גירושין ברגישות, בנחישות ובתבונה, תוך הגנה על ילדיך, עסקיך, נכסיך וזכויותיך

גישור – לך שכנע עורכי דין

פרק 3: גישור: לך שכנע עורכי דין

בערב יצאו גולן את גולן לבלות. הם הוזמנו לאירוע יחצני במלון הילטון תל-אביב, אוכל דרום-אמריקאי, להקה והגרלת כרטיסי טיסה למאוריציוס. הים התדפק על שובר הגלים. הייתה רוח נעימה שהעיפה לנשים את השמלות, זה היה מקום מתאים למחוק בו את הלחות של אבן-גבירול. בכל חבורת משוחחים היו לדויד או לנעמה גולן מכרים. באחת החבורות עמד מנהל המלון ועוד אנשים שדויד לא הכיר. הוא התקרב אליהם, מחזיק את כוס הקוקטייל ברגלה הדקה, וקולט שביב שיחה ופתיתי שמות מוכרים לו. נעמה כבר התברגה בחבורה אחרת. על יד מנהל המלון עמדו מנהלת יחסי הציבור והמוכרת בחנות התכשיטים של המלון. הם שוחחו עם אישה אחרת והתייעצו איתה בשאלה האם כדאי להשכיר את החנות לבועז אלטמן. האישה אמרה שלא כדאי. כולם בענף כבר יודעים שבילי רות' שעבדה איתו קלקלה את מה שהוא בנה בשנים האחרונות. בועז אלטמן זה כבר לא מה שהיה. הרבה תיירים מאוכזבים, ויקח לו עוד זמן לתקן את הנזקים. גולן והקוקטייל שלו התערבבו בחבורה. גולן החמיא לירדנה, המוכרת, על השרשרת שהיא עונדת ושאל בצחוק אם זה מהקו של בועז אלטמן או של בילי רות'. עד סוף המפגש הקצר הזה, שהתפרק כשהזמינו את כולם לקחת חלק באיזה שעשועון, הצליח דויד להשחיל לירדנה את השאלה, מי מחלק חינם את הסחורה הזאת על בילי רות'? התברר שלשמועה מקור אחד עיקרי: בועז אלטמן. הלז יושב ומתלונן בפני חברים למקצוע על הנזקים שעשתה לו בילי. הוא הורס את שמה ואת סיכוייה להשתלב מחדש בענף, ובכך בונה במו ידיו את סעיפי התביעה גם נגדו עצמו.

דבר ראשון בבוקר הוסיף דויד גולן את הסעיף הזה למתמחה שלו, שניסח מכתב ראשון אל מר אלטמן ותבע ממנו 750,000 דולר על הפרת חוזה, על מה שיכלה מרשתו להרוויח בשנים הבאות, אם לקחת בחשבון את הבונוסים הצפויים על פגיעה בקריירה שלה ועל חבלה בסיכוייה להשתלב בענף התכשיטים. מכתב התשובה היה מהיר וחד. עורכת הדין של אלטמן, עו"ד ארז מ"שרפשטיין, קרסו, קלינוב וארז" התיזה את תשובתה. לטענתה אין מר אלטמן חייב למרת רות' דבר וחצי דבר. אם תגיש מרת רות' תביעה, יגיש מר אלטמן תביעת נגד על הפרת חוזה, ועל נזקים כבדים לעסק שלו. בנקודה זו אמור עו"ד גולן לנסח את התביעה של מרשתו ולהתחיל לשוטט במסדרונות בתי המשפט. במקום זה, הוא עומד מהסס רגע במשרדו כשמכתב התשובה בידו, לוקח נשימה עמוקה, מתיישב ומטלפן לעו"ד ארז. הוא עובר דרך מזכירה מנומסת אך חשדנית ולבסוף זוכה לדבר גם עם כבודה.

"עו"ד ארז? שלום לך, את לא מכירה אותי אבל רציתי להזמין אותך לארוחת צהרים ולהציג בפנייך איזו זווית מעניינת במקרה שלנו."

"אני דווקא כן מכירה אותך. שמעתי הרצאה שלך בנושא 'גישור יצירתי – דרכים אלטרנטיביות במשפט המודרני'. היית מרצה-אורח בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. הרצאה מאלפת. כל זה היה לגמרי חדש עבורי."

"המקרה שלנו יכול להתלבש בול על עניין הגישור." הוא זינק טרמפ על העגלה.

"לא נראה לי. אם מטרתו של הגישור לגרום למרשי לשלם למרשתך אחרי הסכם סכום נכבד כמו זה שדרשתם, זה פשוט מגוחך. אין לנו סיבה ללכת להסכם כי לדעתנו אין לכם קייס. אין כאן תביעה, עו"ד גולן, עם כל הכבוד?"

"כאן בדיוק תועיל ארוחת הצהרים הקטנה שלנו. תני לי הזדמנות להשמיע לך את עיקרי התביעה שאנחנו מתכוונים להגיש ואולי נוכל למצוא לעצמנו קיצורי דרך. הי, ארז, מה יש לך להפסיד?"

"הי, גולן, חבל על הזמן. אין לנו דיבור. אתה אדם נחמד. פעם אחרת." סוף השיחה. נעמה חזרה בדיוק מבית המשפט. תמיד היא עוברת דרכו כדי להגיע אל המשרד שלה. הפעם תפסה אותו מתנדנד על כיסאו מהורהר. "מה קורה גולנצ'יק?"

"את מכירה אולי מישהו שמכיר את עורכת דין ארז?"

"איזה ארז? אולי שלומית ארז?"

"רגע, תני לי לבדוק, אני מייד עונה לך? כן. היא ולא אחרת."

"מה אתה מדבר, למדנו יחד אצל השופט צלטנר, ובעצם בעוד כמה קורסים."

"נעמה אני צריך אותך,"

"ברצינות?"

"אם אני משיג פגישה איתה אני כבר משכנע אותה ללכת לגישור במקרה של רות'-אלטמן."

"אז אני אמורה לסדר לבעלי פגישה עם אישה אחרת. לאן נגיע גולן?"

"זה אחד היתרונות המעטים שלנו מזה שערבבנו את העבודה עם מפעל הנישואים שלנו, אז את רוצה להתחמק גם מזה?"

"תגיד לי, חוץ מעבודה והמפעל-המאושר הרשום ברבנות שלנו יש לך מקום פנוי להנאות?"

"את לא רוצה להעלות את זה בהקשר של ארז?"

"זה בסדר, מהר מאד תיווכח שהיא לא הטיפוס שלך. מצבך הרבה יותר גרוע כשאתה יושב מול הרות' הזאת."

"בנות, בנות. להירגע מייד. את יודעת שנשים בהריון זה מחוץ לתחום. וחוץ מזה אני ממליץ שלא לנקוט בטון אירוני כלפי המינוח 'מפעל מאושר' כי בעיני הוא לא מאושר רק ברבנות או במס הכנסה. אני מתכוון לזה נעמה." והוא התקרב אליה וליטף לה את השיער, כי נעמה, כמו חתולת בית מפונקת, התמכרה לליטופים בראש. היא אפילו גרגרה כמו חתולה.

בסוף היום השיגה נעמה את הסכמתה של שלומית ארז. ארוחת הצהרים נקבעה למחרת היום ל"ורד" שעל גבול יפו, בקומה השנייה, מסעדה צרפתית ביתית שהפער בין מיקומה הצנוע לרמת האוכל מדהימה את הבאים שמה לראשונה. ארז באמת נדהמה ונהנתה ממשקה התפוחים המעט-אלכוהולי שיובא מאיזור פרובנס בצרפת. היא אמרה לגולן:

"תשמע, אני מוכרחה לחזור ולהגיד לך שאתה יודע להרצות. בתיאוריה זה נשמע משכנע. אבל מהמעט שאני נתקלתי בגישור לא התפעלתי. אצלנו במשרד הלכה על זה עו"ד שרפשטיין פעמיים. פעם אחת זה נכשל לגמרי, במקרה השני הבן אדם קיבל בהסכם פחות ממה שהיה מקבל בבית המשפט."

"כולל השכר שלכם?"

"לא. בעצם אתה צודק, את זה לא לקחתי בחשבון."

"ומי כמוך יודע שזה לא זול."

"הי, גולן, מה אתה מנסה לעשות לנו, לגזול את הפרנסה מפי עוללנו?"

"מה פתאום. הרי אנחנו שמנו את כל הביצים בקן אחד."

"נו ואתה רוצה לדרוך לעצמך על הביצים ?"

"בחורה כארז. הכנסת לי. אני על הביצים שלי שומר מכל משמר, את יכולה לסמוך על זה."

האווירה נעשתה יותר משוחררת אחרי שנינויות המנה הראשונה, שהייתה מורכבת מהכבד של העוף ולא מהביצים.

"אני יכול לספר לך על מקרה אחד של גישור?"

"אתה מוזמן, למרות שאתה המזמין היום."

"הסיפור התרחש באנגליה. זהו מקרה אגם סנט פטריק. מר צ'ארלס מאס בחיי הכפר השלווים שעל גדות האגם סנט פטריק. הוא ביקש למכור את ביתו ולעבור לעיר הגדולה, לכן פרסם מודעה בעיתון והמתין לקונים. הוא רצה להעלות את ערך הבית ועשה כל מה שידע כדי לשוות לבית מראה יקר ומכובד. הוא מירק אותו, צבע אותו, אושש את צמחיית הגינה וגם הורה לחבר לשבת על שפת האגם בפוזה של דייג.

מר קרינגטון הגיע בגלל המודעה, ראה את הבית, ראה את הגינה, ראה את האגם, ראה את הדייג עם החכה והסכים לשלם את המחיר שדרש מר צ'ארלס. כדרכן של עסקאות טובות שני הצדדים יצאו מרוצים. מר צ'ארלס חש כי השיג תמורת ביתו סכום נאה ביותר, ומר קרינגטון דימה כי השיג את בית חלומותיו. בית שיאפשר לו לשלב את עבודתו כמשורר עם תחביבו כדייג. הוא סבר כי באווירה הפסטורלית תשרה עליו המוזה כשיכתוב שירים והוא יתרגע לגמרי כשידוג דגים. הוא התיישב אל האגם חמוש בתולעים, מארגן את החכה להנאתו, שעה שאחד השכנים עבר, ברך אותו ברכת ברוך הבא לכפרינו, ודרך אגב ציין שאין טעם לבזבז זמן ורוח טובה בניסיון לדוג. גם זקני המקום אינם זוכרים מתי ראו לאחרונה דג במקום הזה. למותר לציין שאמנם רוחו הטובה של הדייג המשורר נעלמה בו ברגע והתחלפה ברוח זלעפות שסחפה אותו כסופה ישר אל משרד העורך-דין שלו. הוא ביקש לתבוע את מר צ'ארלס על מרמה, מיצג שווא, הטעייה וכל סעיף מתאים שרק אפשר להכניס לו. עורך הדין הראה לו בעליל כמה קשה יהיה להוכיח כוונה, ידיעה או קשר של המוכר לדייג שדג לו להנאתו באגם, שעה שהוא, מר קרינגטון הופיע שם. הרי לא נאמרה אף מילה מפורשת ולא נשאלה אף שאלה מפורשת מפי איש מהם לגבי תנובת הדגה של האגם. עוד הוסיף עורך הדין ואמר שעל-פי החוק, טעות בכדאיות העסקה איננה מהווה עילה לביטולה. עם זאת, הפיח העורך דין תקווה באוויר העכור, שאולי כן אפשר יהיה לשכנע את "הדייג" להעיד, ותוך שנתיים שלוש שנים מקסימום נוכל להוכיח את צדקתנו בערכאות. החשבון עלול להגיע לעשרים שלושים אלף דולר.

מר קרינגטון השתולל. נוסף לכל הוא גילה שהאזור כולו בשפל כלכלי חמור. ערך הנכסים בירידה וגם אם יתעלם מעניין הדגים ערך ביתו פחות בהרבה ממה שחשב?"

"או. קי. אני מכירה את המקרה. בית הלורדים באנגליה טען בסופו של דבר להטעיה. תחנות הצדק טחנו לאט אבל טחנו. הבן אדם קיבל את כספו והחזיר את הבית לבעליו הקודמים." אמרה שלומית, מזהה את הסיפור כמו תלמידה-טובה-שנה-ב'.

"איך גולדשטיין היה פותר את הסכסוך את יודעת?"

"נו, אני לא מספיק יצירתית."

"הם באו אליו מר צ'ארלס ומר קרינגטון, התלוננו, צווחו, זעמו, התלהטו ולא היו מוכנים לכל פשרה כספית. ידידנו התקשר אל ראש המועצה המקומית ושיכנע אותו, במאמץ לא גדול אגב, להפוך את האגם לאתר דייג. מה, זה סיפור למלא את האגם דגים? הרי מר קרינגטון לא רצה לוותר על הבית ולא רצה כסף. הוא רצה לדוג דגים ולכתוב שירים. אפשר להכניס תנין לכינרת ואי אפשר לשפוך משאית דגים באגם?"

"התקדים הזה התרחש באנגליה, אז איך גולדשטיין קשור לעניין?"

"נו, באמת, ארז. אמרתי לך, קרה לנו מקרה מאוד דומה. גולדשטיין פתר אותו. פשוט רציתי להגיע אליך מחומר הלימודים שלנו. הרי שנינו מאותו הכפר. אני פשוט בוגר כמה מחזורים מעליך באוניברסיטת תל-אביב. אשתי אמרה לי שלמדת איתה. רציתי להראות לך שיש עוד דרכים מלבד הטחנות האיטיות ההן. והאם מלמדים אותנו כמה זה עלה לו כל העניין הזה? וכמה עוגמת נפש? ואיך בסוף הוא הסתובב עם כסף ואולי קנה בית בלי אגם ובכל מקרה הוא התפשר וחי בלי דגים אבל את האולכוס הוא כבר לא יכול היה להחזיר עם הבית?"

"אולי נזמין מנה עיקרית, המלצר עושה סימנים של קוצר רוח מוסווה בגינוני נימוס."

"תרגישי חופשי. אי יכול להעמיס עליך סיפורים בלי סוף. אני בעצמי כבר גישרתי בכמה מקרים אבל גולדשטיין אשף. תאמיני לי, תהיה לך חוויה להכיר אותו גם אם לא יצא מזה כלום בסוף." אמר גולן.

"שניצל וינאי, בשבילי. ועוד מהיין תפוחים הזה."

"פעמיים," הוסיף גולן כדי לא לבזבז זמן על עניינים שוליים. אולי הייתה כאן גם טכניקה לא מילולית להראות לה שהוא יסכים איתה וילך לקראתה בכמה עניינים.

"את הרי יודעת מה האפשרויות. השופט ילחץ עלינו להגיע לפשרה. אפילו נלך לבוררות, גם שם זאת פשרה. את יודעת כמוני את שלל האפשרויות ולאן מובילה כל אחת. הלקוחה שלי מחפשת צדק והתחשבנות מדוקדקת על אכזבותיה הרגשיות. הלקוח שלך לא יצא נקי ללא פגע. היא עכשיו בהריון."

היה לה לארז מבט מופתע לרגע, אבל היא השתלטה עליו כמו גדולה. התרכזה בהזמנה וביררה אילו תוספות בדיוק מגיעות ביחד עם השניצל. היה לה תיאבון אביגעזונט.

"אולי אתה, גולן, פשוט עייף ממשא ומתן. אולי אתה בכלל חושש מבוררות. מצדי שתהיה בוררות. אני ששה אלי קרב. אם גישור מונע ממני את שמחת הקרב אנה אני באה."

"זהו שהוא לא. בכל רגע שהעניין יפסיק להיראות לך או למרשך, תוכלו לעצור את התהליך. התהליך עצמו איננו ארוך. אז מה את מפסידה."

"נניח ששני הצדדים מסכימים לגישור. תן לי תרחיש, כמו שהם אוהבים להגיד היום בטלוויזיה, של מה שהולך לקרות." היא אמרה והוא דמיין אותה כמו רידינג ד': מתנשאת מולו כשהיא אפופה ערפל סמיך של ספק. "תראי זה לא מסובך, קובעים פגישה בין הצדדים, לוקחים חדר במלון, לפעמים חדרים, משיגים את המגשר המתאים, גולדשטיין הוא הוגה הרעיון כאן בארץ, אני מוכן להתייעץ איתו ולברר מי האדם המתאים לנו ביותר."

"נניח שכן. מי בא לגישור?" היא גילתה עניין מתון.

"הצדדים, עורכי הדין שלהם והמגשר," ענה בהתלהבות מתונה.

"והשכר שלהם?"

"בערך 6,000 דולר מכל צד."

"מה בקשר למנה אחרונה? אתה רוצה? אני כבר מפוצצת אבל אני מוכרחה משהו מתוק."

"בשבילי רק קפה." אמר גולן וזכר היטב את הספורטק ואת כל החבר'ה שמשחקים כדורסל ומחכים לו שם.

"אנחנו נכתוב משהו המבטיח את זכותי לצאת מהמשחק ולחזור לבוררות בכל רגע נתון?"

"כן, אנחנו נלך עכשיו כל אחד למשרדו וננסח נייר כזה. ובנוסף ננסח את טענותינו העיקריות ונציג את המצב כמו שהוא בעיני הצד שלנו ואת זה נשלח כחומר רקע למגשר."

"אני יודעת? אני מסכימה בחצי פה. יותר בגלל הלחץ הקטן של נעמה. ונראה לאן זה יוביל אותנו. בעצם גם אתה בעצמך נחמד."

"אולי תרצי שניפגש פעם פגישה חברתית. שמעתי מנעמה שהילדים שלך פחות או יותר בגיל של הילדים שלנו."

"בוא נעבור קודם את הגישור הזה ונראה אם אנחנו לא יוצרים פה גשר צר מאוד."

"מישהו פה פוחד מסיכונים? רמזת שאני פוחד לקחת סיכונים בבית משפט ואת לא לוקחת סיכון על כוס קפה בחברת הילדים? אני מתחייב לך על עוגה מקונדיטוריה לונדון." דבריו האחרונים ליוו אותה אל תוך המכונית שלה ואל תוך המזגן ואל קלטת של הגדולים של פוורוטי, והיא כבר שמעה אותו רק במעומעם והייתה מוגנת מאוד.

דילוג לתוכן