גירושין ברגישות, בנחישות ובתבונה, תוך הגנה על ילדיך, עסקיך, נכסיך וזכויותיך

סמכות בית משפט לענייני משפחה

בית משפט לענייני משפחהפרק ג': סמכות בית המשפט לענייני משפחה

בית משפט לענייני משפחה נועד לרכז את כל הסכסוכים בענייני משפחה בערכאה אחת. עד הקמתו התנהלו עניינים אלה בכמה ערכאות – דתיות ואזרחיות. סיסמתו: "משפחה אחת – ערכאה אחת". לגישה זו כמה יתרונות. היא מאפשרת, לדוגמה, להצמיד יחידת סיוע מקצועית ייעוצית, שתנסה לפתור את הבעיות לפני התערבות שופט. מכיוון שמדובר בסכסוך משפחתי הגישה איננה גישה משפטית רגילה אלא גמישה יותר – ראה סעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה.

1. ההגדרות והסמכויות בחוק:

מרוכזות בשלושה סעיפים עיקריים:

סעיף 3 – כל אותם עניינים שמופיעים בהגדרות ידונו בבית משפט לענייני משפחה.

סעיף 4 – נותן הוראות נוספות בעניין סמכות.

סעיף 1 – סעיף ההגדרות הוא סעיף חשוב בהגדירו את הנושאים שבתחום סמכותו של

בית משפט זה. ענייני משפחה – זה הנושא הכולל מן הסתם.

המחוקק לא חזר על הרשימה המופיעה בדבר המלך, בסימן 51, אלא קבע כי כל תובענה בעניינים האלה: נישואין, גירושין, מזונות אישה, מזונות ילדים תופנה לבית משפט לענייני משפחה. (בעבר המקום הראשוני של עניינים אלה היה בית הדין הרבני).

סעיף 3 – תובענה למזונות או למדור (מדור – דיור לאישה ולילדים). יש כאן כפילות. הביטוי "מזונות" כולל כבר את כל הצרכים הנדרשים, והמרכזי שבהם הוא דיור.

סעיף 4 – תביעת אבהות או אמהות.

קביעת אבהות

תביעה והליך שנועד לברר ולקבוע מי האב. (לעיתים יש גם תביעה לקביעת אימהות, לדוגמא במקרה של החלפת ילדים בבית חולים, אבל בדרך כלל את קביעת האמהות קל להוכיח).

לכאורה כל אלה – ענייני מעמד אישי קלאסיים.

בדבר המלך והמועצה יש משהו שמזכיר קביעת אבהות אך לא במפורש: כשרות יוחסין של קטינים, לגיטימציה של קטינים. זה היה נכון ב -1922. כאשר ילד נולד מחוץ לנישואין, אזי הוא נחשב אז לחסר זכויות. אולם, ניתן היה לתקן את המצב בהליך משפטי מסוים שחלקו הכרה באבהות, כפי שמתנהל במשפט האנגלי. בעוד שבמשפט הישראלי זה כמעט חסר משמעות כי הדין היהודי-דתי הוא שקובע. הדין הדתי לא רואה בעיה בילד שנולד מחוץ לנישואין, זאת להבדיל מממזר – כשאישה נשואה יולדת לגבר שאינו בעלה, וגם אז הבעל חייב בכל החובות והילד הוא היורש. כרגיל. המשמעות התבטאה רק בכך שהוא הפך פסול חיתון. בקיצקיצ, לגיטימציה של קטינים לא כל כך חשובה.

אם קביעת אבהות היא מענייני המעמד האישי – הדין הולך לפי הדת. (משפט ושיפוט). בדין העברי יש רשימת הלכות ברורה איך קובעים אבהות. הכלל היסודי – הדין יעשה הכל כדי לא לקבוע אבהות לגבר זר ואישה נשואה. לא מוכנים לאפשר ממזרות. עד כדי כך שאף אם האב היה בחו"ל – יוצרים הדיינים פיקציות שמגיעות עד 12 חודשי הריון לאשה, או מספרים שהאב בא מחו"ל בחשאי, עיבר את אשתו וחזר למאהבת. כל זה על מנת למצות כל אפשרות שלא להטיל פגם בילד.

בדין האזרחי לא צריך את כל הפיקציות ואת כל הבול שיט – יש דרך פשוטה לקבוע אבהות: DNA. לפני כן נהגו לערוך בדיקות דם. בדיקות הדם יכלו לשלול אבהות, אך לא לקבוע באופן פוזיטיבי האם האיש הוא כן האבא. ולזה היו מוסיפים את מכלול הראיות הנסיבתיות. אבל, ברוך השם, השתכללנו ובא לציון (או לציונה) גואל – בדיקות הDNA – נותנות תשובה, כמעט מוחלטת, לשאלת האבהות הביולוגית.

אלמנטים דתיים מחלחלים גם לדין האזרחי. יש ערכים דתיים כלל עולמיים. עניין החברה בקביעת אבהות היא לא רק לדעת מי באמת האב, אלא למצוא הורה לילד. מישהו שיטפל בילד.

בכמה פסקי דין קובע בית המשפט בצורה ברורה – קביעת האבהות שייכת בעצם לתחום דיני הראיות, לכן אין כאן שאלה של דין דתי. מחפשים פשוט את הראיות החותכות ביותר. לכן העניין שייך לבית המשפט לענייני משפחה. זו שאלה של מדיניות, והוא הדין בקביעת אמהות. על פי דיני הראיות של הדין הדתי גבר צריך להודות באבהות או לפני שני עדים או בפני בית המשפט, וזה פשוט מקומם. קחו למשל את פרשת קוטיק וולפסון: הבעל נתבע על ידי האישה בתביעת מזונות. הבעל כפר באבהותו על הילד. אם הוא צודק – מובן מאליו שאינו חייב במזונות. יוחסין זה חלק מהמעמד האישי ולכן גם בית המשפט דן על פי הדין היהודי. הראיות שהאישה הסתמכה עליהן: הודאת הבעל בפניה באבהותו. מכוח הודאה זו תבעה מזונות. הבעל הנתבע אישר שמסר הודאה אך ציין כי הודאה זו לא נמסרה בפני בית המשפט או בפני בית הדין ולכן על פי דיני הראיות היהודיים היא אינה תופסת. (ההנחה שעמדה בבסיס דיני הראיות העתיקים הללו היא שלפני בית הדין אדם לא ישקר. אם מדובר בשני עדים אגב, זה לא צריך להיעשות בבית הדין עצמו).

קוטיק טען שלא הודה בפני בית הדין או לפני שני עדים ולכן זה לא רציני. בית המשפט לא קיבל את הטענה. השופט זילברג אמר:

"מה הטעם בכך שבענייני מעמד אישי מחילים את הדין היהודי? משום שבעניינים האלה חוט של הווי ומסורת משוך עליהם והם שונים ומשתנים מתרבות לתרבות. בענייננו הרעיון הזה אין לו אחיזה כל עיקר, מכיוון שמדובר לא בזכויותיהם וחובותיהם של המתדיינים אלא בחובתו ותפקידיו של בית המשפט. קביעת העובדות אינה זכותם של בעלי הדין אלא חובתו של בית המשפט".

אין לקלוט מתוך הדין היהודי אלא את החלק המהותי של הדין היהודי, אבל לא את הכללים של סדרי הדין ולא את דיני הראיות. וכך, חברים, רוקן בית המשפט מתוכן את הדין היהודי בעניין היוחסין.

לאחרונה חוקק חוק מידע גנטי. אין אפשרות לתת הוראה לבדיקה גנטית אלא דרך היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש). אדם שרוצה לבדוק את עצמו או אחרים לא יקבל אישור. אדם שפתאום בא לו לחמוס ילד מתוך משפחה כלשהי בטענת אבהות, גם אם היא נכונה, לא יתנו לו. המדיניות החברתית אומרת: אנחנו מעוניינים שהילד יהיה בן להורים שהם בני זוג, ולא לגבר שבא לפתע ומכריז על אבהותו לילד. טובת הילד, זוכרים?

חוקים שמצוין בהם במפורש כי יש לפנות לבית משפט לענייני משפחה:

חוק הירושה, חוק השמות, חוק נשיאת עוברים, חוק למניעת אלימות במשפחה.

יש כמה עניינים שאינם ירושה, המצויים בחוק הירושה. לכן כל העניינים ידונו בבית משפט לענייני משפחה.

סעיף קטן 2 – תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין משפחתו או עזבונה. זו תובענה אזרחית ולא קובלנה פלילית.

בחוק כתוב: בן אדם -למעט תאגיד. תאגיד לא יופיע כצד במשפט.

מה זה "בן משפחתו" – הגדרה: 2 תנאים מצטברים:

I. צדדים שהם בני משפחה. יש הגדרה מצמצמת ומרחיבה, והכל בהתאם לתכלית. משפחה יכולה להיות בן משפחה גרעינית או בן דוד, סבא, נכד, נין, וגם ידועים בציבור.

ההגדרה בחוק כוללת גם ידועים בציבור וגם נשואים לשעבר. במקרים רבים בחירת בית המשפט היא קריטית לכן ההגדרה חשובה.

II. תובענה שעילתה סכסוך בתוך המשפחה – אם אחד הזיק לשני בתוך המשפחה, האם זהו סכסוך נזיקין רגיל או מקרה בתוך המשפחה.

המחוקק דורש מהשופטים להתמחות בענייני משפחה. עליהם לגלות כושר טיפולי מיוחד. כך נוצרה ערכאה מיוחדת שמתמחה במשפחה. האם ינוצלו אותם שופטים לטפל גם בנושאים רגילים (כגון סכסוך נזיקי) שבמקרה התרחשו בין שני אחים.

בפסק דין חבס נגד חבס – באה ההגדרה הברורה.

הסכסוך בפסק דין זה עסק במינוי דירקטורים בחברה. אבא, אשתו השנייה, הבן מאשתו הראשונה, אשתו של הבן. כולם הסתכסכו עם כולם. טלנובלה. פעם ראשונה שבית משפט וברק בראש התלבטו בדילמה.

ברק: איך לפרש את ההגדרה ש"עילתה בתוך המשפחה" – המשפחה כגורם בלעדי.

בל נשכח את הכללים בפרשנות החוק –

א. להגיע לתכלית החוק.

ב. פרשנות לשונית צמודה לטקסט.

עילה כתכלית החוק- המצע העובדתי משפטי שמקנה לאדם זכות משפטית שאותה הוא תובע.

השופטת שטרסברג-כהן – (סמכות נקבעת לפי הסעד המבוקש) מבחינת בית משפט לענייני משפחה המקרה יוצא דופן. לא משנה הסעד או הסכום או הנושא, אלא על פי מה שמוגדר בחוק זה.

המילה "שעילתה" לפי ברק, – חוזרת למובנה הלשוני הרגיל – סיבה, גורם.

אמור מעתה, תובענה שסיבתה בתוך המשפחה. מכאן שפתרון הסכסוך המשפחתי צריך במידה רבה לפתור את הסכסוך המשפטי. לכן ההגדרה של ברק – בתוך המשפחה – היא ההגדרה המשמעותית. (הסכסוך המשפחתי לא יהיה שולי ולא בלעדי). בתי המשפט המשיכו להתלבט גם לאחר פסק דין חבס. לכן בא ברק והנחה את בתי המשפט בעזרת כמה קריטריונים טובים:

1. עד כמה קרובים הצדדים זה לזה. ככל שהקרובים קרובים יותר, זה יותר סכסוך משפחתי. כשאבא כבר תובע בן – זה משבר משפחתי עמוק.

2. האם יש עוד גורמים חיצוניים לא משפחתיים בתוך הסכסוך? או אז זהו סכסוך רגיל.

3. אם יש סכסוך בכמה תחומים בין בני משפחה – ברור שהגזע שמצמיח את ענפי הסכסוך הוא הגזע המשפחתי.

כשבית המשפט כבר קובע שיש לו סמכות, כמעט אין מצב שיהיה מוכן לקבל ערעורים על קביעתו זו. יתר על כן בקטע של מדיניות משפטית: אם עניין הובא לבית משפט שלום או למחוזי לא נעשה אי צדק משווע

חוק בתי המשפט:

סעיף 79 – סעד בשל חוסר סמכות – מי שקובע את הסמכות הוא אותו בית משפט שהעניין הובא לפניו.

לכאורה זו סתירה, יכול להיות שבית משפט השלום יקבע שאין לו סמכות – אז מי נתן לו את הסמכות לקבוע זאת?

אולם במקרה דנן, היעילות חשובה לא פחות מהצדק המשפטי.

הנחייה נוספת של ברק: כל כתב תביעה המוגש לבית משפט לענייני משפחה חייב לקבוע את העובדות המצדיקות את הפנייה אליו.

א. נושאים

ב. חוקים

ג. תנאים מצטברים: בני משפחה+ תובענה שעילתה סכסוך בתוך המשפחה.

פס"ד חבס – על כל חלקיו, הוא המנחה אותנו.

מאפיינים של בית המשפט לענייני משפחה:

דרכו של בית המשפט בהליך המשפטי (להבדיל מסמכותו):

לבית המשפט סמכות להתערב ולהעלות טיעונים שלא הועלו, מכוח סדרי הדין והראיות שנקבעו בסעיף 8 לחוק. אף על פי שהמדובר בסדרי דין ודיני ראיות שונים מהדרך הרגילה, קבע סעיף 8 – בית המשפט יבחר את הדרך הנראית לו כטובה ביותר. בניגוד לשיטה האדוורסרית, הנהוגה בארץ, לפיה עוה"ד קובע את הטקטיקה, כאן בית המשפט יתערב הרבה יותר. למשל, אם טיעוני העורך דין לא מספקים, אזי בית המשפט יתערב ויעלה טיעונים שלא הועלו.
יחידת הסיוע – נועדה לפתור את הסכסוך בדרך גישור, פישור או כל דרך טרום משפטית. במציאות בית המשפט לא מחוייב להפנות את המשפחה ליחידת הסיוע, אבל זה הפך לנוהג – כאשר קודם מנסים להביא את העניין ליחידת הסיוע. יותר מזה. ניתן לפנות לא רק כתובענה של אדם בכובעו כבן משפחה, אלא כבקשה להישלח ליחידת הסיוע. (וראה ס' 5 ב' ג' ד' ה' – הסעיפים המפנים ליחידות הסיוע).
ניתן לתת תוקף של פסק דין להסכם גם אם לא הוגשה תביעה. סעיף 3 ג' – זהו אפיון נוסף מיוחד לבית משפט זה. בדרך כלל בית משפט עוסק בתביעות ומבקש סעד. גם אם הצדדים מגיעים להסכם ביניהם – המשפט לא נגמר. או שמוחקים את התביעה או שנותנים פסק דין. אם הגיעו להסכם – מגישים אותו לבית המשפט ומבקשים שינתן לו תוקף של פס"ד. זה מחייב. אפשר ללכת עם זה להוצאה לפועל. ס' 3 ג' – מגיעים להסכם גירושין/רכושי, ורוצים לתת לו תוקף חוקי? אין צורך להגיש תביעה, הסעיף אומר ניתן לתת תוקף של פס"ד להסכם גם אם לא הוגשה תביעה.
קטין מקבל סטטוס מיוחד, אם ביכולתו להבין הוא יכול לתבוע. ס' 3 ד'. לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות – קטין חסר כושר אלא רק באמצעות אפוטרופסות. וכן, בעיקרון הליכי ביצוע של הוצאה לפועל וביצוע פסק הדין כבר לא עניינם של בתי המשפט. (לפעמים חוזרים לבית המשפט לשם הבהרה). ס' 7 – איזון משאבים, פירוק שיתוף, תובענה בעניינו של קטין – כאן פתאום המחוקק מוצא לנכון להוציא את העניין מידי ההוצאה לפועל, ומי שמפקח זה בית המשפט בצירוף ההוצל"פ. משום רגישות הדברים.
עוד שינוי ששינה בית משפט לענייני משפחה, מול בית הדין הדתי: איחוד כל סכסוכי המשפחה תחת קורת גג אחת. אבל לא פתרנו את הבעיה, כי בצד הערכאה האזרחית, פועלת הערכאה הדתית, בשם הבלעדיות שנותרה לה בענייני גירושין ונישואין. עקב המצב הפוליטי בין דתיים וחילוניים נמנעים ונזהרים מהתערבות בפעילות בתי הדין הדתיים (יתכן שכניסתם של "שינוי" למשרד הפנים ופרישתה של ש"ס ישנו את מצב הדברים מכאן והלאה).
כאן נולד מרוץ הסמכויות: בית הדין הרבני למשל, מתחשב לעניין מזונות ביכולות הבעל. בית משפט לענייני משפחה יפעל לפי חזקת השיתוף וחוק שיווי זכויות האישה. הוא ירוץ לבית הדין והיא לבית המשפט: מי שמגיע ראשון ופותח תיק – מנצח. לכן חשוב כל כך סעיף 25 א' לחוק. חוק זה אינו בא לגרוע מסמכות בית הדין דתי (ובית הדין לענייני עבודה). עדיין לא הצלחנו לאחד הכל תחת קורת גג אחת. ועלינו ללמוד גם את חוק סמכות בתי הדין הרבניים במקביל.

מהפך מדהים חל בבית משפט לענייני משפחה, בשנת תשס"ב:

ס' 3 ב' (1) תיקון תשס"ב: לכל הדתות בארץ יש סמכות, שבעניינים מסויימים היא סמכות מקבילה – כמו במזונות, ובעניינים אחרים סמכות ייחודית – כמו בנישואין וגירושין. (מלבד העדה המוסלמית). לפי דבר המלך רק בית הדין הדתי ידון בענייני המעמד האישי. כך שלא מדובר בסמכות מקבילה אלא בייחודית.

פס"ד עומרי נ' זועבי: בעקבות חוק לתיקון דיני משפחה – מזונות הסמכות בענייני מזונות – היא למחוזי. טענו שהיום כבר השתנה המצב, והמחוזי הוא העיקרי. (למרות שכתוב "לא גורע מסמכות בית הדין הדתי"). זה נכשל. נשארה לבית הדין הרבני הסמכות הייחודית. והנה בשנת תשס"ב זה התהפך.

עד תשס"ב: במזונות אישה לגבי יהודים – הסמכות מקבילה. זכותה של האישה לבחור בערכאה הנראית לה, אלא אם כן הגבר כורך ואז העניין נידון בבית הדין הדתי.

אצל המוסלמים ישנה סמכות ייחודית והיא לבית הדין המוסלמי בלבד.

ואז בתשס"ב: הכניסו / הגניבו את ס' 3 ב' (1) – על אף ס' 25 א' – בית משפט לענייני משפחה מוסמך לדון גם לגבי מוסלמים בענייני משפחה. כלומר, סמכות מקבילה. מי שבא קודם זוכה. מרוץ הסמכויות קיים גם בין בני זוג מוסלמים (מלבד נישואין וגירושין).

הסעיף לא קובע לפי איזה דין ידונו, הדין המהותי נשאר הדין המוסלמי. הסעיף בא לומר איזה ערכאה תדון. והשאלה איך מפרשים את הדין המוסלמי.

ננוח לרגע את דעתנו מהתיקון המדהים, וניתן דעתנו לסוגי הסמכויות:

סמכות ייחודית – רק ענייני נישואין וגירושין בסמכות ייחודית של בית דין דתי.

סמכות נגררת – שבגררא, אגבית.

יש בעיה נוספת:

גם באותה ערכאה יתכן שוני בין שופט לשופט.

אז איך יפעיל בית המשפט את הדין הדתי?! (נוצרי, יהודי או מוסלמי) למשל, כשהוא דן במזונות אישה או במזונות ילדים. (הרי בנישואין וגירושין ידון בית המשפט רק אגב גררא).

זה דומה לדין זר שהשופט אינו מכיר ואינו שופט על פי הדינים הרגילים. האם הוא מרגיש חופשי לפרש את הדין הדתי ככל העולה על רוחו (או כמו שמתחשק לו) שהרי הוא ממוסגר בכללים אחרים וכבול לדת.

הבעיה מתעצמת כיוון שבדין הדתי אין מחויבות לתקדימים של בית הדין הרבני הגדול ומכאן שאין הלכה מחייבת, אלא כל בית דין דתי דן לפי הבנתו. במצב עניינים זה יכול בית המשפט האזרחי לאמץ לו כמעט כל פירוש שהוא לדין הדתי, ואידך זיל גמור…

איך זה עובד בפרקטיקה?

נניח בחוק הירושה

אם אדם חי בקנדה ויש לו נכסים בארץ והוא מת- איך ידונו בירושה שלו? על פי דין מושבו. כלומר, אם הוא חי בקנדה ידונו בארץ על פי הדין הקנדי. אם יש להם ספק לגבי החוקים בארץ – ישמעו עדים מומחים.

סעיף 37 (ב) לפקודת הראיות 1971 – אומר: "כל דין הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה."

בבית משפט צריך להוכיח כל נתון שטוענים. אבל יש תשתיות שהן מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. אפשר לסתור עובדות אלו אבל אין צורך להוכיח, למשל, שאדם בריא מסוגל להרביץ. אבל שמוישה היכה את סימה: זה מצריך ראיה.

בהרבה פסקי דין הסעיף הזה העלה את הסעיף: דנו רבות בשאלה הנוקבת האם X הוא מן המפורסמות או לא. באה פקודת הפרשנות ואומרת: לא כל דין מצריך ראיה. בתביעה נזיקית אין צורך להוכיח את חוק הנזיקין. כל אדם מוחזק כיודע חוק ובית המשפט על אחת כמה וכמה.

מה לגבי דין דתי? לא מצריך ראיה, כי כתוב כל דין. זה כולל גם דין דתי. לכן יש לשכנע את בית המשפט שהעד מומחה. לא פעם בית המשפט מטיל ספק במומחיות העד.

הדין הדתי המופעל בבית משפט לענייני משפחה הוא חלק אינטגרלי מהוויתו, ולכן על בית המשפט לדעת אותו.

יש לזה עוד נפקות: בית המשפט יהיה מוכן ליישם משפט זר, אם הצדדים הסכימו לכך או אם החוק קובע, אך במגבלה אחת – אם המשפט הזה נוגד את הערכים והעקרונות היסודיים של מדינת ישראל – בית המשפט לא יהיה מוכן ליישמו.

דין המשפחה הדתי נוגד ערכים של שוויון וחירות. למשל, הדין הקתולי לא מאפשר להתגרש, דבר הנוגד את חירות האדם. בדין היהודי – אי אפשר להכריח גבר להתגרש. לו היה בית הדין הדתי חלק ממשפט זר – היינו טוענים שהוא נוגד את ערכי היסוד.

אבל מנגד עומד עיקרון שמירת הדינים, הקובע כי אי אפשר לפסול חוק קודם.

פסק דין סלומון נגד סלומון – אישה יהודיה התחתנה ברומניה עם יווני אורתודוכסי ותבעה מזונות. בסוף דבר המלך יש רשימה של העדות המוכרות. במאמר מוסגר: חסרה שם העדה המוסלמית, זאת משום שבתקופה העותומנית העדה המוסלמית הייתה העדה הראשית ולא מיעוט ולכן לא נזכרה. פגם זה תוקן בפסיקה.

ברשימה לא כתוב במפורש העדה היוונית האורתודוכסית – כתוב העדה המזרחית אורתודוכסית – והיא כוללת כנראה גם את היוונית אורתודוכסית. האיש טען שעל פי הדין שלו הוא לא חייב לתת מזונות. כנראה שאחת הטענות העיקריות שהועלו היתה שדתו לא מכירה בנישואין עם יהודיה.

עמדת בית המשפט – על האישה להוכיח שבאמת מגיעים לה מזונות על פי הדין שלו. ואת זה לא הוכיחה. כתוב בחוק שמי שחייב במזונות חייב על פי הדין שלו. אנו פונים לנתבעת ולא לתובע. והאישה לא הצליחה להוכיח זאת.

הסיבה שהאישה לא קיבלה מזונות בסופו של יום הייתה, שבית המשפט הסיק שהיא מרוויחה מספיק.

ערעור – השופט שמגר פסק – האישה עשתה טעות אבל אני פוסק לה מזונות מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק היסוד מחייב את הבעל לספק מזונות לאישתו. פסיקתו מעוררת שתי בעיות:

I. כל דין – מן המפורסמות שאינן צריכות ראייה – אם העדה היוונית אורתודוכסית כלולה ברשימת דבר המלך היא חלק מהדין ולא צריך להוכיח. בית המשפט היה צריך לדעת את זה, ולא להתייחס לחוקי העדה הזו כאל חוקי משפט זר. הופיע ברשימה? זה חלק ממשפט המדינה.

II. מה זה קשור לכבוד האדם או חירותו? ואם זה קשור אז מה בקשר לכבוד הבעל? שמגר הכניס עוד עילה לחיוב מזונות – כבוד האדם וחירותו. ככה בעוונטה, באמרת אגב.

האם הלכת התקדים המחייב נוגעת גם לדין הדתי?

על פי חוק יסוד: השפיטה, סעיף 20 – הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה את בית המשפט הנמוך ממנו, והלכה שנפסקה בעליון תחייב כל בית משפט זולת בית המשפט העליון עצמו. זה אמור גם לגבי החוק האזרחי הרגיל.

נשאל, האם הלכת התקדים המחייב נוגעת גם בדין הדתי? היום כן!

התוצאה – במציאות היום אין כמעט מקרים שבית המשפט לענייני משפחה נזקק לעיון במקורות הדין הדתי, כיוון שיש לו הרבה תקדימים, שמכסים כמעט הכל.

התקדימים מחייבים בבתי המשפט האזרחיים.

הערכאה האזרחית והרבנית מפרשות שונה את הדין הדתי. הדין הדתי משקף קשת של דעות. בכל שאלה מהותית יש דעות לכאן או לכאן. (במשפט העברי זה נקרא: ריבוי דעות) לכן כשהעליון נזקק לפרשנות דין דתי הוא יטה כדי לפרש לפי השקפתו הוא.

העליון אינו חושש מפסיקה מהפכנית. הרבני צמוד ומסורתי. לגבי העליון אין קדושה ותורה בדין הדתי- זה עוד דין ויש להתאימו לחיים של היום. לאור העובדה שבית משפט מגן על הצד החלש – האישה, אין כמעט עניין משמעותי ששתי הערכאות פוסקות בו באופן דומה במיוחד.

סיכום ביניים לעקרונות המנחים:

הדין הוא מן המפורסמות שאינן מצריכות ראיה.
פרשנות שונה באזרחי וברבני.
העליון מתחשב בפסיקות בית הדין הרבני הגדול, אך לא מרגיש מחויב וגם הרבני לא מרגיש מחויב לפסיקת העליון.
חוק לתיקון דיני משפחה – מזונות קובע כי בדין הדתי, יש ללכת על פי המעמד האישי, אולם נותרה השאלה באיזה היקף.
הסקירה נכתבה בידי עו"ד גירושים אברהם עזריאלנט

דילוג לתוכן