תביעת מזונות על פי דין דתי ואזרחי

תביעת מזונות על פי הדין הדתי – לנשואים כדמו"י

תביעת מזונות זו תביעה ממונית. הכלל הממוני בדין היהודי: המוציא מחברו עליו הראיה. יענו, מי שדורש כסף מחברו צריך להוכיח את הנתונים המצדיקים את התביעה.

במזונות אישה, בעקבות נישואין בטקס דתי, הכלל הוא כי אדם חייב במזונות אשתו כל עוד הם חיים ביחד. שעה שיש להם פסק דין של בית הדין הרבני המחייב אותם להתגרש, יש לזה השלכה מיידית על חיוב המזונות. אבל כדי לדעת מה היא ההשלכה הזו, יש לברר תחילה על מי החיוב להתגרש? האם על שני בני הזוג או על הבעל בלבד?

פסק דין שמטיל על האישה את החובה להתגרש – משמעו הפסקת חיוב המזונות. גמרנו. הם כבר לא בני זוג, ואין הצדקה שהאישה תקבל מזונות.

אם אישה תובעת להתגרש, הבעל מסרב, ובית הדין הרבני מצא שהאישה צודקת בטענותיה ופוסק שהבעל חייב לגרש את אשתו – במצב זה נפסקו כבר יחסי הנישואין ביניהם. אם הבעל מסרב להישמע להוראות בית הדין – בית הדין הרבני מחייבו במזונות. כאילו קנס. לזה קוראים "מזונות מעוכבת מטעמו", והחיוב יחול עד שיענה לחיוב הגירושין.

תביעת מזונות לנישואים בטקס אזרחי

אישה שנישאה בנישואין אזרחיים ותובעת מזונות – היא רואה עצמה נשואה, אך בית הדין הרבני לא רואה אותה ממטר. בגט מספק אין מזונות, מה שיש זה ספק.

כשזוג נשוי אזרחית מגיע לבית הדין הרבני עקב תביעת גירושין, ייתכן שאחד רוצה להתגרש והשני לא. בית הדין הרבני יחייב אותם להתגרש. לו היו נשואים דתית – היה בית הדין הרבני מנסה להשכין ביניהם שלום בית, או למצוא עילה או לכבד את הצד שלא רוצה להתגרש. אבל אלה? מבחינת בית הדין הרבני הם לא נשואים, ולכן אסור להם לחיות יחד.

לדוגמא:

הבעל רוצה להתגרש והאישה לא? בית הדין יגיד לה שהיא חייבת להתגרש. יש כאן סיבה נוספת מדוע לא תקבל מזונות. כי לא מגיע לה גם לו הייתה נשואה כדין. עכשיו צא ולמד: לא רק שהיא חייבת להתגרש אלא שהייתה ספק נשואה, ולכן במקום מזונות תקבל "פייג".

מה קורה כשבית הדין כופה על הבעל – הנשוי אזרחית – להתגרש, והוא מסרב? יתנו לאישה מזונות. זה הופך אמצעי לחץ נגדו, שלא יעכב אותה מלהנשא לאחר.

ילדים זכאים למזונות בלי קשר לשאלת הנישואין. זכאים בכל מצב. ואל תשכחו את זה!

המערכת האזרחית

א. ההשקפה הערכית = בית הדין הרבני שולל נישואין אזרחיים בין יהודים. בית המשפט לא שולל. התופעה מקובלת עליו, ואין היא נוגדת את תקנת הציבור.

ב. שאלת תוקפם של הנישואין האזרחיים בבית משפט אזרחי מחולקת לשתי קטגוריות:

1. שני בני זוג נישאו אזרחית בחו"ל, במדינה שיש להם זיקה אליה כגון תושבות או אזרחות. למשל, בני זוג יהודים אמריקאים שנישאו בארה"ב, עלו ארצה והפכו לתושבי ישראל.

2. זוג ישראלים שנסעו לחו"ל במטרה להינשא.

כשהם באים אל המערכת האזרחית קודם כל יש לדון בתוקף הנישואין. בית המשפט האזרחי לא מוסמך לדון בשאלה כעניין בפני עצמו, אם שניהם יהודים, כיוון שעל פי חוק שיפוט בתי דין רבניים – נישואין וגירושין – עניין זה הוא בסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני. אם יבקשו פסק דין הצהרתי שהם נשואים – לא יוכלו לקבל. מתי כן? אגב גררא (פירוש: בדרך אגב. כשהעניין נגרר לדיון המתקיים בנושא אחר). אם בית המשפט דן לדוגמה בעניין תביעת מזונות, ירושה וכו'.

השאלה התעוררה כבר בימי קום המדינה. פסק הדין המנחה בעניין:

פסק דין סקורניק (את פסק הדין נתן השופט זילברג) – בית המשפט העליון דן בשאלה אגב דיון בעניינים אחרים. מדובר בשני תאריכים קריטיים. יום הנישואין ויום הדיון. מבחינת המשפט הבינלאומי ביום הנישואין היו שייכים למדינה שבה נערך הטקס. לעומת זאת, כשהם באים ליום הדיון הם שייכים למדינת ישראל. נשאלה השאלה מהו התאריך הקובע – מועד הנישואין (יום המעשה) או מועד הדיון (יום הדין).

בית המשפט בוחן – כושר וצורה (צורת הטקס).

האם בני הזוג כשרים להינשא – גילם, הקרבה המשפחתית ביניהם.

צורה – האם הטקס נערך כראוי?

כאן יש מחלוקת בין השיטה האנגלית לאמריקאית.

דוגמה – בני זוג תושבי אנגליה, נניח שהם בני 19. על פי המערכת האנגלית – הם צעירים מכדי להינשא. הלכו ונישאו בגרמניה. שם זה גיל טוב לנישואין. כשהם חוזרים לאנגליה – יבחן בית המשפט כושר וצורה, על מנת להחליט אם הם נשואים.

אומרת הגישה האנגלית – שאלת כושר הצדדים להינשא צריכה להיבחן על פי שיטת המשפט של המדינה שהם אזרחיה/ תושביה. כלומר השאלה, האם גיל 19 נכון לנישואין או לא – צריכה להיבחן על פי השיטה האנגלית. לעומת זאת, צורת הטקס תיבחן לפי המדינה בה נערך הטקס.

ואילו הגישה האמריקאית – שאלת הכושר וגם הצורה נבחנים על פי מקום הטקס.

כשבא בית המשפט הישראלי לדון בפרשת סקורניק – בשאלה הבין זמנית – החליט שהיום הקובע הוא יום הנישואין. ומכיוון שביום זה נישאו בפולין, ביום זה הנישואין תקפים כי בפולין נישואין אזרחיים מחייבים, ללא קשר לשאלת הדת.

בית המשפט הישראלי קבע כלל יסודי – בני זוג שנישאו אזרחית במדינה אליה היו קשורים, על פי חוקי אותה מדינה, נחשבים כאן במדינת ישראל כנשואים.

לגבי כושר וצורה בית המשפט הישראלי לא הכריע אם הגישה האנגלית או האמריקאית היא המקובלת עליו.

בפסק דין סקורניק: השופט אגרנט: זוג שנישא כדין בחו"ל יוכר בארץ כנשוי.

בית המשפט הישראלי מכיר בנישואין על פי המשפט הבינלאומי.

במרשם האוכלוסין יירשם כנשוי – זו שאלת סטטוס. הבדיקה/ההוכחה: על פי מה שרשום בתעודת הזהות. המרשם נערך בידי פקידי הממשלה ולא בידי נציגי הדת. חוק מרשם האוכלוסין קובע במפורש למה הוא משמש כראייה – בסעיף 2, נמנו 13 עניינים – שם, מין, דת וכו'. סעיף 3 – כל העתק או תמצית ממנו וכן כל תעודה שניתנו על פי חוק זה, יהיו ראייה לכאורה לנכונות פרטי הרישום…

האמנם? ראשית, יש להבחין בין ראייה לכאורה לבין דבר שלא משמש אפילו ראשית ראייה. מדובר בארבעה דברים – שם משפחה, שם פרטי, תאריך לידה ומין.

לעומת זאת, לגבי לאום, דת, מצב אישי (סטטוס), שם בן הזוג – מרשם האוכלוסין לא משמש אפילו ראיה לכאורה. מכאן שאם רשום בתעודת זהות שאדם פלוני נשוי או לא – זו אפילו לא ראייה לכאורה.

פסק דין פונק שלזינגר – הזוג פונק ושלזינגר היו נשואים בנישואי תערובת, דבר מאוד בעייתי במדינת ישראל. הסיפור היה כדלקמן: נישואין בין יהודיה ושאינו יהודי שנישאו אזרחית בחו"ל. על פקיד המרשם לנהל רישום אדמיניסטרטיבי בלבד על פי אסמכתאות סבירות. אסמכתא סבירה היא תעודה רשמית שניתנת על ידי רשות שלטונית מוכרת. למרות שהביאו לו תעודה כזו, פקיד הרישום סירב לרשום את בני הזוג במרשם האוכלוסין.

שימו לב שהפסיקה עקבית: בית המשפט העליון אמר לפקיד – אתה לא נדרש לבעיה הקשה של נשואי תערובת, או במלים אחרות, עזוב את זה זה לא עניינך. לצורך המרשם הפונקים הביאו תעודה אזרחית שנישאו בחו"ל? הביאו, ונא לרשום אותם. כשתעלה שאלת תוקף הנישואין או אז יחליט בית המשפט.

ההוראה אומרת, מה שמשנה לפקיד המרשם זה אם הביאו לו תעודה רשמית – ואם כן עליו לרשום את השלזינגרים למיניהם כנשואים. ברור שיש למרשם משמעות של זכויות וחובות, למשל לגבי הצבא, מס הכנסה וכו' – כל הרשויות יבדקו בתעודת זהות.

פסק דין קדיש ברנר – 2 לסביות רצו לרשום ילד מאומץ כבנן, גם כאן הפקיד סירב לרשום. השופטות בייניש ודורנר אמרו לפקיד – מה זה עניינך? השופט זועבי אמר, זה כן עניינו! ולכן העניין נמצא בדיון נוסף. האימוץ ניתן להן בחו"ל בהליך שיפוטי, ובארץ יש חוק אחד שמכיל פסקי דין מחו"ל אבל אימוץ זה לא רישום של פקיד. זכות האימוץ ניתנת בפסק דין. התעודה הציבורית שהן הביאו מחו"ל – היתה בעצם פסק דין, ועל כן צריך לאשרו בבית המשפט קודם ולא ללכת ישר לפקיד. (לפי חוק אכיפת פסקי חוץ).

הוא הדין בגירושין אזרחיים בחו"ל – לא ברור אם זה תופס פה – גירושין זה הליך שיפוטי, לכן לא הולכים לפקיד אלא לבית משפט. פונק שלזינגר הוא תקדים נוח לגבי מרשם. לגבי מרשם לא עולה שאלת תוקף הנישואין. מרשם = תעודה ציבורית. למעשה זה פותר לאדם את רוב הצרכים שלו והוא יכול להציג עצמו כנשוי בפני הפקיד במשרד הפנים.

גיור רפורמי, ונישואין קונסולריים – מספיקה תעודה.

האם אדם שנישא בחו"ל והביא תעודה מקונסוליה או מארץ המוצא, האם התעודה תקפה לעניין הרישום? כאן לא נפתחת כלל שאלת תוקף הנישואין.

ביגמיה – השאלה מעניינת לגבי נישואין שניים. זוג שנישא אזרחית בחו"ל לא התגרש, ובא להתחתן שוב בארץ – מה הדין?

אם הנישואין מארץ המוצא תקפים לכאורה – עבר עבירה וזו ביגמיה. אם לא אין עבירה.

למה רק לכאורה? כי חוק העונשין קובע שביגמיה היא עבירה ייחודית, מבלי שנדרש לתוקף הנישואין. זה מופיע בראש הפרק "ריבוי נישואין". נשוי או נשואה הנישאים לאיש אחר – דינו מאסר 5 שנים.

סעיף 176 – אם תוקפם של הנישואין הקודמים הוא לפי דין המדינה בה נישאו או לפי דין דתי, כך או כך – מה שחשוב זה מועד הנישואין. אם בתאריך ההוא הנישואין תפסו (אף שלא היו אזרחי אותה מדינה) – והתחתנו שוב – עברו עבירה.

פסק דין בורונובסקי שטרייט – כינו אותם "נישואין לצורך ביגמיה".

מתי בית משפט כן צריך לדון בשאלת תוקף הנישואין האזרחיים?

לצורך ירושה ומזונות. לגבי ירושה אין בעיה, כי זה חוק אזרחי. פסק דין סקורניק קובע נחרצות שזוג כזה נשוי אזרחית, ומקבל מה שמגיע על פי הנישואין בירושה.

הבעיה צצה בקטע של מזונות – זוג שנישא בנישואים אזרחיים בברית המועצות, ורוצה להתגרש בארץ והאישה רוצה לתבוע מזונות. בית המשפט שואל את עצמו:

א. האם הצדדים נחשבים לנשואים? – לפי פסק דין סקורניק – התשובה לכך הנה חיובית.

ב. מהם התנאים שהתמלאו לצורך זכאותה לתביעת מזונות? – פונים לחוק, בסעיף 2 נקבע שמה שקובע כאן זה רק הדין הדתי היהודי, אולם מבחינת הדין הדתי הם בכלל לא נשואים (משום שבית הדין הדתי אינו מכיר בנישואים אזרחיים).

כאן הגיע בית המשפט לפתרון מדהים, אשר יושם בפסק דין בכר גולדברג, ובפסק דין שמואל, לפיו על פי הדין הדתי היה על בית המשפט לשלול את זכאותה של האישה למזונותיה, אולם שלילה זו מנוגדת לעקרונותיו של בית המשפט, כי יוצא שהוא אינו מכיר בנישואין הללו. בשל העובדה שבית המשפט אינו יכול לקבל גם את הדין הדתי וגם את הדין הבינלאומי, חילק בית המשפט את פסק – הדין לשני שלבים:

שלב 1 – האם הם נשואים או לא? על פי הדין הבינלאומי, נקבע שהם נשואים.

שלב 2 – מהו גובה המזונות, ובאלו תנאים? – כאן צריך לפנות לדין הדתי. אומר בית המשפט – אני פונה לדין הדתי כאילו היו נשואים כדמו"י ואז נוהג בהתאם לקריטריונים של הדין הדתי. על אף שהדין הדתי לא היה מכיר בה כנשואה ולא היה נותן לה מזונות.

אומר הנשיא ברק – זה הרע במיעוטו, כי יש תרכובת של דינים במדינת ישראל ולכן חובה עלינו להכיר בדין הבינלאומי.

להדגמת העניין: לו היתה הגברת, חס ושלום, מורדת או היה מוכח כי זנתה תחת בעלה היו נשללים ממנה המזונות חרף העובדה שהיא נחשבת לנשואה.

ישראלים שהתחתנו אזרחית בחו"ל, למשל בקפריסין – הנישואין אינם תקפים ברבני, אולם תקפים אם הם יתחתנו שוב בארץ, הם יחשבו לביגמיסטים.

יוצא שבבעיות מרשם וביגמיה, אין צורך לדון בשאלת תוקף הנישואין. מתי כן? רק בירושה ובמזונות.

בית משפט ישאל את עצמו האם הם נשואים או לא? וזה שונה מהדיון הקודם – כי פה מדובר בתושבי ישראל שנסעו לחו"ל להתחתן על פי דין מדינה אחרת. (אין להם כל זיקה אחרת לאותה מדינה).

בעניין זה ישנן שתי גישות משפטיות:

1. על פי סקורניק – ישראל אימצה את הגישה של המשפט הבינלאומי (האנגלי או האמריקאי – אחד מהם ודאי קיבלנו). הנשואים מתקבלים בכל מקום. ואז דנים בכושר וצורה – בעניין כושר אין בעיה כי יכלו להתחתן גם בארץ. בעניין צורה: אם בקפריסין מכירים בטקס, אז גם בארץ. אין משמעות לכך שיכלו להתחתן גם בארץ או לכך שכאן אין נישואין אזרחיים – (פסק דין קליימן, גודמן וכו').

2. גישה שנייה אומרת – לא. אין קביעה גורפת שמדינת ישראל אימצה את המשפט הבינלאומי בכל נושא, אלא נדון בכל נושא לגופו. בחוק הירושה למשל, יש סעיף מיוחד המטפל ביחס לחוקי מדינות אחרות. כנ"ל בחוק הכשרות המשפטית.

מה ישראל קיבלה על עצמה בעניין הנישואין?

לגבי יהודים אזרחי ישראל שהתחתנו אזרחית בחו"ל – עוד אין פסיקה.

בסימן 47 לדבר המלך יש הוראה גורפת לגבי נישואין – סימן 51 ענייני המעמד האישי: עניינים המנויים בסימן 51 כמו נישואין, ידונו על פי הדין הדתי. לפי גישה זו אי אפשר לפנות למשפט הבינלאומי, כי מה שקובע זה הדין האישי.

ולכן לפי גישה זו אזרחי ישראל/תושביה שנישאו נישואי קפריסין לא יכולים להיחשב כנשואים בבית הדין או בבית המשפט האזרחי במדינת ישראל.

ישנן שתי גישות בפסיקה. אין חוק בעניין.

הפסיקה עצמה מתפלגת – בית המשפט העליון טרם אמר את דברו.

פסק דין כהן נ' הרבני – ישבו שבעה שופטים כי חשבו שיש לדון בהרכב מורחב על שאלת תוקפם של נשואי קפריסין. בסוף התברר שרצו להתגרש ואת זה עושים בבית דין רבני ואין מה לדון.

בנישואין אזרחיים של ישראלים שיצאו להינשא בחו"ל יש להפריד בין מרשם לבין הכרעה בדין לצורך גירושין. המרשם רושם אותם כנשואים.

מכל הבלגן הזה יוצא שיש דווקא אי אלו יתרונות לידועים בציבור:

פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה (השופטת נילי מימון) מפקפק בתוקף הרישום וסמכויות פקיד הרישום. לעניין ביגמיה: הזוג לפחות ידועים בציבור, הם חיים ביחד, גם אם לא נכיר בנישואיהם. זה מקנה זכויות כלפי מוסדות ציבוריים. חזקת שיתוף וכו'. סעיף 55 לחוק הירושה קובע – ידוע בציבור זכאי לירושה בדיוק כמו נשוי בתנאי שיוכיח שהיה יחד איתו עד מות בן הזוג. לגבי זוג נשוי – גם אם הם חיים בנפרד אך נשואים רשמית יגיעו זכויות הירושה.

זוג שנישא אחרי 1.1.74 לפי חוק ממון ייערך איזון משאבים מדורג.

זוג ידוע בציבור – צוברים זכויות על פי חזקת שיתוף – כלומר יותר מהר מזוג נשוי. לפעמים זה יותר כדאי.

בן זוג לא יכול להעיד נגד בן זוג הנשוי לו. ידוע בציבור כן יכול.

סיכומון:

לא משנה אם הנישואין תקפים בישראל או לא, אם היו תקפים במקום עריכתם – אסורה ביגמיה.

מדינת ישראל אינה מכירה באפשרות של נישואין אזרחיים בארץ. מתחתנים רק על פי הדין הדתי. לא מדובר בתוקף אלא בצורה, בעריכת הנישואין. וראו פקודת נישואין וגירושין (רישום).

נישואין נערכים ללא קשר לבית דין, הם אינם הליך שיפוטי, לכן יש להבחין בין עריכה לבין תוקף.

ישראלים שנישאו בחו"ל בנישואין אזרחיים וחזרו לארץ, אפשר להסדיר את גירושיהם בשני שלבים:

1. בודקים את תוקף הנישואין על פי הוראות המשפט הבינלאומי הפרטי.

2. בודקים את ההשלכות המשפטיות באמצעות ההוראות של המדינה.

הערה כללית : משפט בינלאומי פרטי אינו משפט קסם שמחייב כל מדינה לנהוג לפיו. כל מדינה קובעת את התייחסותה לעניינים הקשורים במשפט-כמה-מדינות על חוקיה, מדיניותה, ופסיקת בית המשפט שלה.

השיטה האנגלית והשיטה האמריקאית:

השאלה עלתה בפסק דין פונק שלזינגר – זוסמן בעד השיטה האמריקאית, יש שתי שיטות עיקריות בבית משפט לענייני משפחה:

1. כפי שאנו מגלים בפסיקה אנחנו בהחלט מאמצים את כללי בית המשפט הפרטי הבינלאומי, וגם אם לא הכרענו אם זו השיטה אנגלית או אמריקאית, ברור שאימצנו אחת מהן. זו נטייה ברורה של העליון. לפי זה – בני זוג שנישאו בחו"ל וחזרו נישואיהם תופסים. לפי השיטה האמריקאית בהחלט, לפי האנגלית – לרוב כן. הוביל גישה זו השופט ויתקון בפסק דין טפר.

2. באותו פסק דין עונה השופט קאהן לשופט ויתקון: השיטה טרם הוכרעה.

פרופ' שאווה – לדעתו התשובה ברורה בחוק – סימן 47 לדברי בית המשפט – בענייני המעמד האישי המנויים בסימן 51 – יש לדון לפי דיני המעמד האישי. נישואין כלולים בדיני המעמד האישי. לדעתו, כל בני זוג שהנם אזרחי ישראל צריכים להינשא על פי הדין הדתי. הדין הדתי אינו מכיר בנישואין אזרחיים, אלא לכל היותר כספק הדורש גט.

לעניין מרשם – לא משנה מה אומר סימן 47. מביאים תעודת נישואין ונרשמים. איפה רואים את שאלת התוקף במלוא עוזה? בענייני מזונות. בית משפט חייב לבדוק האם אישה נשואה לצורך מזונות, אם מדינת ישראל מכירה בנישואין – זכאית למזונות. אם מדינת ישראל לא מכירה – לא זכאית. ואז אם לא זכאית – יש לבדוק אם מגיעים לה מזונות על פי זה שהם ידועים בציבור.

ישנם פסקי דין סותרים בעניין. פסק דין ברוכוביץ'-זינגר, קליידנמן ועוד.

פסק דין ברוכוביץ'-זינגר – ניתן במחוזי. מצד אחד השופט פורת בערעור על בית המשפט לענייני משפחה קובע שהנישואין לא תופסים, על פי גישת פרופסור שאווה. מצד שני בפסק דין קליידמן – לשופט פינקלמן – ברור לגמרי שמדינת ישראל מאמצת את המשפט הבינלאומי הפרטי. (קודם לברוכוביץ') לכן תושבי ישראל שנישאו בחו"ל נשואים. חודש לפני ברוכוביץ' יצא פסק דין בודמן – השופט שיפמן קבע בצורה פשוטה – אנחנו רואים את בני הזוג כנשואים על פי המשפט הבינלאומי. לעומתו השופט דימנט אמר שנישואין אזרחיים לא תופסים. אין הכרעה ברורה. (הנושא עומד לדיון בפני בית המשפט העליון בעקבות ערעור בעניין ברוכוביץ', השופט הכניס שתי הסתייגויות להחלטתו).

כשאנו בודקים נישואין אזרחיים – יש לתת משקל לסיבה שהביאה אותם לכך. יש כאלה שאין כל מניעה שיינשאו נישואין דתיים בארץ. לעומתם ישנם בני זוג שאין להם ברירה, חייבי לאווין (פירוש: כאלה שחייבים להגיד להם לא) כמו כהן וגרושה. אומר בית המשפט העליון בפסק דין רודניצקי – צריכים לסייע לאותם בני זוג שאינם יכולים להינשא בנישואין דתיים. מכך אפשר להבין שלו זה היה המקרה – השופט פורת היה הרבה יותר רחמן.

אך לא זה היה המקרה של ברוכוביץ'. ההבחנה בין כאלה שאינם יכולים להינשא לפי הדין הדתי לבין כאלה שיכולים היא הבחנה בעייתית, כי משפטית אין כל הבדל בין אלה לאלה. היה עוד דבר – השופט כעס על בני הזוג. אמר להם, אתם יודעים שנישואין אזרחיים הם בעייתיים אז למה לא ערכתם הסכם ממון ואז לא היו לכם בעיות של מזונות. מכיוון שלא עשיתם הסכם (אמרו להם והם לא רצו) אני לא כל כך חייב לכם. כאילו גיליתם דעתכם שאתם לא מעוניינים להתחייב זה לזה.

בפסק דין זה היו שלושה מרכיבים שהשופט עמד עליהם לגבי בני הזוג:

1. אינם פסולי חיתון

2. לא עשו הסכם ממון

3. יש ביניהם הליך מקביל ברבני על מנת להתגרש. שם יפסקו שצריך להתגרש. בין כה תכף יתגרשו, ואז ממילא יפסקו המזונות. לכן כל העניין שאני נדרש לפסוק לגביו יימשך חודש חודשיים. כשאני מצרף את שלושת הדברים הללו, אני לא מחויב לצאת מגדרי.

ביקורת: מה שמפריע פה זה שהשיקולים של השופט אינם משפטיים. השופט לא הולך עד הסוף עם הגישה של פרופסור שאווה, שאותה הוא למעשה מאמץ. לכן התמונה איננה ברורה.

נקודה חשובה נוספת עלתה בפסק דין סלומון – לגבי זכות מזונות מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לאור פסק דין זה יש לבדוק גם את חיוב המזונות בנישואין אזרחיים.

ההלכה בעניין מזונות אישה נקבעה בפס"ד פלונית 8256/99 בעליון, קבע השופט ברק כי כאשר בני זוג נישאים בנישואין אזרחיים נכרת ביניהם הסכם מכללא לחיות כנשואים. הסכם זה מצמיח לבני הזוג זכות למזונות אזרחיים במקרה של פרידה. מזונות אלה הם מזונות שיקומיים . קרי, מזונות המאפשרים את שיקומו הכלכלי של בן הזוג לאחר הפרידה. המזונות האזרחיים מקורם מכוח דיני החוזים, זוהי זכות אזרחית הנקנית מכוח עיקרון תום הלב. עיקרון זה דורש כי סיום החיים המשותפים ייעשה תוך מתן תקופה סבירה לצד השני להתארגן. שיעור המזונות, משך תקופת החיוב ,עילות השוללות את המזונות כל אלו ייקבעו ע"פ עיקרון תום הלב.

ההשלכות של החלטות בית הדין הדתי על בית המשפט האזרחי.

בדרך כלל בעיות של בני זוג נידונות בפני שתי הערכאות. גירושין בפני בית דין, ובמקביל בבית משפט – בעניין מזונות. הבעיה היא רק לגבי ישראלים שנישאו בחו"ל.

בבית הדין כל הדיון מתנהל מתוך חוסר הכרה בנישואין האזרחיים. כל פסיקות בית הדין יצאו מנקודת מוצא זו. לכל היותר התבטאה ההכרה בצורך בגט חומרה או גט מספק. בבית משפט נקודת המוצא היא שכן מכירים בנישואין אזרחיים. כלומר פסיקות בית דין יוצאות מנקודה מבט ערכית השונה לחלוטין.

כששני בני הזוג מגיעים למשבר – מרימות את ראשן המכוער שתי בעיות:

I. בעיית הגירושין – כששניהם רוצים להיפרד או רק אחד מהם – האם נשואים? – כן.

II. הזכויות בטרם הגירושין. זו יכולה להיות תקופה ארוכה מאוד אם אחד לא רוצה להתגרש. ואז איך יקבעו מזונות לאישה? על פי הדין הדתי.

ברוב המקרים יפסקו מזונות. באותו זמן העניין ידון בבית הדין. שייתן פסק דין שחייבים להתגרש. (באמצעות גט חומרא). כל עוד אין פסיקה של הרבני – בית המשפט פוסק מזונות בלי בעיות, כי בית המשפט מכיר בנישואין.

מה קורה כשבית המשפט דן במזונות וטרם פסק ואז יצא פסק דין ברבני שחייבים להתגרש – האם זה משפיע על בית המשפט? כן. פסק דין כזה משפיע ישירות על זכות למזונות. למי מכוון פסק הדין? אם הרבני אומר שהבעל חייב לגרש – אשתו זכאית מזונות אישה למזונות כל עוד לא גירש אותה, אפילו אם היא חיה בנפרד ממנו. (למרות שבאופן רגיל כשחיים בנפרד לא זכאים למזונות) עד מתי? עד שיואיל בטובו להתגרש.

אם בית הדין פסק שהאישה חייבת להתגרש, מאותו רגע הפסיקה להיות זכאית למזונות.

בית המשפט מתלבט בשאלת המזונות. הרבני פסק מהר מאוד שחייבים להתגרש – כי אלה נישואין אזרחיים. אץ רץ הבעל לבית המשפט ואמר – אני לא חייב מזונות. אז מה הבעיה? כי בית המשפט כן מכיר בנישואין אזרחיים והם כן בעלי תוקף אז למה שיסכים לאמץ את השקפתו הערכית של בית הדין? א?ה?

פסק דין שמואל נ' שמואל – השופט ברק: אפילו נשוי למשיבה וחב עקרונית במזונותיה, הרי עם מתן פסק דין הרבני – פוקעת חובת המזונות. טענה זו מעוררת בעיות. עד כמה חייב בית המשפט האזרחי להתחשב בעת הדיון בתביעת מזונות? עד כמה עליו להתחשב בפסק הדין הרבני במקום שפסק הדין כולו מבוסס על שיקולים אזרחיים? בית המשפט יסתור עצמו, בקבלת המשפט הבינלאומי הפרטי, ובקבלת פסק הדין הדתי, שעה שהם סותרים זה את זה. מה הפתרון? אין צורך לנקוט עמדה בשאלה זו, שכן פסק הדין הרבני אינו מבוסס רק על קיום נישואין אזרחיים. פסק הדין מבוסס גם על היחסים הקשים ביניהם ועל התנהגות האישה, והכריע נגד האישה. זו כמובן התחמקות. כי לו היו נשואים כדת וכדין בית הדין הרבני היה מנסה להשיג שלום בית כמעט בכל מחיר. בנישואין אזרחיים מיד מגרשים בטיעון שיש בעיות ביחסים וזה, מה זה מפגר, כי תמיד כשבאים להתגרש יש בעיות ביחסים.