הרכוש המשפחתי

פרק יח': הרכוש המשפחתי

הגדרה מצומצמת – אותו רכוש המשמש את המשפחה בחיי היומיום שלה. הדירה + תכולה + מכונית.

הגדרה רחבה – כל רכוש שיש לאחד מבני הזוג, לרבות רכוש עסקי.

בית המשפט נוטה כיום להגדרה הרחבה. זה כולל עסקים, חברות והון אנושי וכל דבר שיש לו השפעה ממשית על יכולת ההשתכרות העתידית. אם אדם נשוי, כל אשר נוצר או השתבח במהלך הנישואין, שייך למשפחה. לעיתים מדובר בהיקפים אדירים של רכוש. רכוש של בן זוג משיק לשני תחומי משפט – דיני הקניין ודיני משפחה. בכל מקרה של השקה כזו, עולה השאלה היא מהו תחום המשפט הדומיננטי. לשם תשובה יצר המשפט כמה הבחנות:

1. מקורות הרכוש

נרכש בתקופת הנישואין = במאמץ משותף.

נרכש לפני הנישואין = שלא במאמץ משותף. ירושה או מתנה אינן נכללות, כמובן, במאמץ משותף.

2. יעוד הרכוש

א. יעוד לשימוש המשפחה.

ב. רכוש עסקי שנועד לפרנסת המשפחה.

ג. רכוש עסקי שחורג מפרנסת המשפחה (הרבה מעבר).

ד. רכוש נכסי פרישה = עתודה כלכלית או ביטחון סוציאלי.

ה. נכסי קריירה – זה יכול להיות שייך לשני הסוגים- נכס לא ממשי כמו לימוד מקצוע, או תשתיות שיאפשרו להתפרנס בעתיד בצורה טובה יותר.

דוגמה קלאסית:

שני בני זוג התחתנו – אחד פרנס, אחד למד ואופס מתגרשים. לזה שלמד יש פוטנציאל כלכלי. למשפט יש בעיה להתמודד עם זה.

הנחות יסוד לגבי רכוש משפחתי –

1. כל דיני המשפחה במערב מכירים בכך שיש להתייחס לכוש המשפחתי באמות מידה שונות מדיני הקניין הרגילים.

2. במקרים רבים יש במשפחה צד חזק כלכלית וצד חלש כלכלית שהיא ברוב המקרים האישה, המשקיעה את זמנה ומרצה ב"תחזוק" המשפחה.

3. עיקרון השוויון וההכרה בתרומה של כל אחד מבני הזוג למשפחה, מחייבים תמורה נאותה לצד החלש, שמאמציו אינם כלכליים גרידא.

4. שאלות הזכויות הרכושיות מתעוררות כשיש משבר. כשעומדים לקראת פירוד/ גירושין / מוות. – בנסיבות אלו, המשפט אמור למצוא פתרון.

5. בבואנו לדון בזכויות בין בני זוג – זה משפיע לפעמים גם על צדדים שלישיים. (לדוגמא- כשמוכרים דירה לצד ג' ופתאום מגלים שהמוכר לא בעל הזכות המלאה ברכוש).

מודלים של פתרון בשיטות משפט שונות –

כל שיטה מכירה בשיתוף רכושי במידה זו או אחרת מעבר לזכויות שבדיני הקניין הרגילים. בייחוד במקרקעין – בדיני קניין בדרך כלל הזכויות צריכות להיות רשומות (או הסכמים חתומים). במשפחה – גם אם הזכויות לא רשומות בטאבו מכירים בהן.

כלל: אין שום משמעות לרישום כשדנים בזכויות בני זוג.

2 סוגי שיתוף ושני סוגי זכויות: חובה ליצור חקיקה לשם כך.

יש גישה הגורסת שהשיתוף בנישואין הוא שיתוף מיידי ויש גישה הגורסת שהזכויות קיימות בכל רגע נתון מחיי הנישואין.

יש שני סוגי זכויות:

1. זכות קניינית – בעלות ברכוש המשפחתי.

2. זכות אובליגטורית – חוזה. (כל עסקה שלא מסתיימת ברישום היא בעצם התחייבות). ההתחייבות לרשום. כשהבעל מתחייב להעביר נכס על שם האישה – זו זכות אובליגטורית. מתי? בכל רגע שתדרוש, לגבי צד ג' זה הבדל עצום.

3. זכות לפירוק ושיתוף בכל רגע – כל בן זוג זכאי לפירוק שיתוף בכל רגע. גם הסכם כתוב שלא לפרק שיתוף מוגבל בזמן. שוב, זה עלול לפגוע בצד ג'.

שיתוף דחוי –

הלכת איזון משאבים קובעת כי כל עוד אין משבר בנישואין אין טעם לקבוע זכויות משותפות. בזמן הנישואין יש הפרדה רכושית. השיתוף קם בעת משבר.

קיימים שני סוגי זכויות:

1. שיתוף דחוי קנייני – חזקת השיתוף: ברגע המשבר הופכים שותפים ברכוש.

2. שיתוף דחוי אובליגטורי – איזון משאבים: בן הזוג מתחייב לתת לצד השני מחצית מהערך הכלכלי של הנכסים.

היתרון:

לכת איזון משאבים נתנה פיתרון לעסקאות עם צדדים שלישיים.

חסרונות:

האישה מוגבלת כי הנכס על שם הבעל, אין לחץ לתת גט, תתכן העלמת נכסים.

לא יתכן שכשצד ג' יקנה דירה – יהיה עליו לבדוק אם המוכר שלו חי בשלום עם בן זוגו. כמו כן זו פגיעה באוטונומיה של אדם שחש שהרכוש שלו.

במקרה של שיתוף דחוי:

מול כל החסרונות המחוקק מציע עיקולים וזה מסורבל. ברוב מדינות העולם מקובלת שיטת השיתוף הדחוי, בישראל נהגו בשתי השיטות.

בני זוג- אם התחתנו לפני 1.1.74 – חלה עליהם חזקת השיתוף, כלומר, השיתוף המיידי.

זה פרי יצירת בית המשפט – חקיקה שיפוטית.

לאחר תאריך זה – חל עליהם איזון משאבים השיתוף הדחוי.

לא פעם השיתוף הדחוי יצר עיוות שפגע בעיקר בנשים. האישה שהתרכזה בגידול הילדים בעוד שבעלה פיתח קריירה משגשת, בעת גירושין מצאה את עצמה במצב בו הבעל מחזיק ברוב הרכוש ואין לה מושג ירוק מה היקף הרכוש שנצבר במהלך הנישואין. מציאות זו גרמה לכך שהאישה הייתה נתונה לגחמותיו של הבעל לתת לה גט. וגם שהבעל, ברוב טובו, נתן את הגט הרכוש המגיע לה לא חיכה לה מייד עם הגירושין אלא היה עליה להגיש תביעה לחלוקת רכוש בבית משפט לענייני משפחה שזהו הליך ממושך ויקר. במצב עניינים זה הבעל שמחזיק בשלל הרב של בני הזוג היה מממן את עורכי הדין מהליגה הראשונה בעוד שלאישה אין את האפשרות לעשות כן.

החל מנובמבר 2008 אישרה הכנסת תיקון מספר 4 לחוק יחסי ממון תיקן את הלכת איזון משאבים השיתוף הדחוי שהונהגה מה- 1.1.74 . התיקון קובע כי ניתן לחלק את הרכוש המשפחתי המשותף בין בני זוג פרודים עוד לפני מתן הגט בבית הדין הרבני.

תיקון זה מצמצם את חוסר השיוויון בניהול ההליכים המשפטיים לאור הפערים הכלכליים בין בני זוג.

אולם המחוקק לא ביטל לגמרי את ההלכה הקיימת והציב מספר תנאים להקדמת מועד האיזון כדלהלן:

1. חלפה שנה מיום שנפתח אחד מההליכים הבאים:

א. הליך להתרת נישואין

ב. תביעה לחלוקת רכוש/ פירוק שיתוף/ סעד הצהרתי מכוח סעיף 11 לחוק יחסי ממון

2. קיים קרע או שבני הזוג חיים בנפרד במשך תקופה מצטברת של תשעה חודשים

ביהמ"ש רשאי לקצר את התקופות האמורות אם קיימות נסיבות המצדיקות זאת למשל:

א. ניתן צו הגנה לפי חוק למניעת אלימות במשפחה או לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת

ב. ניתו צו הרחקה להבטחת מדור שקט

ג. הוגש כתב אישום נגד בן הזוג הכולל אישום בעבירת אלימות שבוצעה מבקש או בילדו

ד. ביהמ"ש ציווה על מעצרו של בן זוגו של המבקש לאחר ששוכנע כי קיים חשד סביר שהוא עבר עבירת אלימות במבקש או בילדו

בית משפט או בית הדין רשאי להתנות את את ביצוע איזון המאשבים בהפקדת כתב הסכמה להתרת נישואין/כתב הסכמה למתן או לקבלת גט

ביהמ"ש או בית הדין רשאי לעכב את ביצוע איזון המשאבים אם סבר כי המבקש פעל בחוסר תום לב.

חוק יחסי ממון בין בני זוג.

שאלת הזכויות של בן זוג בעת התרת נישואין – גירושין או מוות.

בתקופת המשבר/ הגירושין צריכים להחליט מהן הזכויות הרכושיות, במקרה של מוות, מחצית הנכסים שייכים לבן הזוג. אם הבעל נפטר ומשאיר רכוש, לפי דיני הירושה – האישה זכאית למחצית, והילדים זכאים למחצית- אם לא השאיר צוואה.

ודוק: הרי חצי מהרכוש של האישה. נשאר רק חצי שאותו מחלקים חצי לאישה חצי לילדים. 75% לאישה/אימא ו25% לילדים. אבל אם יש לאישה מגרש, אז מחציתו שייכת לאבא של הילדים ומגיע להם חצי מהמגרש. בונים מהכל עיזבון ונותנים לילדים חצי. אם הבעל כתב צוואה ובה נישל את אשתו – בכל זאת תקבל את החצי שלה. הוא יכול לנשל אותה רק מהחצי שלו.

במיתה יש חשיבות לחזקת שיתוף. (ופחות ופחות בנושא גירושין).

בית משפט לא מוכן לקבל חזקת שיתוף אחורה – יש התיישנות לגבי חזקת שיתוף.

פסק דין סידיס – ענייני נישואין – כוללים רכוש. סכסוכים ברכוש המשפחתי ידונו לפי הדין הדתי. אלא שבשנת 1951 בא לעולם חוק שיווי זכויות האישה. המסקנה של בית המשפט – חוק זה לא רק נתן לאישה את השוויון המלא ברכושה, אלא שכל נושא הרכוש המשפחתי עזב את המושג ענייני נישואין. לכן זהו עניין אזרחי הנידון על פי דיניה האזרחיים של המדינה.

חוק שיווי זכויות האישה מופנה גם לבית הדין הרבני (סעיף 7) – (אמרנו את זה כבר אלף פעם אבל לאור הקיפוח המתמשך של נשים ברבני כדאי לשוב ולהזכיר). גם על הרבני חובה להתחשב בו.

לרבני כבר אין ייחודיות בנושא רכוש.

כשבית המשפט דן ברכוש המשפחתי – לפי איזה חוק? לא היו חוקים כאלה, לכן דנו לפי החוקים הקניינים הרגילים. מכל זה סבלה האישה, שהייתה הצד החלש מבחינה כלכלית.

לכן המציאו תנאי מכללא ודיני חוזים – כבסיס שיפוטי.

הדין הדתי – בונה על הפרדה רכושית. מה שרשום על שם הבעל – שלו ומה שעל שמה – שלה.

הדין הדתי איזן בכך, שהטיל על הבעל את החובה לפרנס את המשפחה. השקפה זו לא מקובלת על בית המשפט. ומאחר שלא היה חוק מתאים ניסה בית המשפט לחוקק חקיקה שיפוטית במסגרת הכלים העומדים לרשותו – ניסו להציג את הבעל כשליח, או לעבוד על פי דיני נאמנות, בסופו של דבר התקבעה הקונסטרוקציה החוזית ההסכמית, בפסק דין בריקר.

אנחנו מכניסים חוזה מכללא ותנאי משתמע ביחסים שבין בני זוג: כל בן זוג שרוכש נכס ודאי מתכוון שלבן זוגו יהיו בנכס זכויות שוות לשלו. אם מפעילים את מבחן הטרדן המתערב ושואלים את הבעלים – האם אתה רואה את בן הזוג כשותף בנכס, הוא היה אומר שכן.

קונסטרוקציה זו דורשת קיומם של שני מרכיבים:

1. חיים הרמוניים

2. מאמץ משותף.

אם שני המרכיבים קיימים אפשר להניח שהתכוונו לשיתוף מלא בנכסים.

מאמץ משותף – שניהם תורמים כלכלית. המאמץ הכלכלי הנו משותף ולכן יש חזקת שיתוף. די מהר נוכח בית המשפט שזה לא עובד. כי מי שמגיע לבית המשפט לא חי חיים הרמוניים. הרבה פעמים המשבר התחיל זמן רב לפני שבאו לבית המשפט.

בזמנו מי שביקש זכויות – קרי האישה – עליה נפל נטל ההוכחה להוכיח שחיו יפה. הבעל השתדל להכחיש וזה היה בעייתי. שלא לומר מבזה.

כמובן שניתן היה לסתור את ההנחה שהתכוונו לרכוש משותף. ניתן להוכיח שהפרידו את הרכוש בזמן הנישואין. דבר ראשון שהיה צריך בזמנו להוכיח, שהם מנהלים חשבונות נפרדים.

בשלב השני – נעשה פיחות לכל מרכיב:

1. לגבי חיים הרמוניים – פסק דין גדסי – די חיים משותפים תחת קורת גג אחת.

2. לגבי מאמץ משותף – פסק דין מדג'ר נ' מדג'ר – די בתפקוד בבית בלבד.

הש' ברק – האישה חלתה ואושפזה שנים ארוכות. הבעל ביקר אותה בבי"ח. הבעל נפטר. מה הרכוש המשותף? ש' מחוזי – אין חזקת שיתוף בתקופת אשפוזה.

ברק – מאמץ משותף – פירושו העובדה שיש לך בן זוג, מישהו להתייעץ אתו. הזוגיות משחקת יותר מאשר עצם המאמץ.

נטל ההוכחה על מבקש הזכויות – נאמר עתה ברגע שהוכחו שני המרכיבים בגרסתם המפוחתת – די בכך כדי לבסס את ההנחה שבני הזוג התכוונו לכך שרכושם משותף. את נטל ההוכחה העברנו למי שרוצה לסתור את חזקת השיתוף.