פרק 6: התביעה: קונטרה, רה-קונטרה, וקונטרה לקונטרה
שבועיים בדיוק אחרי שהאחים גאון הוצגו כסוחרים דו-פרצופיים, קושרי קשר נגד אישה חסרת אונים וגרמו לה נזק ב- 1,200,000 דולרים, התקבלה תשובה המכחישה הכל מלבד שמותיהם, עיסוקם וכתובתם של האחים גאון. עורך דין עבוטבול הגיש תביעה נגדית על סכום דומה ובה הוא תובע את עמליה גאון על שליחת יד בכספי החברה, מרמה וכפייה. לכן, ביקש עבוטבול, יש להתעלם מהאשמותיה של ע. גאון ובמקביל תיאלץ היא לשלם על נזקים שעשתה לחברה, כאמור.
עותק הגיע גם אל עמליה גאון. מצב רוחה הקרבי התחלף שוב במצב רוח פצוע. הפעם הוגדרו הפצעים אנושים.
"אפילו אם אני אחיה עד מאה אני לא אצליח לשלם סכומים כאלה," היא אמרה בחיוך עלוב.
"עמליה, צאי מזה, זה מצוץ מהאצבע." מיהר קהאן להגיב.
היה יום ירושלמי חם ומעיק, מאלה של סוף הקיץ וראשית הסתיו. דן, בנה של עמליה, קם בהתרגשות ליום הראשון ללימודים. עמליה קמה בקושי אחרי שהתרגלה שאין לה שום תפקיד אימהי מוגדר במשך החופש הגדול. פתאום הכל ננעל בתוך מסגרות. אולי משום כך התביעה עשתה עליה רושם כאילו היא ממשית וקובעת. קהאן לא הושפע ממזג האוויר או מסמליותם של תאריכים והיה נדמה לה שקהאן לא מושפע רגשית משום דבר בכלל. בטח הוא יוצא עם אשתו כל יום חמישי ויהי מה. שוכב איתה כל שישי ושלישי בהתאם לימים החלשים בטלוויזיה, וליום החופשה המחכה לו אחרי תוכנית הבידור והסרט. חופשות בחגים קבועים ואין דבר בעולם שיפר את האקלים האידיאלי שבו הוא מתפקד: בית משרדים ממוזג, שולחן ענק, טלפון ופקס ואינטרנט, פקידה, מתמחה, ושני שותפים. מה עוד צריך הבן אדם?
"אנחנו ביקשנו 1.2 מליון אז הם ביקשו מיליון אחד ושיחקו אותה. אל תדאגי, הכל בשליטה עמליה, הם לא הצליחו להפתיע אותי בשום דבר שהם כתבו. עמליה, אסור לקחת ככה ללב." אמר קהאן ולא נשמע לה שאיכפת לו.
"אבל אני כן," לחשה עמליה "עלי מדברים פה כפי שאתה שם לב."
"זה סתם ז'רגון של עורכי דין. זה ניפוח אני אומר לך. איזכור של כל מיני תיאוריות משפטיות שמרמזות בעקיפין ובעצם לא קשורות לעניין.
"אז אם הן לא קשורות למה הן פה?" חשדה עמליה.
"תראי, אם דברים יתפתחו ואחת התיאוריות תתאים פתאום ועבוטבול לא ראה את הנולד ולא הכניס אותה מראש, הוא לא יוכל להשתמש בה אחר כך, שעל זה אפשר לתבוע אותו על 'רשלנות מקצועית'. אז כדי להיות און דה סייפ סייד הוא כותב את זה. את יודעת איך זה, שופכים את המים עם הכיור." הוא יצא במבחר קטעי הומור.
"יש לכם משחק מוזר. אם לא היה מדובר בי גם הייתי צוחקת." אמרה עמליה כשהיא מפנה את ה"לכם" אל ציבור עורכי הדין באשר הוא.
"לטענת התובעים," נכתב "הם משוחררים מכל התחייבות כספית, מוסרית, ואחרת ו/או מכל צורך בפשרה או הסכם."
"הם השתגעו או מה? הם חייבים לי משכורת של חמש שנים לפחות."
"מה שהם מנסים לטעון פה זה שהם לא חייבים לך כלום."
"מה בקשר לסעיף 5 עמוד 3: 'חוקי ההגבלות'? אלוהים, מה זה צריך להיות, עדיין לא עברו חודשיים מאז שפוטרתי."
"זה ממש לא משתלב פה," הפטיר קהאן. "זה רק ניסיון כפייתי של עבוטבול להיות מכוסה במקסימום."
"ותראה כאן, בסעיף 7! אני יוצאת מדעתי. מאשימים אותי בכפייה, מרמה ואי חוקיות של החוזה? מה לא חוקי בחוזה שעודד המציא והדפיס בעצמו? אפשר לחשוב שגנבתי מהם כסף, זה פשוט מהמם."
עמליה ישבה מהורהרת וממורמרת. היא שאלה את עצמה עכשיו אם לא שגתה כשהתחילה בכל זה. קהאן כבר ראה דברים כאלה בעבר. היה לו ניסיון קרבי עשיר. הוא ראה לוחמים ללא חת, שאינם חסים על כספם, מתעלפים מטיפת הדם הראשונה שנשפכת מהאצבע הקטנה שלהם. נבהלים עד מוות מהירייה הראשונה שהצד השני יורה. נדהמים מהמצב החדש אליו נקלעו ונכנסים לדיכאון. הוא התייחס לזה כאל שלב הכרחי אצל סוג מסוים של לקוחות.
הרי צריך לחתוך איפשהו, חשב לעצמו. הוא שמע באחד האמשים הירושלמיים על האבסורד האמריקאי האחרון: אזרחים שהופיעו בטלוויזיה באופן חד-פעמי ונגרם להם נזק תדמיתי ונפשי מההופעה, עוברים עכשיו טיפולים אנליטיים וקבוצות תמיכה כדי לצאת מהטראומה, נו, באמת. זה כבר עובר כל גבול. כמה כבר צריך להתחשב ולרחם ולהרגיש כל דבר. המפונקים. וגם הלקוחה שלו צריכה לעמוד בגבורה בקטע הזה ולעבור אותו. מספיק עם השטויות.
"הם מסיימים את התביעה בדרישה לבטל את תביעותיי, ולחייב אותי לשאת בהוצאותיהם המשפטיות, הם יכולים להצליח עם הדבר הזה?" שאלה עמליה מפוחדת באמת.
"אפילו לא אחד לאלף." פסק קהאן ופנה בסיבוב דרמטי מהחלון אל כורסתו שמעבר להררי השולחן. הוא דיבר באופן רגוע, משתדל לסלק את השדים מראשה של מרשתו. מחפש תרגיל מאיר עיניים לשמח בו את עמליה:
"הייתי רוצה שתשבי עכשיו עם עדי ותעברו על תביעת הנגד הזאת, כדי שנוכל להכין לה תשובה. ושוב אני מציע לך לגלות לי את עניין 'גאון את מירסקי'."
"אני כועסת אבל אני אדם מוסרי, מר קהאן. אבל איך אתה מעלה בכלל את רעיון התשובה. מה עונים על דבר מהסוג הזה?" היא התבלבלה לגמרי. עדי לקחה אותה בעדינות מהחדר.
שתי הנשים פסעו מדברות אל חדר הישיבות והתיישבו בקצה שולחן ארוך.
"בואי נתייחס רגע לטיעון שישי בעמוד שלושה עשר. הם כותבים פה שאת עבדת גם עבור מתחרים שלהם. יש רגליים לטענה הזאת?"
"כן. עבדתי גם מחוץ לחברה. לא. לא עבדתי אצל מתחרים שלהם. ביקשו אותי למכור את המשקה החדש, משקה אלכוהולי חלש על בסיס תפוחים."
"עמליה, למה לא אמרת לנו כלום בפגישה הראשונה? אני ממש בהלם." אמרה עדי.
"אל תיסחפי. זה בכלל לא נראה לי רלבנטי. הם ידעו על זה, לא הסתרתי מהם שום דבר, ואין קשר בין המשקה הזה, שהוא רק חמישה אחוז אלכוהול, ליין. גם אם הייתי משווקת בירה עבור מישהו הייתי מתחרה בהם?"
"אני לא יודעת, מכל מקום, הם מתכוונים לנצל את הנקודה הזאת יפה בבית המשפט." אמרה עדי.
"נניח שהם יגידו שהם אמרו לך לא לעסוק במכירת המשקה הזה?"
"אין אפשרות כזאת אם אנחנו עסוקים בלהגיד את האמת. אם הם מתכוונים לשקר הם יכולים להגיד כל דבר ואין סיבה שאני אתחיל להתגונן."
"בואי נברר לעצמנו עוד סעיף אחד פה. הם כותבים שעמליה גאון 'העירה הערות שקריות על מעסיקיה בכתב ובעל-פה שהזיקו לשמם ולשם החברה'. מה יש בזה?" שאלה עדי.
"אני לא מאמינה. איך אפשר לנפח דברים במשחק הזה. פעם אחת מישהו החזיר מצפון הארץ ארגז יין מקולקל. כתבתי לו מכתב התנצלות על כך שמשהו לא עבד כתיקנו במחלקת הבקרה שלנו והעניין סודר, כך שאין כל סיבה לדאגה בעתיד. עדי, מה את מסתכלת עלי ככה, הייתי מוכרחה להגיב איכשהו."
"את בטוחה שלא השתמשת בלשון יותר ססגונית?"
"מה פתאום, איזה אינטרס יש לי ללכלך את החברה של עצמי. הכי מכעיס אותי שמשחק המשפטי הזה אני יוצאת המועסקת והם המעסיקים. זאת הבדיחה הכי גדולה. הרעיון שלי, הכסף של אבא שלי, והאסופים האלה פותחים פה מפה עד יוון התיכונה."
"היו עוד מקרים שאפשר להלביש עליהם את הסעיף הזה?"
"תשמעי, היו לי התכתבויות עם לקוחות לא מרוצים. התפקיד שלי היה להרגיע אותם. על מה כותבים? על יין מעולה? על זה ש- 300,000 איש עברו היום את הכביש כמו שצריך? לא, כותבים על זה שנדרס." נחרה עמליה בבוז.
"עמליה, אני יודעת שמה שאני עומדת לבקש לא יהיה קל אבל כדאי שתביאי את ההתכתבויות שלך מכל השנים הנה. אני לא רוצה שקהאן יהיה מופתע כשהוא עומד מול 'שיינבוים, מוסינזון, זוויקלסקי ועבוטבול' בבית המשפט."
"את אולי לא רוצה להיות מופתעת, אבל אני לא שמרתי העתקים."
"לא! אבל הרי הכל ממוחשב?"
"נכון אבל כשפוטרתי השארתי שם ארונית מלאה דיסקטים של גיבוי, והמחשב עצמו כמובן נשאר על השולחן. כך שאצלי אין כלום. האמת היא, שכשיצאתי מהמשרד ההוא לא חשבתי שאזדקק להוכחות על כל צעד שעשיתי לצרכים משפטיים."
"מצבנו לא מזהיר ביותר אבל נשתדל לעשות את הטוב ביותר."
"מה זה אומר, הם יכולים לזכות פתאום?"
"אל דאגה. אמנם אין ערבויות במקרים האלה אבל יש לך סיכויים גבוהים ועורך דין קהאן עומד לרשותך. וזה לא פחות חשוב." הוסיפה עדי.
האמת היא שבסתר ליבה לא הייתה עדי כה משוכנעת. לא פעם קרה לה שהיא תפסה את עורך דין קאהן הגדול טועה בפירוש החוק או מסתמך על חוקים ותקדימים ישנים שהמהפכה החוקתית שעברה על ישראל בשנים האחרונות הפכה אותם על פניהם. יתכן, אמרה לעצמה, שהנפיחות המוגזמת ממנה הוא סובל היא זו שמונעת ממנו לצאת להשתלמויות וללמוד על חידושים הידועים בהחלט לה ולבני המחזור שלה, השיעול של עמליה קטע את הרהוריה.
"יש כאן עוד סעיף שאולי כדאי שנעבור עליו. האשמה היא שאת השתמשת בחומר סודי של החברה, כגון רשימת לקוחות ורשימת מחירי עלות, לצרכיך הפרטיים ולשם השגת טובות הנאה למען המתחרים של 'יקבי הגאון', זה נכון?" שאלה עדי, שכבר למדה לדעת ששום האשמה איננה דמיונית לגמרי. "כן? אני מחזיקה בבית את הרשימות האלה. אבל לא העפתי בהם מבט מאז שפוטרתי." אמרה עמליה כלפי חוץ וכלפי פנים הודתה מיד שזה מה שחשבה לעשות בעתיד הנראה בהחלט לעין. היא כמובן הבינה איך זה נראה עכשיו במהלך העניינים המשפטיים.
"אלה לקוחות שאת יזמת את הקשר אתם והבאת אותם לחברה?"
"תשעים אחוז לקוחות שלי. אני יצרתי אתם את הקשר הראשוני. השאר הגיעו בגלל המלצת עמיתים או דרך רוני." הייתה התשובה.
"כמובן שאין לך כל כוונה להשתמש ברשימה למען חברות מתחרות?"
"כמובן," הייתה התשובה.
"כמובן שהרשימה אצלך בבית רק משום שנהגת לצלצל אליהם פעמים רבות על חשבונך?"
"נכון, נכון. המון מהבית ועל חשבוני." הייתה התשובה.
"כמובן שלא הכנת לך כל עותקים וגם לא הייתה לך כל כוונה להכין כאלה?"
"כמובן," הייתה התשובה.
עמליה כבר חיסלה חצי קופסה "דנהיל" מתחילת השיחה. אחרי הקטע הזה היא עישנה סיגריה שלמה בלא לדבר. עדי חיכתה בסבלנות. עמליה התמכרה והתענגה על כל שאיפה. היא הייתה בלי כל ספק בחורה עם שאיפות גדולות. ואז העלתה שוב את נושא הרשימה:
"בואי נעצור רגע את העמדת הפנים הזאת. ברשימה שלי יש אולי מאתיים חמישים לקוחות. אני בניתי אותה. זאת הרשימה הסודית שלי. מה, אני לא יכולה לקחת אותה איתי כנכס שלי? איך יתכן שעכשיו הם יגבילו אותי על משהו שאני בניתי. נגיד שאני אלך לעבוד במקום אחר או אפילו אמצא שותף חדש ואקים לי יקב חדש משלי, גם אז יהיה לי אסור להשתמש בה?"
"לכפות עליך ממש בפועל יהיה להם קשה, אבל פורמלית אסור לך." אמרה עדי בזהירות של עורכי דין חדשים.
שתי הנשים ישבו שעה נוספת על הניירות. גורלן של סיגריות רבות נחרץ לכליה בישיבה ההיא. ההתקפה, התקפת הנגד והמכה חזרה היו מתישים הרבה יותר ממה שעמליה דמיינה. היא הייתה פגיעה ומבולבלת והרבה פחות בטוחה מהעמליה שצעדה נכחה ונכנסה כמו סירת מרוצים למשרדו של עורך דין קהאן בפעם הראשונה.
עמליה יצאה מעורערת למדי מהפגישה הזאת. פתאום היא קלטה שכל העניין הוא משחק מוחות, שח אלקטרוני, ברידג' ממוחשב, בין עורכי הדין לבין עצמם. היא במקרה הזה אחד הפיונים. "בעוד יומיים תקבלי ממני העתק," ליווה אותה קולה של עדי, "כדי שתבדקי שוב את העובדות. נדבר יותר מאוחר בטלפון." כמה מהמשחק הזה היא האמביציה שלהם להבריק ולנצח וכמובן להרוויח, וכמה מתוך כל זה הוא טיפול ענייני באובדן העבודה שלה? היא לא ידעה להשיב, והלכה שפופה משהו, לא ממהרת, בעליה הקלה שמובילה מהמשרד למגרש החנייה.