזה חוק יטפלו בבני זוג תושבי ישראל שנישאו בחו"ל, והם אינם בני אותה דת? התשובה לכך נמצאת בחוק שיפוט בענייני התרת נישואין – מקרים מיוחדים.

1. בארץ ניתן להינשא נישואיי תערובת – מוסלמי נושא יהודיה. מתחתן נישואין דתיים לפי הקאדי. מעשית דורשים מהיהודייה להתאסלם, אבל לא חובה.

(וזה לא יהיה לפי פקודת ההמרה).

2. נישאו בחו"ל.

לסיכום:

כשתושבי חו"ל נישאו בחו"ל ובאו לארץ – יש פתרונות, הבעיה היא לגבי תושבי הארץ, ולכך שתי אפשרויות:

– שני תושבי ישראל שנישאו אזרחית בחו"ל.

– תושבי ישראל – מוסלמי ויהודיה – שנישאו בארץ.

מבחינת מרשם:

לא תהיה בעיה בשני המקרים. יביאו תעודה רשמית למרשם האוכלוסין, יכירו בהם כנשואים.

מבחינת ביגמיה:

אין בעיה. נחשבים כנשואים, ואם מי מהם יינשא שנית – ייחשב כמי שעבר על החוק.

מבחינת מזונות:

כאן הבעיה. מדובר פה בתושבי ישראל שמחויבים לדין האישי שלהם. כאן צריך להיכנס לבית משפט ולתבוע. אולם איך יחשיבו את הנישואין?

במקרה של תושבי ישראל שנישאו בחו"ל – פסק דין של השופט דימנט – במחוזי המובא להלן, קבע תקדים בעניין.

פסק דין צ'יאדרי 713/92 – (סיגלית ואחטיר) יהודיה ישראלית והודי שגרו בארה"ב. האישה עזבה וחזרה ארצה ותבעה מזונות אישה. אומר השופט דימנט – כיוון שחל על סיגל הדין האישי הדתי, שאינו מכיר בנישואיי תערובת, תביעת המזונות נדחית, כי לא הוכח שהם נשואים, – יתר על כן – הוכח שאינם נשואים.השופט הולך בדרכו של פרופ' שאווה -וקובע שאין להכיר בנישואין אזרחיים (כמו בדת היהודית). אבל רק סיגלית היא אזרחית ישראל, ואילו אחטיר לא – אז אולי מבחינתו הנישואין תופסים בחו"ל? אה? אה?

דוגמה אחרת:

מוסלמי ויהודייה נישאו בארץ – ובאים לתבוע מזונות – לפי איזה דין ללכת? האם יגיעו לה מזונות אישה? הייתה דעה שהבעל נחשב נשוי והאישה לא. זו דעה מוזרה לאללה.

כמו במשפט הבינלאומי – בארץ כנראה תהיה נהוגה השיטה הקומלטיבית – השיטה המצטברת:

על מנת שבני זוג יחשבו נשואים – צריך להיות להם כושר להינשא (ויש לבדוק זאת הן לגבי כל אחד והן לגבי בן זוג ספציפי).

אומרת השיטה הקומלטיבית – צריך לבדוק כל אחד לחוד. די שרק אחד מהם לא יכול להינשא – הנישואין לא תופסים. הכושר להינשא – את זה כל מדינה קובעת. מצטבר פירושו – שגם הגבר וגם האישה יוכלו להינשא.

במקרה של המוסלמי והיהודיה – לפי הדת המוסלמית זה תופס – כי יש לו כושר להינשא לה. לפי היהודית – לא תופס – כי אין לה כושר להינשא לו.

מחד לצורך המרשם הם נשואים, ומאידך גיסא הם הם לא נשואים כעיקרון והמשפט לא יכיר בנישואין אלו. בצ'יאדרי – אין ליהודיה כושר להתחתן עם הודי.

זה מבחינת תוקף הנישואין. אבל יש דרכים אחרות להשיג מזונות.

בני זוג שאחד מהם נישאר בחו"ל או בני זוג שנישאו בארץ (מוסלמי ויהודיה) – מבחינת המרשם זה בסדר – מבחינת ביגמיה אין בעיות – אולם מבחינת המזונות יש בעיה – ומבחינת מיקום בית הדין שיגרש את בני הזוג.

נישואיי תערובת התרת נישואין.

איפה יתגרשו? מי הערכאה שתתן להם גט? (צריכים תעודה כדי שלא יואשמו בביגמיה).

לכל עדה טקס משלה. איזה טקס יעשו?

לכל דת יש עילות לגירושין וקריטריונים מתי להתגרש. אם שניהם רוצים – אין בעיה. אבל אם רק אחד רוצה להתגרש? בית הדין צריך לדון מי צודק. לפי איזה שיטה/ קריטריונים של איזה עדה דתית ילכו?

ברירת מקום שיפוט – איפה?

ברירת הדין – איך (איזו שיטה)?

חוק שיפוט בענייני התרת נישואין – מקרים מיוחדים.

מסדיר בעיה קשה – נעוצה עוד בהוראה מנדטורית סימן 64, 65 לדבר המלך. מניעת גירושין מאנשים שהם נתינים זרים. בית משפט לא יכול היה לגרשם. כביכול, הנתין היה אמור לחזור ולהתגרש בארץ נתינותו. אבל זה לא פשוט. החוק נתן את הפתרון:

א. ברירת מקום השיפוט

ב. ברירת הדין.

על מי חל החוק? סעיף 1 (א) ענייני התרת נישואין שאינם בתחומו הייחודי של בית דין – יהיו בתחום בית משפט לענייני משפחה או בבית משפט מחוזי כפי שיקבע הנשיא. זה בא להסדיר את מקום השיפוט. התרת נישואין – ההגדרה בס' 6 קובעת – לרבות גירושין, ביטול הנישואין והכרזה שהנישואין בטלים מעיקרם.

התוצאה – הם כבר לא נשואים.

כל מי שלא יכול לבוא לבית דין דתי – ברור שקודם כל מדובר בנישואיי תערובת.

פסק דין הולצמן -אחד מבני הזוג יהודי והשני ספק יהודי, ולפי פסקי דין בסן ומנקובסקי – לבית הדין היהודי אין סמכות, פונים לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין – מקרים מיוחדים.

מוסלמי ויהודיה – שרוצים להתגרש – הולכים לנשיא בית המשפט העליון – לפי החוק הנ"ל. או שהולכים לאותו בית דין שחיתן אותם – לקאדי בבית הדין השרעי.לפי החוק יש לפנות לנשיא לברר איפה יתגרשו. יש להם שלוש אפשרויות:

1. בית הדין של עדת הבעל

2. בית הדין של עדת האישה

3. בית משפט לענייני משפחה

החוק אומר לנשיא רגע, לא לשלוח מייד- סעיף 2 (א) – אם יש בית דין לאחד מבני הזוג על הנשיא לקבל חוות דעת קודם מבית הדין הדתי ששייך לעניין. בעצם יש שני בתי דין – אם מדובר ביהודיה ומוסלמי. אם המתגרש הבעייתי הוא במקרה פרוטסטנטי – לגביו אין צורך בחוות דעת.

שולחים בקשה לחוות דעת – לבית הדין הרבני הגדול, או המקביל לו בכל דת שיש לה בית דין בארץ.

סעיף 11 (א) מדבר על בית הדין הדתי הגבוה ביותר.

לפני שבא החוק – היה אפשר לפנות בהסכמת שני בני הזוג לבית משפט אזרחי להתיר נישואין. לאחר החוק התעוררה בעיה בבתי המשפט – האם במקרה של הסכמה נוהגים כמקודם? ופונים לנשיא רק כשאין הסכמה? או שמכאן ואילך יורדת האופציה של ההסכמה ובכל מקרה הולכים רק לנשיא. היו פסיקות מחוזיות לכאן ולכאן.

בעקבות פסק דין ויינטרוב – מקובל כיום שגם כשמדובר בהסכמה, מוטל על בני הזוג לפנות לנשיא בית המשפט העליון. בעבר לא היה צריך את הפרוצדורה של חוות הדעת. היום יותר מסובך מאשר לפני החוק. השופט זוסמן נתן את פסק הדין – הוא ידוע בגישתו הנוקשה כלפי החוק.

בקיצור ככה עושים את זה:

על הנשיא לבקש חוות דעת מבית הדין אבל הוא לא פונה ישירות, אלא שהיועץ המשפטי לממשלה פונה. זהו הליך מאוד מסורבל וארוך. נשאל, על מה חוות הדעת?

ס' 2 (ב) – היועץ משפטי מתאר את נסיבות העניין. וחוות הדעת משקפת את דרכו של בית הדין האישי.

במקרה של מוסלמי ויהודיה – הרבני הגדול יקבע שהנישואין בטלים מעיקרם.

בי"ד השרעי לערעורים יקבע שהנישואין תקפים וצריך להתגרש.

העיקרון המשפטי פה: "הלך הדין אחרי הדיין"

הנשיא ירצה שהתוצאה תהיה צודקת ולכן יעדיף פתרון של גירושין. למען הילדים וזכויות אחרות. היעלה על הדעת שנכריז שהנישואין בטלים מעיקרם?!

רק במקרה אחד זה עדיף – כשאישה, הנשואה לבן דת אחרת ילדה לגבר אחר – אם יתגרשו הילד ממזר. אם הנישואין בטלים מעיקרם – הילד נולד לרווקה. לוקחים את טובת הילד כגורם ראשון. ולפעמים השיקול המתאים ביותר הוא ללכת בכלל לבית משפט לענייני משפחה.

את כל זה הנשיא רוצה לדעת !

פסק דין מרתה נ' אברהם-בקשת התרת נישואין. הנשיא ברק – מונה את כל השיקולים שלעיל ומוסיף –

דוגמה: יהודי וספק יהודי – נניח שלח אותם הנשיא לבית משפט לענייני משפחה – וגורשו. אותה ספק יהודיה תרצה להינשא ליהודי – הרבני יגיד ספק יהודיה, ספק נשואה – צריכה גט לחומרה / גט מספק ולכן הטוב ביותר לשלוח אותה לרבני.

מדוע עולה שאלת סמכות? כי מדובר במקרים מיוחדים.

מהם המקרים המיוחדים – כשכל אחד בן דת אחרת, או כשאחד חסר דת, או כשאחד מבני הזוג כפול דת, או שניהם.

אז סמכות השיפוט היא עניין בעייתי. יש סמכות לבית דין רק אם שני בני הזוג שייכים אליו.

בנישואי תערובת ,לאן לעזאזל ילכו כדי להתגרש? הנה 5 השלבים:

I. בקשה לנשיא בית המשפט העליון.

II. הנשיא יחליט למי הסמכות לפי חוות דעת מאחד או שני בתי הדין הקשורים לעניין.

III. מעבירים ליועץ משפטי

IV. מפנה דרישה לחוות דעת לבתי הדין הגדולים

V. רק אז יחליט הנשיא למי הסמכות לשפוט ויפנה או לאחד מבתי הדין או לבית משפט

לענייני משפחה.

מטרת חוות הדעת

בקשת התרת נישואין = בה"נ 1708/98 סעידה נגד חוסנו, פ"ד נב 4 עמ' 845

סעיף 2 (6)- מדגיש ברק – חוות הדעת של בית הדין הדתי מתייחסת לנקודה אחת בלבד – אם בנסיבות המתוארות יבטל בית הדין את הנישואין או יכריז עליהם כבטלים מעיקרם או יגרש את בני הזוג.

כשברק קיבל את חוות הדעת מבית הדין המוסלמי -סבר בית הדין המוסלמי שהסמכות נתונה לו. וזהו. אומר ברק – לא עמדת בדרישה, היות וחסרה התייחסות לדרך בה היית פועל. משום שאת הסמכות אני קובע מסיבה זו החזיר את הדרישה חזרה לבית הדין. הנשיא ברק הסביר מדוע חשוב לו לדעת מה תהיה עמדת בית הדין הדתי: הצורך בחוות הדעת קיים כדי שהתרת הנישואין תיעשה בדרך האפקטיבית ביותר ולא תהיה פגיעה בזכויותיהם ובזכויות ילדיהם, וכדי שיוכלו בעתיד להינשא לפי החוק הנוהג במדינה.

דוגמה מעולם המס:

מס הכנסה לא מתייחס בצורה שווה לנשואים ושאינם נשואים. נותן נקודות זכות לאישה נשואה, למשל. אם בית הדין יחליט שמעולם לא היו נשואים בעבר, תיאורטית יכול מס הכנסה לעשות חשבון מחדש 7 שנים לאחור ולגבות מהם מס. בפועל סביר שמס הכנסה לא יעשה זאת, אולם הכל אפשרי.

דוגמה מעולם הילד:

מוסלמי נשוי ליהודיה, לפי המוסלמי הם נשואים, לפי הדין היהודי – לא. זה יכול לפגוע בילדים.

דוגמה מעולם העתיד:

יש השלכה על עתיד בני הזוג האלה. ברק רומז אולי למצבים כאלה:

מוסלמי נשא יהודיה – אם ישלח את המקרה לבית הדין היהודי – הנישואין בטלים מעיקרם. אם האישה תרצה להינשא למוסלמי אחר – לא תוכל, כי מבחינת הדין המוסלמי היא נחשבת נשואה. לכן עדיף שתישלח לבית הדין המוסלמי, כדי שתתגרש ותהיה פנויה לאחר.

הקריטריונים העומדים בפני הנשיא:

– לא לפגוע בזכויותיהם.

– לא לפגוע באפשרויותיהם להינשא בעתיד.

דוגמה נוספת:

יהודי וספק יהודיה ספק נוצרייה נישאים. למה ספק? לא יודעים מי אמה או אם נערך גיור כהלכה. לבית הדין הדתי לא תהיה סמכות אלא אך ורק אם הנשיא יפנה אותם לבית הדין הזה. אם הנשיא ישלח לבית משפט לענייני משפחה (כדי להתגרש) – יגרשו אותם ובעקבות הפסק ירשמו במרשם האוכלוסין כגרושים. עכשיו האישה פגשה גבר יהודי והיא רוצה להתחתן אתו כדמו"י (יענו, כדת משה וישראל) – יגידו לה את ספק יהודיה ולכן את לא גרושה. כי ספק אם את נשואה בכלל, ולכן את צריכה גט מספק. אי לכך הטוב ביותר עבורך, גבירתי הנכבדה, להתגרש בבית דין רבני. ואז תוכלי להתגייר ולהינשא ליהודי.

פסק דין רבקין הוא הפסק דין המנחה בקשר לחוות הדעת:

העובדות: גיור רפורמי של אישה בחו"ל, שהתחתנה עם יהודי, והם רצו להתגרש. באו לנשיא העליון, כי היו בטוחים שהאישה אינה יהודיה, כי הגיור היה סתמי. על פניו הניחו שלגיור לא תהיה כל משמעות. בא הנשיא ועל פי חוק השיפוט תיאר את נסיבות נישואיהם וגיורה, מסקנתו הייתה שהאישה אינה יהודיה – ולכן ביקש חוות דעת מבית הדין הדתי.

הרבני ענה – הי, אני לא מוכן להחליט שהאישה לא יהודיה. אולי היא ספק יהודיה. אם המקרה יבוא בפני אבדוק אם היה פה גיור או ספק גיור, כי אז אדרוש גט מספק. ולכן לא ענה בדיוק מה הוא הולך לעשות. חשבו להתחכם עם ברק.

כאן קובע הנשיא:

1. אם בית הדין הדתי לא משיב לי בחוות דעת כפי שאני דורש – הדרך הנכונה לאכוף בית דין לעשות מה שהוא צריך לעשות – זה דרך בג"צ. הנשיא עצמו לא יכול לכפות.

2. כשבית דין אינו נותן חוות דעת פסקנית, אך ניתן ללמוד ממנה מה הדרך בה ילך גם זו חוות דעת.

3. כשבית הדין הרבני נדרש לתת חוות דעת הוא לא מתחיל לדון במסקנות הנשיא לגבי דתו של אדם. הנשיא קבע שהגיור לא גיור והאישה אינה יהודיה. על סמך קביעתו זו יש לנסח את חוות הדעת. ולא להתחיל לדון מחדש ביהדותה.

4. אם וכאשר יחליט הנשיא לשלוח אליך את המקרה, מכאן ואילך לא תהיה כפוף לממצאי הנשיא. או אז תוכל להחליט לגבי יהדותו על פי הקריטריונים שלך.

יש בעיה עם סעיף 4 כי כשהיא תבוא בפניו, בית הדין יכול להתחיל אחרת ולשנות את כל הנתונים.

ברוב המקרים בתי הדין הרבניים מתייחסים לשאלות שיבואו בפניהם ולא מסתמכים על קביעת הנשיא. בפרקטיקה – לא יוצאים מנקודת מוצא של הנשיא, אלא מפרשים את השקפת עולמם הכוללת והנשיא מקבל זאת. לאחרונה פסק בית הדין – גם במקרה ששני בני הזוג רוצים ומסכימים ומודיעים לנשיא על בית דין מסוים, גם אז הנשיא אינו פטור מכל הפרוצדורה המסובכת הזאת. לא רצון הצדדים קובע. בארץ, בגלל הבעייתיות, התפתחה פרקטיקה מסוימת ועל אף שזהו עניין לבג"צ – לא שמענו דעה ברורה.

חוק שיפוט בתי דין רבניים – נישואין וגירושין

סעיף 9: שיפוט על פי הסכמה – יש סמכות לבית דין – מכוח חוק ראשי – אם הצדדים הסכימו לכך. כתוב יהודים = לשון רבים. האם מספיק גם שאחד מהם יהיה יהודי?

שיפוט בענייני נישואין וגירושין – סמכות בלעדית לרבניים. פרשנות העליון – רק כששני בני הזוג יהודים, כי לא יתכן שלרבני יש סמכות על בן דת אחרת.

אפשר לטעון הפוך, שבכל סעיף זה בהתאם לנושא ולהגיון. כשמדובר על סמכות – לא יעלה על הדעת להכריח לא יהודי לבוא לבית דין רבני. אבל בסעיף 9 – כתוב הסכמה. אם לא יהודי יסכים להישפט ברבני והרבני יסכים – בעצם, למה לא?

ראו בני תערובת שהפרוצדורות להתגרש אצל הנשיא ארוכות – הלכו לרבני. והרבני, רוצה לאגור סמכויות רבות ככל האפשר ושמח לבטל נישואין בין לא יהודים.

והיה והרבני קבע כי הנישואין בטלים, המרשם רואה תעודה מוסמכת, ודי לו. כך קיצרו את הדרך בלי הרבה הוצאות ובלי עורך דין, ותוך חודש התגרשו.

יש בעיה משפטית בנושא הזה:

I. מה פירוש יהודים בסעיף 9 ?

II. בני תערובת לא מתגרשים ברבני – הנישואין בטלים מעיקרם וזה יכול לפגוע בזכויותיהם.

III. אם נגיד שבית הדין מוסמך לדון, והנישואין בטלים, יוצא שהצדדים עצמם יכולים לקבוע אם נישואיהם בטלים או בכלל שהם צריכים להתגרש.

ההחלטה לא בידי הדת, לא בידי המדינה ולא בידי החברה אלא בני הזוג קובעים וזה מנוגד לעקרונות כל משפט.

פרופ' שאווה גורס שסעיף 9 יכול לחול גם על נישואיי תערובת. כלומר שניתן לבוא לבית הדין ובהסכמה לתת לו סמכות כדי שיפסוק מה שיפסוק. רואה בכך יתרון לצדדים עצמם כדי שלא יעברו את הדרך הארוכה של התרת נישואין, אולם הדבר טרם הוכרע.

בעליון עומדת עתירה (עו"ד) מאיר סרגווי נגד בית הדין הרבני, בג"ץ 9476/96 : הוגשה בקשה כנגד הרבני, שיפסיק עם הנוהג הזה של הפעלת סעיף 9 גם על לא יהודים וזאת לצורך ביטול פסק דין שניתן ע"י הרבני, ובעקבות הבג"צ יצאה הנחייה שבתי הדין הרבניים לא ידונו בתיקים מהסוג הזה.

בפרקטיקה – המצב נשאר כפי שהוא.

מה הנפקות מבחינת המשפט הבינלאומי? האם גירושין רבניים יוכרו בעולם? התנ"ך נותן סמכות אבל האם תהיה לו משמעות בעולם?

יש סעיף בחוק המשיב למקרים מיוחדים אלו: סעיף 3 לחוק קובע סייג לקביעת שיפוט – יכול הנשיא להחליט שלא ראוי להושיט סעד ולא לתת הפנייה. פסיקת העליון רואה במיוחד את הסעיף הזה לגבי אנשים שלא קשורים למדינת ישראל. לא יתנו סעד לתייר שעובר בישראל במקרה ואשתו בחו"ל, אולם אם הוא גר בארץ ובת זוגתו לא בארץ, והם לא חיו בארץ כזוג והתחתנו בחו"ל – כן יתנו סעד. המשפט הבינלאומי מקל ולא דורש ששניהם יופיעו יחד בפני בית המשפט. המשפט הבינלאומי סומך על המשפט שבאותו מקום. נתנו פסק דין בבית משפט לענייני משפחה – שולחים הזמנה למשפט, לא מופיע, נקבע שלא בפניו. זה לא קרה בפני הרבני. לבית משפט יש משמעות בעולם.

פסק דין אברהם נגד מרתה – שיפוט בענייני התרת נישואין. כשאחד מבני הזוג לא שייך לארץ.

שני פסקי דין שנתן הרשם אוקון בועז בבית המשפט העליון. ההליך של ההתרה במקרים מיוחדים משפיל, מיותר ומסורבל. מחכים שנה שלמה רק בשביל לדעת לאן, לאיזה בית משפט לפנות והיכן להישפט. מוגזם.

בה"נ 6865/00 רותה נ. נצביטייב – בני זוג מחבר העמים, דפוקים כלכלית, ביקשו פטור מאגרה הכרוכה בהליך התרת נישואין. השופט אוקון פסק – אין בכלל סמכות בתקנות לדרוש אגרה. (בדרך כלל תקנות מוסדרות במשרד המשפטים). זה לא הליך שיפוטי ממש, וכשיפנו לשם יצטרכו לשלם אגרה. רק מכיוון שאני לא יודע לאן לפנות – אין הצדקה לבקשת האגרה. זה נוגד חוק יסוד ומפגין גישה לא חיובית כלפי תהליך זה.

בה"נ 9447/00 אפרוס נגד אפרוס – יש זכות לאדם לבקש סעדים זמניים (צווי עיכוב יציאה מהארץ, למשל) הכלל היסודי בסעדים אלה – שעליהם להיות צמודים להליך העיקרי. לעיתים רחוקות מאפשר בית המשפט סעד זמני במנותק מההליך העיקרי, ובתנאי שיהיו סמוכים. רוצים להתגרש, אחד חושש שהשני יעלים נכסים. רוצה צו עיקול. צריך להגיש הליך עיקרי. אבל הוא לא יודע לאן, עד שהנשיא יחליט זה לוקח זמן, ומה עם העיקול? ניסו למצוא פתרון. רצו שצו העיקול יתלווה לתהליך העיקרי – והוא הפנייה לנשיא. אומר הרשם – ההליך הזה לא יכול להיות הליך עיקרי. הוא סך הכל פרוצדוראלי. מציע לפנות ישר לבית משפט לענייני משפחה, אשר לו יש סמכות לתת סעדים זמניים גם במנותק מההליך העיקרי, למרות שבית המשפט לא קנה סמכות לדון בגירושין.

ברירת הדין – סעיף 5 לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין – מקרים מיוחדים.

1. בית הדין של הבעל

2. בית הדין של האישה

3. בית המשפט לענייני משפחה

לפי איזה צו ילכו?

ברור לחלוטין שכשהנשיא מחליט להפנות לבית דין מסוים, אותו בית דין ידון לפי הדין שלו. מה יהיה אם הנשיא שלח לבית משפט לענייני משפחה? לפי מה ידונו שם?

סעיף 5 (ג') – הסכמת בני הזוג תשמש לעולם עילה לגירושין.

הגירושין יהיו אזרחיים. אם יש הסכמה לא בודקים לפי איזו עילה. מה קורה כשאין הסכמה? יש חוקים שדורשים ייעוץ, או פירוד, כל מדינה והדרישות שלה. החוק קובע העדפות – רק כשיש מחלוקות בין בני הזוג.

ס' 5 (א) (1) – הדין הפנימי של מקום מושבם.

דוגמה: נישאו בחו"ל – ארה"ב, וחיו בארה"ב. עלו ארצה. מקום מושבם – מדינת ישראל.

אבל אם היא יהודיה והוא נוצרי – זה לא ילך. ההעדפה הראשונה בחוק – בלתי אפשרית.

ס' 5 (א) (2)- הדין הפנימי של מקום מושבם הקודם של בני הזוג. בארה"ב נישואין אזרחיים. ילכו לפי הדין בארה"ב. לכל מדינה – דרישותיה המיוחדות אשר יתבררו על פי עד מומחה.

אם אף העדפה לא מתאימה – הולכים לסעיף 5 (ב'): רשאי בית המשפט לדון על-פי הדין הפנימי של אחד מבני הזוג, כפי שייראה לו צודק בנסיבות העניין. בית המשפט הוא זה שיחליט, הוא לא שולח אותם למקומם.

קודם כל הולכים לנשיא, ואז בשאלת ברירת הדין ילכו לסעיף 5.