פרק 10: התביעה: חכם, תם, רשע ושאינו יודע לשאול
עמליה גאון לא שמעה במשך חודש שלם מעורך הדין שלה. החגים התחילו. ראש השנה עבר, ואז הגיע טלפון המזמין אותה להתייצב במשרדו. עדי לימדה אותה שהשלב הבא הוא שלב הכנת "שאלון". צריך לשאול אותם את כל השאלות האפשריות. להכין היטב חקירה מלומדה. כנגד ארבעה בנים דיברה תורה. זה שאינו יודע לשאול – שלא ילך ללמוד משפטים. אפשר להציק מאוד לאח שסרח בעניין המאהבת, רמזה עדי, ולא פיתחה. עמליה נדהמה לשמוע שמדובר בהשקעה של יומיים מלאים מצידה.
היא נכנסה למשרד ביום ראשון בבוקר, התיישבה אצל עורך דין קהאן על כיסא שכבר הכירה היטב, הציתה לעצמה סיגריה והתלוננה.
"חשבתי שברגע ששכרתי את שירותיך הטובים, סיימתי את חלקי."
"זה לא ככה. כבר בהתחלה אמרתי לך שיהיו כמה פעמים שנקרא לך וניעזר בך. שאלתי אותך אם תהיי מוכנה להשקיע ואת באווירת הקרב הסכמת לכל מאמץ. עכשיו מדובר באחת מאותן פעמים." השיב קהאן בסבלנותו האינסופית.
"לא תיארתי לעצמי שמדובר בכל כך הרבה זמן מצדי. למה לא לסכם את כל זה בטלפון? חוץ מזה העניין עצמו דוחה אותי."
"תראי עמליה, יש דבר אחד שאת לא מבינה," הוא אהב לפתוח כך, ולתת ללקוח להבין או להרגיש שהוא נבדל ממנו רק בדבר אחד קטן שהלקוח לא מבין והוא כן. "היית בצבא? לא משנה. אצלנו בקרבי זה הולך ככה: שני הצדדים מתחפרים בעמדותיהם. דוחה ומפחיד אותם לצאת לחזית ולהילחם. הם שולחים חיל חלוץ מצומצם לרגל ולגלות את חולשות הצד השני, כדי לחסוך כוחות. ככה הם יושבים בעמדות. פה ושם יורים אש מקרית, רק כדי לעשות שריר. ככה נראה בעצם קרב, עמליה. אחר כך מדווחים לכם בחדשות שכוחותינו ירו וכוחותינו הסתערו וכוחותינו פלשו. איזה כוחותינו? למי בכלל יש כוח לכל זה? אז אל תישברי עכשיו, כי זה בדיוק הרגע שהם יצאו להתנפל עליך." אמר גדעון קהאן בגבורה של מצביאים מתקופת התנ"ך ומתקופת הפלמ"ח. עמליה לא הייתה כל כך בטוחה שתיאורי הקרב המפואר מתאימים לה, אבל הסבלנות של קהאן הייתה סם מרגיע עבורה. היא שאפה עמוקות חמצן מעורב בניקוטין וחייכה. הוא ליווה אותה אל חדרה של המתמחה שלו, עדי טלרון.
עמליה שמחה לפגוש את פניה הסימפטיים של עדי. "מה שאנחנו מנסים לעשות עכשיו, עמליה, זה לחפש את האחים הגאונים שלך בסיבוב. כל דבר הכי קטן. כל טעות אפשרית. לכל חולשה ננסח שאלה. למשל, אמרת שעודד סרב לשלם לך אחוזים על יין פגום שלקוחות החזירו ליקב."
"נכון אבל הם ודאי החליפו את הפגום בחדש אז אני לא רואה סיבה לא לשלם לי." נשפה עמליה.
"או. קיי. אני כותבת לעצמי," סימנה עדי מספרי עמודים בתחתית הבלוק שלה. התוכנית הייתה למלא עשרות עמודים כאלה בשאלות.
"זו לא הייתה אשמתי ואין לי כל אחריות על יין שלא נבדק כראוי לפני שעזב את היקב." שאפה עמליה.
"כמה פעמים בדיוק הם סרבו לשלם לך על החזרים מהסוג הזה?" שאלה עדי בתמימות.
"השתגעת? איך אני יכולה לזכור דבר כזה?!" נשפה עמליה.
"אנחנו מדברים על פעם פעמיים או על הרבה יותר מזה?" שאלה עדי.
"הרבה יותר מזה," שאפה עמליה.
"מאה פעמים או יותר?" עדי.
"יותר. כמעט בכל שבוע הייתה החזרה כזאת. בייחוד הייתה בעיה עם ה'סוביניון בלאנק', היין הלבן היבש, לא יודעת למה."
"או, יופי, אז אנחנו רוצים לשאול אותם שאלות רבות על תהליכי הייצור שלהם, ועל כמאה וחמישים החזרות, אני משערת. אוי קהאן יאהב את הקו הזה של שאלות," התרוננה עדי.
"זה הכי חשוב, אני משערת." שאפה עמליה.
"נשארו לך ידידים ביקב?" התפעמה עדי בגלל איזה רעיון חדש.
"כן, דורית רגב. אני טיפחתי אותה שם? למה את שואלת? לא הייתי רוצה לסכן אותה בשום צורה." נשפה עמליה ולחצה את הסיגריה שלה בחוזקה אל תוך בטן המאפרה.
"לא אמרתי לסכן, אבל אולי יום אחד נצטרך ריגול תעשייתי, פה ושם פיסות מידע יכולות לעזור."
עדי כתבה באינטנסיביות. היא לחצה את העט אל הבלוק כך שנראתה חורטת את גורלם של האחים גאון בשאלון הזה. לא בטוח שהם יאהבו לחשוף כמה ארגזים של יין הוחזרו פגומים, היא מלמלה בינה לבין הבלוק. הם יעדיפו להגיע לפשרה. בסופו של המלמול הראתה לעמליה דוגמה מן השאלות העתידות להישאל בבית המשפט:
1. ציין לכל שנה קלנדרית, החל מ- 1997, כולל שנה זו, האם היו תלונות או החזרים של יין פגום שהתקבלו מלקוחות.
1א. לכל שנה אשר סיפקתם בה תשובות בכתב לתלונות או החלפת יין נא ציינו:
1א1. מספר התלונות שהתקבלו באותה שנה.
1א2. מספר התלונות שהתקבלו בכלל.
1א3. מספר התלונות שהועברו אליכם בעל פה.
1א4. מספר ההחלפות שביצעתם לבקבוקי יין פגומים.
1ב. לכל שנה אשר בה ניתנו תשובות רשמיות כפי שצוין בשאלה א. נא ציינו שמות וכתובות של לקוחות שהחזירו סחורה פגומה.
1ב1. ציינו לכל שנה קלנדרית כמה פעמים התלונן או החזיר סחורה כל לקוח.
1ב2. ציינו את אופי התלונות שהתקבלו מכל לקוח.
אם בכוונתך לענות על שאלות אלה בלי הליך המרצה, נא צרפו את המסמכים הנוגעים לכל השאלות שלמעלה.
"אלוהים אדירים," נשמה הפעם עמליה אוויר נקי "אני רוצה לראות אותם עונים כל כל השאלות האלה. הם חייבים לענות?"
"כן, על פי החוק הם חייבים לענות. אין צורך אפילו לכפות את זה עליהם בעזרת צו מבית משפט. הם כמובן ינסו לבטל כמה מהשאלות."
"וכמה שאלות את מתכוננת לשלוח להם?" עמליה הציתה לעצמה סיגריה חדשה ועיניה נוצצות. היא התחילה ליהנות מהעסק.
"שמונים תשעים שאלות, בערך. לרובן צריך לצרף מסמכים. אל תדאגי, הם יהיו עסוקים מאוד בימים הקרובים." חייכה עדי.
"תסבירי לי מה חושב החוק. איך הם אמורים לענות על כל זה?" חייכה גם עמליה.
"כשנכנסתי לעבודה במשרד, שלחנו שאלון כזה למפעל יותר גדול משלכם. הם השתגעו. זה העסיק אותם חודש. הם היו צריכים להעסיק את כל הצוות הניהולי בלילות ובמשך שני סופי שבוע מלאים והם התלוננו שהם לא מצליחים לעמוד במשימות השוטפות של המשרד. זאת תהיה בעיה, עמליה."
"אני מקווה שגם הם יעבדו על זה חודש. מגיע להם. יש כמה הנאות של ממש בעינוי המשפטי. אגב, יש גבולות או מגבלות למה שאפשר לשאול בשאלון כזה?" נזכרה עמליה במרקיז דה-סאד.
"כן, יש הרבה תקנות המגבילות את שואל השאלות ואת הבקשות שאנחנו יכולים לבקש מהם לגילוי מסמכים בפנינו, אבל תקנות בלי שיניים, אני פשוט יודעת מניסיון." אמרה עדי.
"אז אפשר לשאול את עודד גאון כמה שאלות מביכות על המאהבת שלו, לרבות גילוי מסמכים?" שתיהן צחקו בטוב לב של שתי נשמות טהורות.
עדי ניגשה לספריה שבקיר השמאלי של חדרה, התמתחה עד למקסימום ושלפה ספר של תקנות.
"דוגמה מקרית," אמרה לעמליה "תת סעיף המטפל בשאלות הפתעה. החוק ממליץ להימנע מסוג כזה של שאלות. בקושי יש פה פירוט או הגדרה למה התכוון המחוקק. אפשר לפנות אל השופט בבקשה לכפות סנקציה נגד עורך דין ששואל שאלות הקשורות בנושא בעקיפין בלבד, אבל סנקציות כאלה נדירות."
"אז בעצם את יכולה לשאול מה שאת רוצה?" עמליה הצית סיגריה בסיגריה והרגישה שהרעב מכרסם בשיפולי ביטנה.
"כן, בתנאי שזה נוגע באיזשהו אופן לעניינינו." ענתה עדי והייתה גם היא רעבה.
מלבד ארוחת הצהרים שהן הלכו לאכול ב"אוקיינוס", כי שם גם אפשר לאכול טוב וגם לשמור על דיאטה בעזרת הדגים, ישבו השתיים עד הערב להכין את השאלון. שאלות נוספות התייחסו לתלונות. הן ביקשו לדעת אם ענו לתלונות שהוגשו להם בכתב. מתי, מי, האם זה השביע את רצון הלקוח, האם הלקוח הגיב בכתב כדי להביע את שביעות רצונו. נא לצרף את תגובת הלקוח בכתב.
אוסף מפורט וצפוף כזה של שאלות התייחס לכל הנקודות העיקריות של המחלוקת: החוזה. הגדרה של המכירות ברוטו. קשירת הקשר של האחים נגד עמליה. פתיחת השיווק לענף התיירות באילת. דגש מיוחד הושם על שאלות הנוגעות לחשבון ההוצאות של עמליה. השוואה מדוקדקת בין עמליה ובין כל הסגל המנהלי ביקב לגבי הוצאות בידור, אוכל, אירוח, לינה, רכב שכור וכדומה. השאלות התמקדו בעיקר בחביבתו של עודד, הגברת לוין, ובחשבון ההוצאות שלה, שהצטרף ליתר חשבונות החברה בשנה האחרונה.
"היא קיבלה את כל הסמכויות והתפקידים שהיו לי רק בלי התואר," נשפה שוב עמליה עשן במקום דו תחמוצת הפחמן. "זה רק מחזק את ההשערה שלי בדבר המניע האמיתי לפיטורים שלי."
עדי הרימה את מבטה צמאה לרכילות.
"היא נשואה פלוס שניים. את מבינה את הצבוע הזה? הוא תורם ומשתתף פעיל בהקמת בית הכנסת הרפורמי בזיכרון אברהם. אולי הרפורמים מתירים בגידות בשבת, מי יודע. כבר אמר אונורה דה-בלזק: 'קשרי הנישואים הם דבר כל כך כבד עד כי צריך לשאתם בשניים ולפעמים בשלושה'."
השאלות לגבי הגברת לוין התמקדו במטרותיה הראשוניות והמשניות בהצטרפותה ל"יקבי הגאון". למה, מתי, עד כמה, משכורות, בונוסים, נתיבי מכירה, שעות נוספות, נסיעות, לינה מחוץ לבית, איזה רכב שכרה, למי היא חבה חובת דיווח, מי הבוס הישיר, מי מפקח על תפקודיה. השאלות נחתו על הבלוק בזו אחר זו והצטרפו לכמות כזאת שקורא זר שהיה נתקל בשאלון היה חושב שגברת לוין פשעה פשע גדול והיא נחקרת עכשיו חקירה פלילית.
"הייתי רוצה לראות את הפרצוף של עודד כשהוא מגיע לפרק הזה בשאלון," חגגה עמליה , והייתי רוצה להיות נוכחת כשאשתו תמתין במשרד שלו אחרי שעברה על השאלות. את רגע המפגש במבטיהם אני רוצה לתעד בזיכרוני לנצח."
הערב עמד לנשור על גגות ירושלים ועמליה עמדה לעזוב במצב רוח מרומם. אפילו אזהרותיו של קהאן בדלת לא היה בהן כדי להעיב על מצב רוחה. הוא הזהיר אותה שלצד השני ישנן זכויות שוות ושגם היא צפויה להיות מופגזת בשאלות כזה.
"השאלון שלהם אלי ייגמר אחרי עמוד, ואני אענה עליו תוך שלוש דקות, אתה לא תאמין איזו לקוחה מצטיינת אני," צחקה עמליה ויצאה.
בכל פעם שקהאן צרף אל הז'רגון המשפטי דימוי מעולם הצבא הוא חש את עצמו יצירתי להדהים. זה תמך בתדמית העצמית של הלוחם למען הצדק שחיה לה באופן בלתי תלוי בתוכו פנימה, על יד כל עוד בלבב. בעיני עמליה זה היה פתטי אבל היא שמרה על מוצא פיה הארסי במחשבה רחמנית שכל זה נובע מכמה שהוא נמוך ושצריך להניח לו. והיא נפרדה ממנו בסלחנות של גדולה.
הצפי היה מדויק ובמשרדי ההנהלה של "יקבי הגאון" בעיירה הקטנה והשלווה "זיכרון אברהם", עבדו סטודנטיות בחופשה שנשכרו במיוחד לאיתור החומר הארכיוני המתייחס לשאלון. רוב המידע היה על תקליטוני גיבוי. היה צורך להדפיס אותו ולציין על הפלט בהערות שוליים והפניות אל מקומות מתאימים מה מהחומר מתייחס לאלו מן השאלות. הסטודנטיות בחרו בשיטת הצבעים כדי לגוון לעצמן את העבודה החד גונית. כל חומר הנוגע לתלונות לקוחות קיבל צבע צהוב. כל החומר הנוגע לגברת לוין קיבל צבע ורוד וכך הלאה. אבל הפנים של עמליה קיבלו צבע ירוק כעבור שבוע, כשהגיע השאלות ממשרד עורכי הדין "שייננבוים, מוסינזון, זוויקלסקי ועבוטבול". קהאן קיבל לידיו את החומר ומיד הרים טלפון לעמליה. הוא קרא באוזניה דוגמה מהשאלון וזו הספיקה כדי להטריף עליה את דעתה: "סעיף ד 3 (ב): נא פרטי את תאריכי ומשך ההדרכה הפורמלית והבלתי פורמלית שהדרכת בהם את נשות המכירה שהכנסת למחלקתך בשנת 96."
"מדהים, פשוט מדהים," היא רתחה אל תוך השפופרת שלה "ביקבי הגאון מעולם לא הודרך איש. אחרי ראיון עם ערן היה אדם דורך ביקב, מחתים כרטיס והרי הוא נחשב עובד מרגע זה ואילך. 'הדרכה'? מה עוד, נהיו לי אינטליגנטים אלה, עוד מעט תבוא שאלה אם הדרכתי בהשתלמויות לגידול גפנים ואם העברתי קורס הכנה ללידת ענבים."
"עמליה, את לא מבינה דבר פשוט: אין צורך להתרגז, אם לא הייתה הדרכה צייני לעצמך שלא היו אימונים ביקבי הגאון. רגשות הם מחוץ לתמונה המשפטית, את כבר היית צריכה להבין את זה." אמר קהאן בטון המרגיע ביותר שידע, אבל מבלי לוותר על יתרונותיו האינטלקטואלים על פניה, יתרונות שהקנה לו מקצועו, ושעל כך התבססה עיקר גאוותו.
עמליה הגיעה בטיסה למשרד לענות על השאלות. היא מצאה מאה ושתיים שאלות, אותן קיבלה כתרופה חדשה להגברת לחץ הדם ששלחו לה אחיה החורגים. כל שאלה ושאלה נועדה לעקוץ אותה, להטריד אותה או להביך אותה, לפי הבנתה. עדי ניסתה להרגיע אותה: "זה בסך הכל עוד שלב בתהליך הרגיל של תביעה והכנה למשפט," אבל זה לא היה מקובל על עמליה. שאלות רבות נסבו סביב מכירה ושיווק לחברת התפוחים שעמליה שיווקה תקופה קצרה את השתייה האלכוהולית שלה. השאלות ביקשו לדעת תאריכים, שמות וכתובות של כל אלה שמכרה להם מיין התפוחים הנ"ל. קבוצת שאלות אחרת התייחסה לנסיעותיה לאילת וביקשה להשוות את תאריכי המכירות עם תאריכי הלינה במטרה לבדוק אם לא נסעה אף פעם למטרות בילוי בלבד.
היא לא עמדה בזה וביד רועדת הדליקה לעצמה סיגריה מקופסת הדנהיל האדומה שלה.
"את רואה," דיברה כמקוננת אל עבר עדי "אז לא הייתה להם שום התנגדות בקשר לשיווק של משקה התפוחים. עכשיו הם עושים מזה עניין כאילו מכרתי את סודות השיווק של היקב ועשיתי הון מהצד על חשבונם."
"אין בעיות, עמליה," עדי הורידה ווליום נמוך עד כמה שאפשר "דברי אליהם בעובדות." והיא התחילה לפזם לעצמה: "דבר אלי בפרחים אהובי". בנסותה לפזר אזעקות הרגעה לכל עבר.
"איך אפשר להישאר רומנטי במקצוע כמו שלך?" שאפה עמליה אל קירבה אומץ מהול בעשן.
"עובדות, עמליה, עובדות. זה מה שאני תמיד אומר. את לא מבינה דבר פשוט?" שרבב קהאן את הזקנקן שלו פנימה אל פתח החדר, ואם היה לה כל האומץ הדרוש הייתה מכניסה לו אגרוף בריא. מה לא מבינה, מה לא מבינה, אלוהים חנן אותך באור? אתה לבדך קיבלת ביד את הצופן הסודי? יש לך קו פרטי אל אלוהים? אבל הזקן נעלם כשם שהופיע.
"אבל הם מנסים לפגוע במוניטין העסקי שלי, איך החוק מרשה להם לעשות את זה?" קראה עמליה אחרי הזקן בהנחה שהוא עוד בטווח שמיעה או סתם לשם שמים.
"הם רק מנסים להתגונן," שידלה עדי ברכות.
עמליה גאון נרגעה מעט כשלפתע צנח עליה בלוק שאלות נוסף ותידלק מחדש את זעמה.
"האם יש בידיה עדויות בכתב או בעל פה להצהרתה שלא השמיצה בפני לקוחות את חברת יקבי הגאון כשחזרו בקבוקים פגומים."
"דווקא יש לי התכתבות ענפה בנידון, כי פשלות הם עשו ברוך השם. ותראי, אצלי כתוב בפירוש, בכתב ידי, 'בגלל בעיות זמניות במחלקת הבקרה' אירעה תקלה. נו, זו השמצה? לדעתי זה מרחב הגנה אווירי שאני סיפקתי לידיים השמאליות והמוח המנוון שלהם."
"אני חושבת שנעצור כאן. על השאלות לגבי שיתוף פעולה מצדך וכל מה שנוגע לפיטוריך אני אענה כבר בעצמי. פשוט, ככל שנענה בצורה עובדתית ויבשה יותר, ככה נגלה להם פחות מה הן הנקודות הרגישות שלך."
קהאן עבר שוב ליד החדר ושוב תקף אותו רצון עז לאו בר כיבוש להיכנס ולהוכיח מעט מהידע הרב שלו בנושא. אבל הוא נזכר בגבות של עמליה שהתחברו לקו אחד בנוסח קו בר-לב והתחרט.
כעבור שעה היא עברה על פני משרדו בדרכה הביתה. קהאן התגבר על עצמו, סך הכל הוא כבר ראה לקוחות מתרגזים. הוא החליט להישמע תומך: "בואי הנה עמליה, קחי כיסא."
"כן?"
"אל תהיי אתי כל כך קשוחה. אני מהצד שלך. אמרתי לך בהתחלה שיהיו ימים טובים וימים רעים עד המשפט. זה אחד מהרעים, מה לעשות. קחי את זה בקלות. אנחנו משתפים אותך בכל זה כי אנחנו מכינים היטב שיעורי בית. אנחנו רוצים להיות מוכנים לכל הפתעה. ואת עוזרת לנו מאוד. בתנאי שאת לא מזיקה לעצמך באותו זמן."
"מה שאוכל אותי זה שהשאלות מציגות אותי כנוכלת קטנה וטיפשה גדולה, שלא הצליחה לעשות שום דבר כמו שצריך, בהשוואה אליהם כמובן. וזה פשוט לא הוגן. אני לא מבינה איך השיטה מאפשרת להם להגיע לעיוות כזה."
"היא נותנת הזדמנות שווה לכל הצדדים וכל צד עושה כמיטב יכולתו. הלוואי שהיית שולטת יותר ברגשותיך, היית יכולה להבין שכל אחד עובר פה על הכיסא הזה דיכאון מהסוג הזה. זה שלב, ככה זה, החוק הוא הגנה טובה באופן בסיסי, אבל מה, אנחנו עורכי הדין נופלים לא פעם קורבן למה שאני קורא: סינדרום 'החיה הרעה'." אמר קאהן וחש עצמו מיני-פילוסוף. "אנחנו מתייחסים לאדם בזמן חקירת עד או דרך שאלון כזה כאילו היה אדם מושלם. מתייחסים אליו כאילו היה האדם האידיאלי. החוק תמיד מנוסח נוסח מאופק. אותו אדם אידיאלי נקרא בחוק בשם 'האדם הסביר'. כל מיני דברים נקבעים על פי הקריטריונים של האדם הסביר, על פי היכולת של האדם הסביר, על פי התנהגות האדם הסביר. אני באמת הייתי רוצה להכיר אותו פעם באופן אישי ולדעת מי זה האדם הסביר הזה. אנחנו מתייחסים אליו כאילו כל עובדות חייו מוקלטות על צג מוחו והוא רק צריך להדליק את המחשב ולמצוא כל מה שעשה כל רגע עד רגע החקירה."
"לא צריך ללמוד משפטים כדי לדעת שאין אדם מושלם." מצצה עמליה חמישית סיגריה לפחות בבת אחת.
"צודקת. הנה דוגמה: נניח שמנהל חתם על איזו הסכמה בחוזה, והוא טוען שהוא לא היה מודע לה." התחיל קהאן בדוגמה החביבה עליו, "עכשיו חוקרים אותו והוא מודה שהוא חתם על זה. מה, הוא לא יודע על מה הוא חתם? זה מין הרגל כזה אצלו? האם הוא לא קרא את חוזה המכירות בבית? האם הוא מחשיב את עצמו אחראי לחתימתו? וככה אפשר להמשיך לחקור ולחקור ולהמשיך, שאלה אחר שאלה, עד צאת נשמתו בתלייה.
"אני משערת שאפילו מנהלים גדולים לא קוראים לפעמים את האותיות הקטנות," עמליה הפריחה טבעות עשן החוצה.
"כל אחד יודע את זה. השופט יודע את זה. עורכי הדין של שני הצדדים יודעים את זה. ובכל זאת אנחנו מענים את מנהלנו עוד ועוד על כישלונו זה בהבנת הנקרא? בכל מקרה, עמליה, תחסכי מעצמך הרבה עוגמת נפש אם תזכרי שאיש, אבל איש, לא מצפה ממך להיות מושלמת."
בנסיעה הביתה אל משכנות שאננים, הביטה עמליה ממכוניתה בערב הירושלמי העבה שירד על העיר כמו שמיכה והרגישה איך האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו: ירושלים הרים סביב לה וערפל צורב בפנים לה. ככה היא. ואלפי שאלות התרוצצו באוויר וננעצו בה כמו קוצים קטנים.
היא הייתה מדוכאת, מצב לא רגיל לעמליה. היא תהתה שוב האם עשתה נכון כשהגיעה אל משרד "זקהיים, קהאן, אלפסי" לפני חודשיים כמעט. נכון שקהאן הזהיר אותה מפני ימים של דיכאון כאלה אבל אז הרצון לנקום ולהתחשבן היה גדול מכל הבנה שכלית אחרת. קודם האחים שלה פיטרו אותה ועכשיו עורך הדין שלהם מציג אותה כלא יוצלחית שאין טעם בכלל לקבל אותה לעבודה. הסיטרואן בי. אקס. שלה התחילה להשתעל באחד המורדות. היא עוד הייתה מודאגת מהשאלון ולא ריכזה את דאגתה במכונית אבל התקלה הלכה והחריפה עד שהמכונית נחנקה ולא רצתה להתקדם עוד. וכמה שעמליה לא שידלה אותה דבר לא עזר. "רק זה היה חסר להשלמת היום המאושר הזה," חשבה עמליה במרירות. היא חיפשה זריקת הצלה וכמו תמיד הכוונה הייתה לסיגריה. לאכזבתה גילתה שהקופסה נותרה על שולחנה של עדי. היא הייתה תקועה ללא סיגריות! גם המכונית נתקעה סופית.
"טוב מה אני מבינה במכוניות, צריך לעזור איזה נהג." תוך דקות נערמו יועצים ומומחים ומכונאים:
"הלך לך הקויל, גברת,"
"לא. זה הדיסטריבוטור."
"מה פתאום! זה המצת!"
מישהו אחר הציע פירור בקרבורטור, "זה כלום, תחכי פה כמה זמן עד שזה יעבור."
"לא יעבור, יצטרכו לפרק את הקרבורטור להוציא את הפירור."
"גברת, תסתכלי טוב, יש לך בכלל דלק?"
שומו שמים! אין לה דלק. עובדה בסיסית ויסודית היא שכשנוסעים צריכים דלק. העבוטבול הזה היה צריך לראות אותי עכשיו כדי להוכיח את הנקודה שרצה להוכיח. טיפשה ולא יוצלחית. היה חושך. מישהו שפך לה לתוך הטנק כמה ליטרים והיא קרטעה אל עבר תחנת הדלק הקרובה.
אותו יום נוראי נמחץ למוות בין עשרות הסיגריות באחת המאפרות. לא אישה כעמליה תיקבר תחת מצבי רוח דכאוניים. שבוע עבר. היא חיה את חייה ושמה לב שהטלפון בקו "זקהיים, קהאן, אלפסי" דומם. היא מרימה טלפון ותופסת משום מה ישר את קהאן.
"עמדתי בדיוק להתקשר אליך," היא ראתה אותו מחייך דרך הטלפון. "עורך דין עבוטבול ביקש דחייה של חמישה עשר יום נוסף על השבעה המותרים לו בהתאם לחוק, כדי לטפל בשאלון ששלחנו לו. הוא עובד עכשיו על מקרה מאוד גדול. אני לא אוהב את הדחייה הזאת אבל זה מקובל לבקש בקשה כזאת והוא היה עושה את זה בשבילי לו הייתי צריך. לא יכולתי לסרב לו. מכל מקום אני מקווה שהוא ירגיש חייב במשהו וזה ירכך אותו." הוסיף ולא האמין בעצמו במה שהוסיף.
אחרי שבועיים טלפנה עדי והודיעה שעבוטבול ביקש וקיבל דחייה של חודש נוסף בגלל המקרה הגדול והחשוב שנפל עליו.
"אבל למה אני צריכה לוותר בגלל איזה מקרה שלא מעניין אותי כהוא זה. זה לא המשחק שלכם עורכי הדין. זה המשחק שלי. אני צריכה אקשן. אני לא יכולה לשבת ולראות איך כל זה מתמסמס." כיבתה עמליה את הגפרור.
"אם היה תאריך למשפט, אי אפשר היה לבקש דחייה כזאת. אבל ייקח לנו עכשיו שלוש ארבע שנים עד שנקבל תאריך ראשון למשפט. לכן גם קהאן וגם עבוטבול יודעים היטב שאין לחץ ואין להם מה למהר." שידלה עדי.
עמליה תהיה צריכה ללמוד את דרך החתחתים האיטית והנוקשה של טחנות הצדק. הטחנות האלה עובדות לאט ולפעמים טוחנות אותך עד דק. דחיות, עיכובים, השהיות, תקופות ביניים, כל אלה הם חלק מהתהליך. לפעמים שופט מחכה לשמוע תוצאות של משפט דומה כדי ללמוד ממנו. לפעמים עורכי דין עושים טובה אחד לשני ומתחשבים. עיכובים נובעים מכל מיני סיבות. זה לא שעורכי דין ושופטים לא עובדים קשה. הם עובדים קשה לפחות כמו בשאר הסקטורים. פשוט השיטה מאפשרת כל כך הרבה פתחים לעצירות ולהשהיות ובירורים וחקירות וכו' שזה נמשך שנים.
כמה ימים לפני פקיעת מועד הדחייה השנייה צלצול טלפון חיבר את שני עורכי הדין לשיחה:
"קהאן, לא נעים לי לבקש אותך, אבל עוד דחייה של שבעה ימים בקטע של יקבי הגאון תעזור לי מאוד."
"מה קורה כאן עבוטבול?"
"שנינו יודעים שיש המון זמן," אמר עבוטבול.
"כן, אבל הלקוחה שלי קצרת רוח. אני לא יכול להסביר לה למה אין פה אקשן. אז קח לך חמישה עשר יום אבל שזו תהיה הדחייה האחרונה, בסדר?"
"בסדר ותודה. אתה יודע שגם אני אגלה גמישות במקרה שאתה תצטרך." הוסיף עבוטבול וסגר.
התשובות לשאלון של עורך דין קהאן, מ"זקהיים, קהאן, אלפסי", מאת עורך דין עבוטבול מ"שיינבוים, מוסינזון, זוויקלסקי ועבוטבול" אמנם הגיעו כעבור חמישים ותשעה ימים, ביום דצמבר חורפי, וחורף קשה היה בירושלים בשנת 2000.