פרק 1: התביעה המשפטית: עורך דין ולקוחה – פגישה ראשונה
עמליה גאון צעדה ממגרש החניה, מהלך רחוב סואן אחד, אל הבית בו שכן משרד עורכי-הדין "זקהיים, קהאן, אלפסי", ולא ידעה שהיא צועדת לתוך מלכודת. היא צעדה במהירות טורבו. התיק שלה ריחף סביב מתניה עם כל דריסת רגל על המדרכה, נחבט ושוב עף כמו טיל למעלה. היא הייתה מרוכזת כמו לפני שיגור. כל המערכות בגופה עבדו כשתקלה בלתי נראית שינתה את מסלול הטיסה שלה והיא עפה קדימה ונחתה נחיתת אונס על המדרכה. חליפת העסקים הכחולה-כהה שלה לא התקמטה אפילו כשמיהרה והזדקפה על רגליה והתאוששה מהפרשה המאובקת הזאת, אבל היא הגיעה למשרד כשברכה זבה דם ועיקצוצים של זיעה בבתי השחי שלה. הפגיעה בברך צרבה וכן גם העיקצוצים. היא נעצרה ליישר את נשימתה מול השלט: "זקהיים, קהאן, אלפסי" למעשה, אביה הכיר את עורך-דין אלפסי, שהיה שילוב בלתי אפשרי של עורך-דין, רואה-חשבון ובן עדות המזרח. הוא שכר את שירותיו כששלטונות המס בסניף הירושלמי החליטו לעלות עליו ולפשפש בניירותיו. את השותפים האחרים לא הכירה. מי מחכה לה מאחורי הדלת הכבדה הזאת, זקהיים או שמא קהאן. אלפסי, מכל מקום, לא התאים למקרה שלה, אבל היא מוכרחה הייתה להיאחז במישהו מוכר. כאילו להתחיל את היחסים מהאמצע. איך אנחנו יכולים לבחור לנו את אנשי המקצוע האלה? קחי למשל רופאים, אמרה לעצמה כשהיא מיישרת את צווארון החולצה הלבנה שלה, העשויה בד רך, צווארון שהסתיים בדוגמת עניבה ונח מעל הז'קט המחויט שלה. איך את יכולה לבחור לעצמך בעל מקצוע טוב? הלא הסימנים שלפיהם תלכי דומים בעיקרון לאמונה תפלה. למשל, האם היד שלו רועדת או לא. האם הוא חביב או מתנכר, והלא דברים מהסוג הזה לא בהכרח מעידים על כישוריו. והמלצות כמובן או הרגל. אז הנה. אבא היה מרוצה מאלפסי ואלוהים יודע כמה קשה היה לרצות את אבא. לעזאזל, הייתה לי חבילה טישו בתיק, איך אני יכולה להיכנס ככה למשרד ומה תועיל לי חליפת הייצוג הלאומית הזאת בכחול-לבן אם אני מופיעה בסופו של דבר כמו ילד חבול אצל מבטיה הנוזפים של אמו.
בסופו של דבר התעשתה עמליה גאון, גברת עמליה גאון, ודפקה בדרכה הנמרצת בדלת. פתחו לה פנים ידידותיות והובילו אותה אל חדר שהכיל ערכת ריהוט עתיקה בצד מגירות תיוק פונקציונליות שנערמו עד התקרה. על שולחן מעץ כבד היה מונח מחשב ידידותי ומנורת שולחן עשויה פליז וזכוכית ירוקה, שכבר ראתה בסרטים אחדים. על הקיר הימני הייתה תמונת חבצלות מים אימפרסיוניסטית של קלוד מונה ואילו על הקיר שמאחורי גבו של עורך-הדין הייתה תלויה תעודת הגמר שלו וצמודה לה תעודת הצטיינות מהאוניברסיטה העברית. מימין לה הייתה תלויה תמונה סוריאליסטית של מריז בישוף: כמה אנשים מחייכים היו תלויים שם על קונסטרוקציית בניין שנהייתה גיליוטינה לצורך העניין. וזאת התמונה שהיא תראה כשתשב מולו אם תרים את עיניה. לצידו של בישוף תצלום אישה מאופרת בעדינות, עיניה טובות, לחייה שקועות ברזון מוגזם. כנראה אשתו. ימינה מזה שתי הבנות. הבכירה והאימא שתי טיפות מים. לקטנה פלטה על שיניים שהקשת שלהן בולטת מדי ושיער מקורזל ומרדני. הכורסאות משני עברי השולחן היו מרופדות עור חום, בעלות קפיצים רכים ובמצב שעמליה הייתה נתונה בו היא נענתה ברצון להזמנה הפורמלית להתיישב וצנחה כמעט בתאווה על זו המיועדת לה. כאשת מכירות הייתה עמליה יודעת בדיוק מה להסיק מן הנתונים האלה אבל עכשיו כל רצונה היה מישהו שיטפל בה. לכן הפירוש המיידי שלה היה שהמקום משדר אמינות והיא יכולה להפקיר את גורלה לטיפולו של האיש היושב לפניה ומחייך בציפייה לכך שהיא תמקד את מחשבותיה בעניין סוף סוף.
המזגן פעל חרישית ועורך-דין גדעון קהאן נתן ללקוחה שלפניו שהות להתרענן לפני שיתחיל לחטט בפצע הפתוח. הפנים האמהיות הגיעו עם מגש ועליו כד מים צוננים וכוסות גבוהות מרובעות. עמליה לגמה מהמים משיבי הנפש והציצה בו. גדעון קהאן: הילד המבריק של המשרד. גבר כמעט נאה בסביבות גיל הארבעים, עיניים חומות קטנות כמו ג'ולות. הזקן עובר לו על הפנים כמו מפת נחלים. יובלים דקים סביב ללסתות, מתחברים לנחל השפם ולים השיער שלראשו. פעם בשבוע מכון כושר ופעמיים בשבוע שחייה בבריכה המקורה של מלון הילטון ירושלים עם אשתו. זקהיים, קהאן, אלפסי. התמחות בענייני חברות ומיסוי. מחזור שנתי של מליוני שקלים, מאצילי האדבוקטים של הבירה.
בשנייה שקהאן ראה את עמליה קלט שהיא במצב רוח חומצי. משהו צורב מאד בחייה, חשב, כשהוא מעריך שעמליה אישה מושכת למדי בעיניה השקדיות, תסרוקת הקליאופטרה ועצמות הלחיים הגבוהות שלה. בלבושה הסולידי והמתוחכם היא מושכת עוד יותר, והוא שיער שהיא בגילו פחות או יותר. לפני עשר שנים דמתה ודאי לאורסולה אנדרס. עכשיו קמטים ושיער דליל מדי מעמידים אותה בדרגה של קרובת משפחה רחוקה ביחס ליפייפיה ההיא, שגם היא מצידה ודאי כבר הזדקנה.
עמליה גאון חיה עם בנה היחיד בבית שכור בשכונת עין-כרם מאז מות אביה ואחרי גירושיה. היא עזבה את ביתה, שנבנה במרכז הארץ לצד בית אביה בזיכרון-אברהם. אביה, שלמה גאון, סמך טטניק, דור חמישי בארץ, עזב את ירושלים בצעירותו ונפנה לעסקים במרכז הארץ. גאון היה מדוכדך תקופה ארוכה בשל גירושים מאוחרים ועמליה, שאז בדיוק סיימה תואר ראשון בכלכלה, הציעה לו בהתלהבות לפתוח איתה עסק. האב רכש יקב גדול והבת הייתה לאשת המכירות שלו. ואמנם היקב הבכיר ושיגשג ונתן פירות רבים.
"אני רואה שהבאת איתך את המסמכים," אמר קאהן כשהיא נפנתה לפתוח את תיקה. היא הנידה בראשה והניחה שני מסמכים על שולחנו. "הצוואה והחוזה." אמרה מציתה בבת אחת את כעסה וסיגריה דנהיל.
"קיבלתי ממך צימוקים אחדים, למה לא תכבדי לי פרוסה שלמה מהעוגה," אמר גדעון קהאן כשהוא מתניע את המחשב וגם מקרב בלוק שולחני ועט נובע מוזהב למרכז השולחן. "ההתמחות שלי, מר קהאן, היא בבחירת הקונדיטוריה, אל תצפה למאפה ביתי." הוא לא ידע אם היא קרבית בגלל הפרשה או בגלל שפגע בעקרונות הפמיניסטיים שלה, כשעבר לדבר בלשון פנייה אל עקרות בית. מכל מקום הוא נהייה ענייני וזנח את הניסיון לפצוח בדימויים.
"בואי נתרכז בעובדות. תארי לי כל מה שנראה לך רלבנטי." הוא חזר להיות עורך-דין קהאן, יוצא יחידה קרבית, ענייני ומרוכז. "עובדות ויין. שני הדברים האהובים עלי ביותר," היא התיזה. "העובדות הן כאלה עורך-דין קהאן: לי יש חוזה טוב והם הפרו אותו."
"גדעון. פשוט תקראי לי גדעון. בואי נתחיל מהרגע שאביך נפטר."
היא התחילה עוד קודם. היא הייתה בת עשרים וחמש עם תואר בכלכלה וללא ניסיון. היה לה ברור שיהיה קשה להשיג עבודה ולהפגין את כשרונותיה התיאורטיים. אביה היה מדוכדך וחסר אתגר בימים ההם, בגלל פרשת גירושיו מאמה. עמליה לא רצתה לנקוט עמדה בין שני הוריה ותמרנה בלוליינות בענייני נאמנויות כמו אצל מי מהם תאכל ארוחת ערב שבת בחברת בעלה הטרי. סיוט לא קטן נגרם להם כשעמדו מול חבריהם מכל השנים בחתונתה, מלווים אותה כזוג הורים מאושרים אל החופה. הם אפילו לא היו בטוחים שהליווי הזה, של הורים גרושים, לא ישמש מודל שיוליך גם אותה בדרך החתחתים שעברו הם בנישואיהם, מה שאמנם קרה. עמליה אכן התגרשה כעבור שלוש שנים, כשבן אחד מתוק נותר למזכרת מכל הפרשה הקצרה ההיא. היא חזרה ללא דיחוי להיקרא גאון. אביה הקים איתה עסק. הם עבדו עשר שנים ביחד. היא הרוויחה אבא ואביה הרוויח מאות אלפי שקלים בשנה לשביעות רצונו המלאה. לפני חמש שנים נפטר מדום לב.
לאביה הייתה אחות אחת בשם כרמלה, ולה שלושה ילדים קטנים. כרמלה נסעה בחברת בעלה לחופשה באירופה. בני הדודים בילו את הזמן הזה בחברת בת דודתם הגדולה עמליה. כרמלה גאון-שקד, אחותו של אביה, אפרים שקד בעלה ושלושים אנשים נוספים נספו בתאונת מטוס שאירעה מעל שמי צרפת. עמליה הייתה אז בערך בת שתים עשרה. מאז לא עזבו עוד הבנים של כרמלה את בית משפחת גאון והם אף אומצו רשמית. הם גדלו בבית בתנאים דומים לשלה והיו לה אחים של ממש. כשאביה מת פתחו את הצוואה ומצאו כי היקב חולק לארבעה חלקים שווים. חלק אחד לעמליה ואחד לכל אחד מהבנים. הבית הועבר בירושה לעמליה בלבד וכן גם מכוניתו וסכום נאה במזומן שהתבשל על אש קטנה בחשבונות הבנק הפרטיים שלו.
"לא הרגשת מקופחת כשקראתם את הצוואה?" שאל גדעון.
"לא, הם היו האחים שלי. תמיד הייתי איתם ביחסים טובים. כשהתבגרנו התרחקתי מעודד וערן והיחסים איתם נהיו שטוחים ולא מי יודע מה חמים. את רוני תמיד אהבתי. יש לו ראש טוב."
במסגרת היחסים הטובים, עמליה שלפה חוזה ביתי שהוכן על-ידי ארבעתם. על-פי החוזה הזה הוסכם שעמליה תמשיך לעסוק במכירות. עודד ינהל את החשבונות, ערן ינהל את העבודה בתוך היקב, ורוני, תפקידו לא היה מוגדר, כי הוא לא היה כל-כך יציב בעבודה. התפקיד האהוב עליו היה בתכנון השיווק, ועמליה , שנדרשה לעקוב אחריו ולבצע את רעיונותיו, חשבה שזה לא ממש תפור עליו. סוכם בחוזה שלעמליה תוקצב משכורת של $ 2000 לחודש פלוס 20% מהמכירות ברוטו. כן הוקצב לה חשבון הוצאות כגון נסיעות, אש"ל, והוצאות נלוות אחרות הנובעות מתפקידה. תוקף החוזה לעשר שנים.
הכל הלך חלק בארבע השנים הראשונות, אם כי עודד וערן קיטרו לא פעם שהיא שוכרת מכוניות יקרות מדי ומתאכסנת במלונות יקרים מדי. עמליה הסבירה להם שהכל מוכרח להיות פירסט קלאס במכירות של יין, כי זהו ענף בעל מסורת ומוסכמות. היא ניסתה להבהיר להם שלא מדובר ב"עסק" ולא מדובר ב"סחורה" אלא ביין ובמורשת גסטרונומית עתירת שנים. לרוני היא פעם אמרה שהם לא מגלים נטייה להצטיין בפרספקטיבה תרבותית לנושא, וחבל שדילגו על שלב הלימודים. לרוני, שלמד פעם פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטה, היה לה נוח להגיד את זה. היה גם סיכוי שהוא יבין אותה. רוני אכן תמך בה ובכך, היא חשבה, חוסלה המחלוקת.
"דברים התחילו להשתבש בשנה האחרונה," המשיכה עמליה. "התחלתי למכור יין גם באילת. השתלטתי על כמה מלונות פאר ומסעדות מובחרות. פתאום עודד החליט לקצץ לי את האחוזים על המכירות באילת לעשרה בלבד. הוא טען שהוא רשאי לעשות את זה כי ההוצאות שלי שם מוגזמות." היא הציתה סיגריה בסיגריה והתחילה לשחרר את העשן בשני סילונים מהאף. "הוא גם טען שעולה לו יותר כסף לספק את הסחורה ואת השירותים הנלווים ושבארקיע קורעים אותו? זה כמובן שטויות במיץ עגבניות!" הטמפרטורה שלה הגיעה לדרגת רתיחה וגדעון שם לב שבלדי מרי נהיה הקוקטייל הפופולרי שלה. גם קל להכנה: חצי כוס מיץ עגבניות, קורט שטויות וכמה קוביות קרח עם וודקה.
"ועוד דבר מעצבן," היא נשפה עתה עשן מכל פתח אפשרי בפניה "עודד החליט לא לשלם לי יותר את האחוזים הנ"ל על החזרות. פייר אינף. קיבלתי: עובר זמן, חנות לא מצליחה למכור ומחליטה שאין ביקוש באזור שלה לסוג הזה של יין ומחזירה. קורה. אבל כשהוא החליט לדפוק לי את האחוזים גם על יין פגום, אמרתי עד כאן. על זה הוא ישלם. ומה שנורא, אני רוצה שתבין, פגמים בענף שלנו זה דבר חמור ומסוכן הרבה יותר מאשר לו היה מדובר, למשל, בביגוד. בקבוק יין שתסס לא ייעצר בחנות אלא יעבור הלאה ללקוח. אם לקוח יקנה עשרה ארגזים לחתונת בתו והאורחים יעקמו את הפרצוף הוא יחשוב שהחתן לא מוצא חן בעיניהם ויתעלל בכלה. סתם. אבל ברצינות, לי איכפת יותר מהם. אני מגיעה ברגליים שלי אל המקומות ואני, בעיניים שלי, צריכה להסתכל בעיני הסוחרים שרוכשים ממני. זה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לי. ובקשר לאחוזים, הרי לא יעלה על הדעת שיש לי איזו נגיעה בטיב היין. בזה אני מוכרחה לסמוך עליהם ואין לי כל אחריות, בוודאי שלא אשמה? ועודד יודע את זה טוב מאוד!"
עורך-דין קהאן עיין בחוזה הכתוב. הוא בדק את עניין האחוזים. בחוזה נכתב בפירוש "20% מהמכירות ברוטו". במבט ראשון זה נראה כמו הפרת חוזה. עודד שקד לא שילם לה כפי שסוכם. יין פגום שהוחזר חייב להיחשב לה כחלק מ"המכירות ברוטו".
"כמה זמן הוא כבר מחשב את המגיע לך בצורה כזאת?" שאל קהאן משפשף בצדעיו.
"מהחורף האחרון," היא נפחה נפיחת עשן אל חלל המשרד.
"ועד אז הוא נהג לשלם לך כמוסכם ביניכם בחוזה על מכירות של יין טוב ופגום ללא הבדל?" הוא טיפל ברקותיו תוך ניסיון לסלק התחלה של כאב ראש. כבר כמה זמן הוא תוהה אם לאלץ את לקוחותיו לא לעשן במשרדו. הוא מבין שהם באים מתוחים לא פעם אבל נבצר ממנו להבין למה כאבי ראש צריכים להיות חלק מהשכר שלו.
"בדיוק כך." אמרה בטון חומצי. "ואז קרה דבר אחר. רוני לקח חופשה מהעסק ונסע לשרוץ לו באיזה חוף נידח ביוון. כל הכבוד. אבל אז ערן קרא לי, עודד לא מעיז כל-כך להתמודד איתי, הוא החנפן של המשפחה. ערן הודיע לי שהם החליטו, עודד והוא, לקצץ סופית בחשבון ההוצאות שלי. לרדת במחלקה של המכוניות השכורות, בכוכבים של המלונות ובמזלגות של המסעדות. ניסיתי להסביר לו שאם אני אזמין קליינט לפיצה האט יקנו ממני יין שולחני מתוק לקידוש ב 32- דולר, ואם אני יושבת איתו במסעדה צרפתית, קוויזין דה לה קמצוץ, אז יקנו ממני יין מוסקט שנת 89, שהיה בציר מיוחד ומחירו נע סביב האלפיים שקל. אבל האחים שלי הם אחים חורגים והתרבות שלהם היא תרבות האינסטנט האמריקאית ומבחינתם כל הבקבוקים דומים. הם היו צריכים למכור נעליים, תאמין לי. אמרתי לו בדיוק את דעתי עליהם. גם הוא טרח להגדיר ולדייק בתיאור דעתו עלי בהזדמנות זו. החלפנו דעות. אחר-כך לא התאפקתי ואמרתי לו גם את דעתי על אמא שלו. ערן אמר לבסוף שהם יודיעו לי את מסקנותיהם." בשלב זה עיניה של עמליה ירו גיצים ירוקים. העשן לא פסק. גדעון קהאן הרגיש שקטר רכבת מתגלגל לעברו במלוא העוצמה.
"מסקנותיהם! אתה שמעת את זה? מסקנותיהם! האחים שלי. החצי אחים שלי שלחו לי מכתב רשמי בחודש שעבר, שבו הם מבטלים את החוזה בינינו משום ש'אני לא משתפת פעולה איתם'. לא משתפת פעולה איתם! אתה שמעת את זה?!" עמליה הגבירה את קולה לרמה השווה לזו של שריקת הקטר כשהוא עומד להיכנס אל התחנה הסופית, רק ליתר ביטחון, למקרה שקהאן לא שמע את זה. "אוסף של חובבנים יתומים וחסרי תרבות, ו'אני לא משתפת פעולה'." השפה של עמליה הלכה והידרדרה לכיוון שוק מחנה-יהודה ככל שכעסה וקולה גברו. היא הושיטה לו את המכתב. "תאר לך! הם שלחו לי אותו בדואר רשום. אפילו לא העיזו לתת לי אותו פנים אל פנים."
"זה כל מה שיש לנו? נסי להיזכר?" הוא ביקש ממזכירתו סיבוב נוסף של שתייה חמה וקרה.
"נדמה לי שזהו זה. אה, חכה רגע! יש לי עוד משהו להגיד על הנבלה הראשי. יש לקוחות שנכנסו לרוטינה של הזמנות. אני יצרתי איתם את הקשר אבל הם כבר מצלצלים למחסן באופן ישיר. זה בדיוק כמו תשלומי ביטוח על מכונת כביסה, תכולת בית או ביטוח ניתוחים מיוחדים. הלקוח כבר משלם לסוכן אוטומטית. אבל לא! האדון עודד שקד החליט שזו כבר מכירה של החברה ולא שלי והוא מסרב לשלם לי את האחוזים על זה. לא יאמן ממש?"
עורך-דין קהאן סיכם: "אז, למעשה, פוטרת בשנה החמישית על אף חוזה בן עשר שנים." היה נדמה לעמליה שהיא שומעת אהדה בטון שלו.
"בדיוק . נבעטתי החוצה בקשת רחבה כמו בקבוק שמפנייה בהשקת אונייה." עמליה חיטטה בתיק בחיפושים קדחתניים אחרי קופסת סיגריות חדשה ובשהות הקטנה הזאת שיחק קהאן במשחק הניחושים בקשר ללקוחה שלו: האם היא תהיה לקוחה שתסבך את המקרה רק כדי להתיר אותו בעוד שבועות מספר? מה היא מחפשת פה בעצם? כסף, נקמה, תיקון אגו? האם היא תאהב או תתעב את ההליכים המשפטיים? יש לך לקוחות שיתבעו רק כדי לנדנד, בדיוק כפי שנדנדנו לאימא בילדותם המוקדמת. מין פעולת שיחזור כזאת. הוא שיער שיש לה מקורות כספיים שדי בהם לשאת בנטל התביעה עד סופה. האינטואיציה שלו אמרה שעמליה אישה הגונה. היא לא תיסחף יותר מדי ברגשותיה, ועל אף שהעבודה הזאת חשובה לה, הרי היא רק זווית אחת של חייה. מצד שני היא בטוחה בצדקתה, משוכנעת שנעשה לה עוול ויודעת מעט מאוד על ההליכים המשפטיים הנהוגים. היא רוצה אקשן, בזה לא היה לו ספק. היא תהיה לקוחה טובה. נצטרך ללמד אותה להתחלק חצי חצי ברכוש. חצי לה וחצי לעורך-דין שלה. זאת הייתה בדיחה חבוטה שהצחיקה בייחוד את עורכי הדין עצמם.
קהאן קרא שוב את מכתב הפיטורים. הפעם ביתר שימת לב. "מלבד אי שיתוף פעולה לא סופקה כל סיבה מוצקה לפיטורייך," הוא אמר לה.
"הדבילים," היא סיננה לעברו.
"את מעלה בדעתך סיבה כזאת? משהו שיוכלו לטעון נגדך בהמשך?" קהאן חיפש רמזים בשפת הגוף שלה. האם לבעירה בקולה יש סיבות נוספות? לו רק היה נמתח מעט מעל לשולחן הענק שלו היה יכול לאתר את הסיבה המיידית לטון הצורב נובע ומדמם ישר ממרכז הברך שלה. אפשר היה להרגיע אותה בעזרת כמה קוביות קרח וחומר אנטיספטי.
"ממש לא!" נהמה עמליה. הם פשוט חיכו לי בסיבוב ואתה יודע למה?"
"לא, בבקשה. תגידי את." אמר קהאן בלי טיפת אירוניה ובסבלנות שהתחילה להימאס אפילו עליה.
"בגלל שעודד, מר עודד גאון הנשוי להווי ידוע, החליט לקדם את המאהבת שלו בענף המכירות! ותביא לי כבר קרח לרגל הדוויה שלי!" זינקה עמליה מהכיסא בגלל ציר של כאב בלתי נסבל ישר לתוך המאפרה וכיבתה את הסיגריה שלה.
"אני מוכנה להתערב אתך שהיא כבר קיבלה את התפקיד שלי. אין לי כלום נגדה. היא סך הכל לקחה את היד המושטת, אבל למה אני צריכה לאכול אותה בגלל איזו פילגש."
"הבנתי," הוא אמר ורץ להביא קרח בתוך שקית ניילון וניסה לטפל בברך בעצמו אבל המים נזלו לה אל בין הברכיים וכל זה נהיה מביך למדי. עמליה נדהמה עכשיו לראות כמה עורך-הדין שלה נמוך קומה. הוא מיהר לחזור ולהתבצר מאחורי השולחן הענק שלו.
"אז את יושבת בבית כבר חודש, חודש ומשהו?"
"כן. בהתחלה הייתה לי הרגשת רווחה כמעט. עכשיו אוכל לעשות כמה דברים שהזנחתי, חשבתי לעצמי, לעבוד קצת בגינה, למשל. לבלות יותר עם הבן שלי, לפגוש כמה חברות וותיקות שאני אוהבת. אבל להגיד לך משהו גדעון? אני לא בנויה לחיים כאלה. אני צריכה לעבוד. אני נהנית לעבוד ואני טובה במה שעשיתי. ואתה רוצה שאני אגיד לך עוד משהו? אני רוצה שהם יאכלו אותה בגדול על הפרת החוזה הזאת ועל זה שהם העיזו לפטר אותי בלי סיבה. אני שהקמתי את היקב הזה."
"מה שמביא אותנו אל העיקר," אמר קהאן בלי להתעייף ובלי לשנות את הטון הסבלני-עד-מכני שלו. "בהנחה שגם הכניסה לפרטים תתאים למה שנראה לי מעל פני השטח, כלומר בהנחה שיש לנו פה באמת עילה לתביעה, מה את מדמיינת כפיצוי הולם. בקיצור, עמליה, מה את רוצה?"
"טוב. אני רוצה את העבודה שלי בחזרה, קודם כל. עד כמה שזה יהיה קשה לחזור ולעבוד עם עודד וערן. אני רוצה כסף והרבה. אני רוצה לראות אותם יורקים דם. שהם יטעמו בעצמם מהתבשיל שהם טרחו עליו כל-כך."
"הבנתי אותך." הפטיר קהאן ביבושת וחשב לעצמו "כמה אנשים הגיעו הנה במהירות טורבו וירקו אש ולהבות ותימרות עשן? כמה מאות, לפחות. הם באים הנה כדי להתנקם, לפצוע את מי שפגע בהם וגם כדי לתרגם את הכאב שלהם לדולרים."
כבר שעה שעמליה מדממת בברכה ושופכת את מררתה במשרדם של "זקהיים, קהאן, אלפסי" וראשו של עורך-דין קהאן חג ונע בכמה מסלולים. בכיוון הנסיעה הוא בודק את העובדות שהועלו לפניו. בנסיעה על השוליים הוא מתרכז בשפת הגוף של הגברת גאון ואוסף רמזים: המלים שלה פורצות מתוך ליבת הכור המותכת של רגשותיה. פתאום הוא סוטה בפניה חדה לכביש חד-סטרי הנע סביב מינוחים משפטיים הולמים. הוא מתרוצץ בתוך ובין המסלולים האלה ומנסה לקבוע את האספקט החשוב מכל: כמה כל זה שווה.
במינוח "שווה" לא התכוון עורך-דין קהאן לשכרו שלו, אם כי גם זה נלקח בחשבון מיד. לא. הוא התרכז עכשיו בשאלה הבאה: אחרי שכל זה יהיה מאחוריה, מה יישאר בידיה של הגרושה הממורמרת היושבת לפניו?
במלים אחרות, הוא הריץ את העכבר על מסך המוח שלו מבפנים בקדחתנות כשהוא מחפש תשובה לשאלה: לכמה אפשר להגיע בהסכם? להערכתו הצדדים יגיעו להסכם זמן מה לפני תחילת המשפט. הוא יודע מניסיונו שמאות סכסוכים אזרחיים, בסופו של דבר, נפתרים בהסכם. פחות מחמישה אחוזים מהם מגיע לבית המשפט. זאת הדרך המקובלת בפתרון סכסוכים אזרחיים ולכן הוא שיער שגם הפעם יגיעו להסכם. ברוב המקרים בהם טיפל הגיעו הצדדים לידי פשרה, גם מבין אלה שהחלו בהליכים משפטיים. מעטים הולכים עד הסוף, וגם אלה שזוכים במשפט אינם זוכים להרגשה טובה, הם נותרים ממורמרים בגלל הביורוקרטיה והזמן הרב שנגזל מהם. בקיצור, מעטים הם אלה שזוכים בסוף המשפט ליותר כסף מאשר בפשרה. ההוצאות שבדרך מכרסמות בזכייה, אין מה לעשות, צדק עולה הרבה כסף.
מחשבה מגוחכת העלתה חיוך עקום בקצה שפתיו. את רוב זמני אני לא מבלה בבית המשפט, על אף שאני רואה בעצמי לוחם. בחיים אין מנצח או מפסיד. שום דבר לא חד וחלק. רוב הזמן אני נושא ונותן בישיבה לשולחן ועל יד הטלפון כאן בחדר הזה. בבית ספר למשפטים לא מאמנים אותנו אלא לאפשרות של דיון משפטי, אבל הרי מגיל צעיר פחדתי משוטרים ושופטים, ואני מנסה בכל כוחי לא להגיע למצב הזה שבו צריך לשכנע ולהזיע ולחכות להכרעה של השופט הכל-יכול.
עורך-דין גדעון קהאן הוא עורך-דין קלאסי: למרות הנטייה האוטומטית-כמעט שלו להגיע להסכמים בין הלקוחות, הדימוי העצמי שלו הוא של לוחם קשוח והוגן שתמיד ילחם עד טיפת דמו האחרונה למען הלקוח שלו. בדמיונו הוא רואה את עצמו נואם נאומי סנגוריה חוצבי להבות לפני חבר המושבעים, המשפילים את עיניהם וממלמלים, הוא צודק, אוך, כמה שהוא צודק. השופט מכה נמרצות בפטיש העץ הישן שלו ומכריז: "אנד דה ווינר איז? קהאן? דוז פואה".
קהאן חישב במהירות. עמליה הרוויחה בארבע שנים כמאתיים אלף דולר ואפשר יהיה להוציא מהיתומים קצת יותר מפעם וחצי, כהערכה למה שהייתה עשויה להרוויח בשנים הנותרות לפי החוזה. באשר לסעיפים האחרים אותה העלתה עמליה: צמצום חשבון ההוצאות שלה, קיצוץ האחוזים על מכירות באילת, קהאן העריך שהם שווים כקליפת השום במשא ומתן הזה.
עמליה גאון פסעה צולעת וצורבת אל עבר חדר הנוחיות. עורך-דין קהאן סיכם לעצמו בראשי פרקים בעטו המוזהב את הדברים הבאים.
עמליה הזועמת תירגע במהלך ארבע השנים הבאות שלאורכן יתנהל המשפט. היתומים ימצאו כבר את הסעיפים בחוזה שעמליה הפרה כביכול. למיטב זכרונו שום לקוח לא נכנס אליו למשרד כשהוא טלית שכולה תכלת. הטלית תמיד נתפסת להם בדלת של המכונית, בדרך למשרד, נגררת על הכביש ועד שהם מגיעים הנה היא כבר מלוכלכת בקצוות. מסקנה נוספת: היתומים הפרו חוזה ללא ספק ויאלצו לפתוח את חשבונותיהם ואת ספריהם ואת יומניהם הסודיים לפני בית המשפט, לטובת כל מתחריהם. הם לא יאהבו את זה בכלל. בייחוד לא עודד שקד והפילגש ישתבח שמה.
עמליה שבה ונראה כי הוטב לה מעט. עתה היא בידיים טובות. עורך-דין קהאן איננו מתכוון לכבד ולו בפירור מכל מחשבותיו האחרונות אל הלקוחה שלו. אלה הרהורים שמתחת לפני השטח בלבד. אם עכשיו הוא ירמוז משהו על פשרה ללקוחתו הבוערת היא תחשוב שהוא שרת בקריה ותצא מיד לחפש צנחן. בייחוד כשהיא מפרשת את המצב כתביעה של הטוב והצודק נגד הרע והמכוער, והרי הוא בדיוק הלוחם שיעמוד לימין לקוח צודק. ברגע שהתיישבה והתרווחה בכיסאה הפנה אליה שאלה נוקבת: "עמליה. ברור שאת צודקת. אין ספק שנעשה לך דבר לא צודק ושיש כאן הפרה של החוק, כמובן מתוך הנחה שכל העובדות שנאסוף יתמכו בתיאור שלך. השאלה היא האם את הולכת על זה עד הסוף!!!"
"כן! אני רוצה שהחוזה הזה יתבצע בדיוק כפי שהתכוונו כשכתבנו אותו. ואני רוצה שהם ידעו שלמלים שלהם יש משמעות ושייקחו אחריות. הם כבר מזמן לא האחים הקטנים שלי."
"או קיי, תני לי עכשיו לספר לך קצת על ההוצאות הצפויות. אני גובה מאתיים דולר לשעה כולל מע"מ. עוזר לי עו"ד מתמחה שיעשה את כל עבודת המחקר בתקליטורים ובאינטרנט, רוצה לומר פסקי הדין הרלבנטיים, מציאת תקדימים וכו'. כדי להכין את המקרה שלך כמו שצריך לדיון בבית המשפט נזדקק למשהו כמו שלוש מאות ארבע מאות שעות עבודה. יש הוצאות כמו שימוש בספריית הפקולטה, אגרות, צילומים וכו'. תתכונני להוצאה של ששים שבעים אלף דולר בערך, משהו כמו עשרים וחמישה אחוז ממה שאת עתידה לקבל בסופו של דבר." הוא חייך "כמובן שזה יעלה הרבה פחות אם נשכנע את החבר'ס האלה לכבד את החוזה במכתב הראשון שנשלח אליהם."
"סיכוי אדיר שמלים ערוכות בצורה מסודרת על גבי פיסת נייר ידברו אליהם. בשביל כבוד צריך לעבוד והם יכבדו אותי. גם אתה לא עובד בחינם, זה לא מפתיע אותי משום מה." התיזה עמליה בין שיניה כשהיא מרוגזת בגלל מצית בוגדני המסרב להעלות אש. "אנו יוצאים לדרך הופה היי, הופה היי," קהאן צחק ואישר למזכירה בכפתור האינטרקום להתחיל להעביר אליו שיחות.
"ושולי, תביאי גם טפסים להחתים את הגברת פה על הסכם שכר טרחה וייפוי כוח. תודה." ושוב לעמליה "אני אזדקק ל- 10,000 דולר כדי לפתוח בהליכים." עמליה שלפה פנקס צ'קים מתיקה מבלי להניד עפעף. שולי הביאה את המסמכים וגם הם נחתמו אחרי זמן קצר. לא נותר אלא לגשת לעניין ללא שהיות נוספות.
"הייתי רוצה שתכירי כבר עכשיו את עדי טלרון, המתמחה שלי, סיימה לא מזמן את לימודיה, באנגליה אמנם, אבל גם זו הכשרה." אמר קהאן כשהוא מחשיב את לימודיו באוניברסיטה העברית כאילו למד באוניברסיטת הארווארד היוקרתית. הוא חשב שעדי תוכל, בדרכי נועם אופייניות לה, להפיג מעט את המתיחות של הלקוחה הגועשת שלו. הוא טייל באצבעותיו על מפת זקנו ורכות השיער הרגיעה אותו, כמו שחיתול מכותנה מרגיע תינוק. הוא מחכה לטלפון מדג שמן הרבה יותר והוא כבר משתוקק לראות את עמליה ואת עדי פוסעות נינוחות תוך כדי שיחה לבבית לחדר הסמוך. הוא כבר הבין שעמליה היא מסוג הנשים שיטלפנו אליו שלוש ארבע פעמים ביום כדי להתעדכן והוא קיווה מאוד שעדי תטפל בה.
הוא קרא לעדי להיכנס והציג את השתיים זו בפני זו. הוא קרא לפניהן בקול רם את החוזה. עמליה סיפרה איך כתבו אותו: עודד ישב להקליד והיא וערן ורוני עמדו מעליו וזרקו לו עצות ומונחים שנראו להם. הם לא קיבלו ייעוץ משפטי כי היה ביניהם אמון מלא. החוזה בנוי איפוא מאוסף של אילוצים מנקודת ראותו של איש הניסוח המשפטי. הם לא הגדירו, למשל, מה פירוש "מכירות ברוטו", שזה היה הבסיס לחישוב השכר של עמליה. "הוצאות נורמליות במהלך המסחר" היה משפט שהתכוון לתאר את ההוצאות שיש לעמליה על אירוח אבל הוא לא הכיל שום קווים מנחים. לדברי עמליה אנשי מכירות בענף היין חיים בצורה אקסטרהווגנדית ביותר וגם היא לא פיגרה אחריהם. אפילו הניסוח המדבר על העסקתה של עמליה במכירות למשך עשר שנים נוסח בצורה מעורפלת משהו: "הכוונה היא שהסכם זה יבוצע במשך עשר שנים".
"ייתכן שאנחנו בבעיה," אמר קהאן אל תוך הזקנקן "הם ודאי יטענו ש'כוונה' איננה התחייבות ממשית."
"אני חושבת שאין לנו בעיה," מיהרה עדי, בעיניה המקרינות טוב, להתערב. "בדיוק עכשיו יצא תקדים בפירוש המונח 'כוונה'. התקדים הזה הוא גיבוי מתאים לדיסקט שלנו. במקרה הייתי מעורבת גם במקרה ההוא וכל עבודת המחקר הייתה עלי."
"יופי!" אורו עיניו. הוא ראה את המבטים ביניהן והבין שיש כימיה. יופי, חשב, הוא לא יצטרך להיות השפוט במערכת היחסים הזאת. עדי תסכים בחפץ לב של חדשה למלא את המשבצת הזאת.
"את רואה?" פנה אל עמליה בהקלה כה גדולה כאילו הציע לה ברגע זה ממש תגלית פיזיקלית חדשה, שהזריחה מתחילה מהמשרד שלו, "ידעתי שעדי היא המתאימה ביותר." הוא טפח לעצמו טפיחה על השכם כאילו הצעד הגורלי הראשון הוכתר בהצלחה.
"בואו נראה עוד ניסוחים. עכשיו ממכתב הפיטורים: הם מדברים על 'ארגון מחדש' של החברה. מופיע הניסוח 'בדיקה מחדש של יעדי המכירות'. מנוסחים משפטים הנוגעים בצורך ביעילות שתביא לראיה כלכלית יותר של החברה. הביטויים האלה צמחוניים לגמרי," הוא חייך, ביצע איגוף של שולחנו, ופרש חיבוק רחב על כתפי השתיים הרכונות על שולחנו ומעיינות במכתב. "שימו לב, בנות, שכאן לא מצוין 'חוזה' או 'הסכם', אז זה רק איזה מין 'סידור' קטן ולא מחייב כזה." הוא הניד בראשו, מלגלג על הניסיון התמים למרוח אותו "אני מוכן להתערב שכאן הם קיבלו ייעוץ משפטי? תגידי לי, עמליה, בקשר לאי שיתוף הפעולה שלך: קרה שסירבת לעבוד ביום מסוים או במקום מסוים?"
"בחיים לא. התווכחתי לא פעם על מה שמגיע לי אבל אף פעם לא על חשבון לקוח של החברה. תבדוק את הספרים של חברת 'יקבי הגאון' ותראה עליה מתמדת ויציבה בשטח המכירות. השחצנות שלה, הוא חשב לעצמו בשקט, בהחלט יכולה לרמוז לכיוון של אי שיתוף פעולה בעיני השופט.
קהאן לא אמר דבר מכל ההבחנות האלה לעמליה. אם יעלה ספקות יערער את בטחונה ביכולתו להילחם עבורה. בכל מקרה, קרא לעצמו לסדר, חוקית מצבה חזק למדי. "טוב, עמליה יקרה, אנחנו ניגשים לטפל בהם. עדי, בואי ניגש לנסח את מכתבנו הראשון ל'יתומי הגאון'. אני רוצה מינוחים ידידותיים בשלב זה. אנחנו רוצים את המשכורת המלאה המגיעה לעמליה לפי החוזה וחישובי הפדיון המגיע לה יגדלו בפרופורציה. אנחנו מבקשים איפוא 10,000דולר לחודש לחמש שנים הבאות. כמו כן אנחנו רוצים 60,000 דולר פיצוי על הנזק שנגרם לקריירה של מרשתנו בשל פיטוריה הבלתי מוצדקים לחלוטין. ברצוננו לעבור על ספרי החברה כדי לוודא שאכן קיבלה עמליה את האחוזים המגיעים לה בשנים שעברו. אני רוצה שתנסחי את זה עם הרבה עוצמה, עדי, אבל תסיימי בטון של עצה. משהו כמו: גישה של שיתוף בין שני הצדדים תמנע משפט בלתי נעים."
"המספרים האלה מספקים אותך, עמליה?" היא הנהנה בראשה.
"לעתים קרובות האיום הזה בערכאות עוזר בהתמקחות. עדי! תתחילי ישר בקריאת פסקי הדין הרלבנטיים, תתייחסי במיוחד ל'אבדן הזדמנויות עסקיות'." קהאן דיבר בטון של הצעה שאי אפשר לסרב לה. ניכר בו שרוחו מרוממת והוא מתמלא אדרנלין. קהאן הכיר היטב את האפקט של הצנחן-המפקד-הצנוע ואם אין לו הזדמנות להציג אותו כמו בסרטים לפני חבר המושבעים המהופנט, מיני דרמה קטנה לפני הלקוחה לא תזיק לתדמית שלו: "חפשי גם פסקי דין ופרשנות ל'הסכמים בלתי פורמליים', 'חשבון הוצאות', 'מכירות ברוטו' ו'קשירת קשר' את עוקבת אחרי?"
עמליה פקחה זוג עיניים ואפילו שכחה לעשן למשך כמה שניות. האפקט פעל. קשירת קשר? שאלה ללא מלים. "אין הכוונה לסיפורי מאפיה איטלקיים. את לא מבינה, אם האחים דיברו ביניהם על פיטוריך הם קשרו קשר." חזהו היה מנופח והוא הסתובב בחדר אנה ואנה במלוא קומתו, שהגיעה אולי לכתפיה של עמליה.
שיחת טלפון. הוא ניגש בחגיגיות. חוצה את הים בחרבה ועובר בין שתי הנשים הנושאות אליו עיניים. הוא לוחץ על הרמקול ומנהל את השיחה כאילו עדי ועמליה והוא חוליית קרב אחת שצריכה להתחלק באותה מימיה:
"הלו?"
"הלו כהן, מדבר שמיל? שלמד אתך בשבעים ותשע?"
"קהאן! מי זה, שמיל אברהמי?"
"אלא מי? מה קרה לך כהן? השתגעת? ממתי אתה קהאן ולמה בשם אלוהים?"
"שמיל, חכה רגע, תן לי לסגור פה את הישיבה. כבר חוזר אליך."
עורך-דין גדעון כהן לשעבר הסתובב אל השתיים, כתפיים שמוטות, לוחץ ברפיון את ידי עמליה ורץ להתיישב ולנהל את השיחה מהמקום הבטוח שלו.