התביעה – גאון נגד גאון

פרק 22: התביעה: גאון נגד גאון

בחודשים הבאים חשה עמליה גאון רביד מעגל רגשות שלם אל התביעה ואל השופט הראשון בחייה. בחודש הראשון הייתה גאה כטווס שהיא לימדה שיעור את הבריון יגון ולא נכנעה לו. לא כל אחד שמקבל גלימה, ואף לא לובש אותה, יכול לנצל אותה כדי להטיל את מרותו. מה אנחנו פה בשוק? מתמסחרים על הצדק? קונים ומוכרים ערכים בלשכת השופט? בחודש השני חשבה לעצמה בביטול, מה אני צריכה את כל זה, למה לא לנסוע עם אריה לאילת? כל כך הרבה זמן מתכננים את זה, מפנטזים, וכל תוכנית נקטעת בגלל איזו ישיבה עם קהאן או קבלת תזכורת, הליכה לנוטריון, די! כמה אפשר. מסכן אריה, מאז שהוא מכיר אותי מסתובב כצל עוד גבר בתמונה שלי, גם ככה המצב לא פשוט, צריך להתרגל לילדים של שני הצדדים וזו משימה לא קלה. כל הזמן קראה לאחים שלה אחים חורגים ולפתע מצאה את עצמה אם חורגת לבתו של אריה ואילו אריה היה לאב חורג לבנה. והאם החורגת מהאגדות אין לה שם טוב במיוחד. בחודש השלישי היא אמרה לעצמה אבל הלכתי מרחק כל כך גדול, למה שאני אוותר עכשיו. איך אני יכולה להודות שבזבזתי כל כך הרבה שנים ואנרגיה על לא לדבר. ומה אם יתגלה על דוכן העדים עוד פרט בקשר לאיריס לוין שדינה גאון לא יודעת? חגיגת אמסטרדם התפוצצה בעיתונות, אולי עוד ישפך דם ויתגלו עוד פרטים מסעירים? ומה עם בעלה של לוין? אף אחד עוד לא התגרש שם. מוכרחים ללחוץ עוד. למה אני, שאני צודקת, צריכה לוותר להם על כל החגיגה הזאת?

בחודש הרביעי גילתה עמליה לעצמה שהנקמנות, שתרמה כל כך הרבה חומציות למערכות הגופניות שלה, הידלדלה. המיצים עיכלו אותה מבפנים והאולקוס חגג. לא פלא שהתשובות שלה היו תשובות שמעכלות אותך כמו שמימי הקיבה מעכלים את המזון המגיע אליהם. זה היה אז. עכשיו החומציות והניקוטין וכל שאר הרעלים נוקו ומצבה היה הרבה יותר בסיסי.

בחודש החמישי נכנס בה הפחד. גם היא תעבור חקירה לעיני כולם. כמה היא שונאת לצאת הטיפשה בציבור. והיא תצא כזאת, כשזה יגיע לארוחות היפניות, למכוניות השרד, למלונות הפאר. מה היא צריכה את החשיפה הזאת. למה שהיא תיתן להם את התענוג הזה. למה לא לקחת 150 אלף, סליחה כבר 185 אלף ולהחליף את המכונית או להשקיע בדירה קטנה לבן שלה. סוף סוף היא צריכה לחשוב על אסף כעל בוגר שיש לו חיים משלו.

אחרי כל שינוי רגשי כזה היא מתקשרת לעדי טלרון לדבר אתה בטלפון על חשבונה. פעם היא מציעה שאלות שיש לשאול את עודד בזמן החקירה. פעם היא מבררת שמא הגיעה הצעת פשרה חדשה מהאחים שלה. פעם היא צריכה חיזוק ותמיכה, תלוי באיזה חודש מדובר. בסופו של דבר חודש לפני המשפט היא מחליטה שהסקרנות גדולה מן הפחד. היא הולכת לראשונה בחייה לבית המשפט ושם תחסל אחת ולתמיד עניינים שבדרך כלל מחסלים בעזרת פסיכולוג טוב, חברה, הורים או סתם בתקשורת בריאה בין בני הבית. חבל שהדברים הגיעו לידי כך. די ייסרה את עצמה על חיי המשפחה שזכתה להם אבל זה מה יש.

בלילה שלפני המשפט לא הצליחה עמליה להירדם. היא חלמה שהיא גיבורה של הצגה ב"הבימה" – תפקיד ראשי. אופליה או יוקסטה אמו של אדיפוס. משהו גדול. כואב. טרגי. קהל של המונים צופה בה וכשהיא מסיימת את התמונה האחרונה במחזה הקהל נותר משותק וחנוק בדממה גדולה. עוברות דקות עד שהקהל מתאושש ופורץ בתשואות שמעולם קודם לכן לא זכתה בהם. היא התעוררה שטופת זיעה. אף פעם לא היו לה שאיפות נסתרות להיות שחקנית, מה פירושו של החלום הזה. היא לא ידעה. אולי יש כאן רמז מלמעלה שהיא עתידה לנצח. מחיאות כפיים וכל זה, אבל מילדותה היא טיפוס רציונלי שאינו מאמין בחלומות או ברמזים מיסטיים. שום דבר מסתורי לא קורה. הכל מתוכנן והכל תלוי בה. והכל תלוי בכושר שלה בבית המשפט ועליה להיות רעננה, ולהיראות במיטבה, ודווקא בלילה כזה לא לישון כמו שצריך, זה ממש נאחס.

בחודש שלפני המשפט החלו במשרד "זקהיים, קהאן, אלפסי" לטפל בהכנות ובעיקר בריענון בכל הקשור לתיק של עמליה. קהאן, לאמיתו של דבר, היה עסוק בתיק גדול אחר שגזל את רוב זמנו. עדי טלרון ומתמחה חדש שהגיע למשרד עברו ביחד על כל הארגזים עתירי הניירת הנושאים בגאון את התווית "גאון". הם כתבו תקצירים של העדויות, סימנו את כל הפעולות המשפטיות שננקטו טרם המשפט, מיינו ומספרו את מאות המסמכים שיובאו לפני השופט לראייה. קהאן ריחף על פני החדר, לפעמים הציץ לתוכו, יצא ובא, אבל שלושה ימים לפני המשפט הוא התפנה מכל עיסוקיו האחרונים וישב עם כל הסיכומים האלה ולמד את החומר בצייתנות שרק חמורים נושאי ספרים מבית ספר למשפטים אמונים עליה. בסופו של דבר תהיה זו התמודדות אינטלקטואלית ואפילו לתיק הפעם קוראים "גאון נגד גאון".

היום בו ישב גדעון קהאן ושקע אל תוך החומר היה יום חמישי. ביום ראשון הקרוב יתחולל המשפט. הכל נראה מוכן ומאורגן. לפתע ביום חמישי בצהרים אסון: מצלצלת הגברת גרנדין, שבעלה נשכר להיות עד מומחה ליין, ומודיעה שאשפזו את בעלה, "אירוע קרדיולוגי" הם קוראים לזה כדי שלא ישמע מפחיד, אבל אני יודעת שהלב שלו הולך." התייפחה.

"אז אין סיכוי שהוא יוכל לבוא?" הגיב קהאן ברגישות אופיינית.

"אבל עורך דין קהאן מה איתך! אני מספרת לך שהוא בסכנת חיים וזה מה שיש לך להגיד!"

"אולי נוכל לחקור אותו חקירת שתי וערב במיטה שלו בבית חולים, נקליט אותו בוידאו, הוא יענה לאט לאט?"

"על גופתי המתה. אם הוא יצא מזה, בעזרת השם, אני אתן לכם להיכנס אליו?" היא לא נשמעה לקהאן ידידותית לסביבה. למה זה צריך לקרות דווקא לו. הוא קבל בלבו פנימה. גרנדין היה צריך להתמקח עם אמו על לב יותר חזק, היה עליו לעמוד על תנאי הולדה יותר מוצלחים. למי פונים עכשיו, למי פונים? אולי ללכת דווקא על מנהל יקב אחר, מישהו שווה לעודד במעמדו. אני מכיר שם אחד או שניים.

"עדי!" הוא זעק מבעד לאינטרקום ועדי החלה מטפלת בעניין. המומחה השני שפנתה אליו נאות לבוא בשישי שבת, ללמוד את המקרה ולהתמודד אתו בבית המשפט אבל דרש שכר כפול מהמקובל, שפירושו 330$ לשעה קהאן אישר את הסכום. העסק סגור. העדות ניצלה ברגע האחרון.

יום שישי בצהרים, טלפון אחרון מעורך דין עבוטבול:

"מחיר אחרון 200,000 דולר ונוותר על כל המשפט?"

"אני אברר," אמר קאהן "ודרך אגב, למה בכלל אתה חותם עבוטבול בעין ולא באלף?"

"כדי שיבדילו ביני לבין אלוהים. בכל זאת לא נעים לי להשתמש בשם המפורש." השניים כבר למדו לחבב זה את זה במשך השנים.

טלפון בקו קהאן גאון-רביד:

"עמליה, צלצלתי לאחל לך שבת שלום,"

"למה, אתה חוזר בתשובה או משהו?"

"אני חוזר בהצעה מיוחדת לשבת מהאחים שלך. 200 אלף מחיר אחרון."

"תגיד להם שגם אני נדיבה. 400 אלף מחיר אחרון. לא נוגע ללב מצדי?"

טלפון בקו קהאן-עבוטבול:

"היא מציעה 400 אלף."

"או. קיי. אני הולך לברר איתם, ודרך אגב, הבת שלי הקטנה, שירלי, טוענת שלאנשים נורמליים יש אבא, ולגמדים יש אבוטבול. אז זאת עוד סיבה לא להסכים להיות גמד." סיים אמיר עבוטבול את השיחה.

טלפון בקו עבוטבול-גאון:

"היא מציעה 400 אלף." היסס אמיר.

"לא חבל על השיחה, בייחוד שאתה מחייב אותי עליה?" ענה עודד וטרק.

טלפון בקו עבוטבול-קהאן:

"לא עשינו עסק. עדיין נותר פער של 200 אלף. אני בטוח שאם זה היה ביני ובינך כבר היינו פותרים את זה על איזה דרינק."

"נכון, חותכים באמצע ונגמר."

"חותכים באמצע? אין לך סיכוי כזה?"

"או. קיי. אז נתראה בבית המשפט!"

"יום ראשון בבוקר, אל תאחר."

בשניים עשר במאי 2004, בשעה שמונה ושלושים בבוקר, הגיע עורך דין קהאן ועמו צבא קטן: עדי טלרון, מתמחה חדש, שני פקידים נושאי מסמכים, שני עדים מומחים, עמליה גאון-רביד, בעלה דוקטור אריה רביד, ובראש הגדוד צועד אצבעוני המפקד, לראשו כובע פלדה ובידו סיכה חדה. הם התגודדו בחצר בית המשפט לתדרוך אחרון, בולשים בעיניהם למצוא את צבא האויב. עמליה ראתה מסדרונות ארוכים ועשרות עשרות של חדרים שבהם יושבים שופטים בגלימותיהם השחורות ומנהלים משפטים בדלתיים סגורות ופתוחות. אנשים שמחכים לתורם התגודדו במסדרונות וצבאו על הפתחים. באחד החדרים ישב רשם וסיווג את האנשים לחדרים. עמליה התרגשה לראות את רוני. באופן טבעי נפנפה לו ורצתה לקרוא לו אבל הפעם זה היה בלתי אפשרי. בבית המשפט גם הוא היה נתבע כיתר אחיו. מלווה באחיו ובעורך דינם ובעדים שלהם, התקדמו האחים בראש חץ והתלכדו עם חבורת קהאן. הם נכנסו והשופט יגון הכה בפטישו: "גאון נגד גאון, גאון, גאון ו'יקבי הגאון בע"מ'?" קרא השופט ועמליה צחקה.

"כן, כבודו," לחש קהאן והרים את קולו תוך כדי המלים הקטנות הללו וגם זה הצחיק את עמליה.

"המחאה או משפט?" שאל השופט והיא שוב צחקה.

"משפט כבודו," ענה קהאן.

"משפט כבודו," ענה גם עבוטבול.

"כמה ימים?" הרעימה הגלימה השחורה.

"שמונה, כבודו." ענה קהאן.

"רק רגע בבקשה." ביקשה הגלימה והתכנסה בתוך יומנה לחפש חדר מתאים או שופט או משהו נסתר אחר.

"עמליה גאון נגד עודד גאון, ערן גאון, רוני גאון ו'יקבי הגאון בע"מ' – האם הצדדים מוכנים?" שאג השופט ועמליה קיבלה את זה כמו קטע של סטנד אפ.

"כן, כבודו," ענה הצייתן מייד.

"בסדר, יש לי תשעים ושלושה משפטים. חכו בחוץ בבקשה!"

"אפשר יהיה להתפזר בעוד דקות אחדות אבל תהיו בקשר הדוק, תצטרכו להתייצב כאן בהתראה של חמש דקות. הסיפור שלנו יימשך כמה שעות." אמר קהאן לאחר שנודע לו שהם מוקמו בתור במספר ארבעים ושתיים. "בכל מקרה כוון שעונים. השעה עכשיו עשר אפס שלוש. בתוך שעתיים בדיוק כולם מתייצבים פה."

עמליה הציעה לאריה שלא יישאר להתענות פה. זה יכול לקחת כל היום וחבל שהיא תוציא עליו את זעמה. היא חשה מרומה. סוף סוף הגיע התאריך המיוחל וגם הפעם נדחה המשפט. היא לא יכלה להבין את השיטה הזאת. הרי ככה הורגים אנשים. היא באה עם רוח קרב ולאן תתעל אותה עכשיו. היכן תפרוק את האנרגיה. מהר מאוד התברר לה שהיא צריכה להיות צמודה לקהאן אחרת גם הוא ירגיש מבוזבז ומדופרס.

לבסוף הובהר להם שתורם יגיע בשעה ארבע ושלושים, בחדר 112. קהאן הסתגר עם עבוטבול באיזה חדר צדדי. כשיצאו קהאן אמר לעמליה:

"ניסיון אחרון לפשרה. הם מציעים 225 אלף. זה נראה לך?"

"לא, אבל אם הם יורדים ב 25 אלף גם אני ארד באותו סכום ואציע להם 375 אלף." היא אמרה אוטומטית, והמהירות של הדברים הפתיעה אותה כי הרי רק אתמול אמרה לבעלה דבר אחר לגמרי. אבל האתגר והמשחק והמשא ומתן הרגשי עם האחים שלה ניצח שוב.

חדר 112: השופט יגון, הפעם בגלימה, מזמין ראשית את עורכי הדין. קהאן רץ פנימה ומציע את מה שעמליה הציעה. השופט לוחץ שוב ועבוטבול מציע 250 אלף בפעם האחרונה. קהאן רץ החוצה. עמליה דיברה עם עדי. "הם העלו ל 250 . אנחנו כבר בטריטוריה ריאלית, עמליה. תחשבי פעמיים לפני שאת עונה."

"מה אתה חושב על זה?" היא ענתה בוהה אל עורך דינה, שיחשוב במקומה.

"תסכימי. נגיד 300 אלף, אבל תסמיכי אותי לנהל מו"מ ישיר. עבוטבול אמר לי שאם אני לא מצליח לסגור את זה היום מגיע לי כדור בראש. קחי בחשבון שאם נסגור היום את חוסכת לעצמך למעלה מ 10,000 דולר, שאני כמו נהג מונית שהמונה שלו דופק כל הזמן."

"אבל הם העלו רק ב- 25,000 למה שאני לא ארד באותו סכום?"

"כי זה קצת ילדותי? אבל לגיטימי, מה שאת רוצה. זה אומר 350,000 ? כלומר הפער עומד כרגע על 100,000 ?"

"כן, אבל זה באמת סופי. אני לא מתכוונת לזוז עוד אף שקל, כמו שאמר בזמנו בגין המנוח."

"את יודעת שהמדיניות הזו פשטה את הרגל, ואת ראית את זה בבחירות האחרונות." ענה קהאן בביטחון. הוא רץ פנימה. השופט יגון ניגב את משקפיו בלי הרף כאילו הוא מנסה לקלף מהם שכבה וכך לראות יותר טוב. היה לו גם שיעול ברונכיטי שגרם לאי נוחות לנוכחים. הדיון נמשך שלושת רבעי שעה. השופט היה מוכרח לשטוף את הגרון ולכחכח החוצה ליחה שהצטברה והכריז על הפסקה של עשר דקות.

קהאן רץ החוצה.

"תראי עמליה, הם מציעים מזומן למחר."

"כן? מה אתה אומר, כדאי?"

"כדאי. אני מריח ש 300,000$ הוא איזה מין מחסום פסיכולוגי אצלם."

"טוב, נלך לפי מה שאתה מציע. תגיד לעבוטבול שאני אורזת והולכת אם יש לי 300,000 ביד. בינך לביני אנחנו יודעים שזה יהיה משהו בין 300,000 ל 275,000 ."

קהאן רץ פנימה. השופט הורה להם להתקרב אל דוכנו ושאל מה קורה.

"בוא נגמור על 300 אלף דולר. שים את הסכום הזה בכיס של הקטנה הרחרחנית שלי והיא מפסיקה למצוץ לכם את הדם."

"בחייך קהאן, אין לי סמכות לעבור 275 אלף."

"כבודו, תראה, לא חבל? עכשיו יש בינינו פער של 25,000 בלבד. לא חבל?"

"אני אציע לכם דרך הוגנת. תחתכו את הפער לחצי בדיוק. תציעו לה 287,500 ולכו לשלום."

"תודה כבודו." אמר החנפן.

"בסדר כבודו." אמר גם העקשן.

השניים הסתובבו זה אל זה בחיוך גדול של רווחה ולחצו ידיים.

"מזומן אני מניח?" שאל עבוטבול.

"ודאי, על זה מדובר."

"סגרנו ידידי."

קהאן רץ החוצה לבשר:

"יקירתי, עשינו עסק. 287,500 $. יש לך דירה מכובדת בירושלים לבנך. עתידו מובטח, ויש בזה מן הצדק, עמליה, שאביך הבטיח את עתידם והם הבטיחו את עתידו של אסף."

"איך הצלחת להציג מסחר זול כצדק היסטורי, זה נפלא מבינתי, קהאן. אבל תודה וכל הכבוד. אני רק מקווה שאני לא אצטרך ללחוץ להם את היד עכשיו?"

"לא תצטרכי שום דבר, עמליה. את אדם חופשי."

"סוף סוף. אתה היית בסדר."

"הייתה לי לקוחה ששיתפה אתי פעולה. חוץ מזה אני חייב טיפה להשוויץ – ההערכה הראשונית שלי הייתה פגיעה, כמעט פגיעה בול."

"מה היא הייתה?"

" 300 אלף. תביני דבר פשוט – זה הכל מניסיון של שנים."

"לא רע." אמרה טלרון.

"באמת חשבת שנגיע למשפט?" שאלה עמליה.

"כן, בתחילת השבוע כן. לא עשיתם שום מאמץ מיוחד למנוע את זה. היום כשהאחים שלך הגיעו עם הצעה מתקבלת על הדעת הבנתי שנסגור עניין לפני שהעד הראשון יעלה על הדוכן." אמר הטווס.

"תגיד, קהאן, אם זו הייתה הערכה כל כך מוקדמת שלך, למה לא לחצת יותר בכיוון של פשרה לפני שנתיים שלוש וארבע?"

"כי לא הייתם מסכימים. רק האיום הממשי של המשפט המתקרב עשה לכם את זה. להערכתי העניין עם גברת לוין עדיין הלחיץ את עודד. כנראה ישנם עוד פרטים חשוכים ומי יודע מה קורה שם בעצם הימים האלה."

"נשמע כמו אגדה עם סוף טוב," היא הוסיפה בצליל מריר.

"תביני דבר פשוט, עמליה. זה מה שנפלא כל כך בשיטה שלנו. טחנות הצדק עובדות לאט אבל הן טוחנות בסופו של דבר כל דבר."

"אתה באמת חושב זה היה משפט צודק, גדעון?"

"אולי מהזווית שלנו לא מספיק צודק. אבל אם הייתי במקום השופט, מסתכל מבעד למשקפי הקרן מקרוב קרוב על הזווית של שני הצדדים הייתי אומר שהטחנות עובדות."

"אתה יודע, גדעון, לא ברור אם היהודים צלבו את ישו, מה שבטוח הם הוציאו לו את הנשמה לאט לאט. זה מה שאני מרגישה. הטחנות טחנו גם אותי באותה הזדמנות."

"או. קיי. חברים וחברות, עוזרים ומתמחות, עדים ועדות אני מזמין אתכם לחגוג ב'קסיס'. כולם יודעים איפה זה, כן? אז אחרי! עמליה, טלפני לאריה."

כולם התכנסו במכוניותיהם ונסעו לשתות. עדי ועמליה הרימו כוסית לכבוד הפגישה האחרונה ביניהן ואיחלו זו לזו בהצלחה. אחרי חצי שעה הגיעו הנוכחים לסיבוב השני של המשקאות אבל קהאן סירב כי היה צריך לחזור עוד למשרד. "מסכנה אשתו," חלפה מחשבה במוחה של עמליה, שהיה עכשיו מוח של אישה נשואה מצד אחד, ומוח של אישה שהתפנתה מהתלות בקהאן מצד שני.

גאון נגד גאון, מה שנשמע היום יותר כמו משחק מחשבים משוכלל, החל בתאריך 30/7/99 והסתיים ב12/5/2004-, ארבע שנים, תשעה חודשים ושנים עשר יום בדיוק. אחרי הצעדה הנמרצת של עמליה גאון אל משרדו של קהאן, צעדה שהובילה לנפילה שהובילה לברך פצועה. איך אמא שלה תמיד הייתה אומרת לה במקרים כאלה? "עד החתונה זה יעבור." מתברר שזו הייתה נחמה חכמה וצודקת ואכן עד החתונה כל זה עבר.