ריבונותו של בית הדין הרבני

פרק ו': ריבונותו של בית הדין הרבני

לפי חוק יסוד: השפיטה, התקדים מחייב את בית המשפט בלבד ולא את בית הדין הרבני. לצורך ערעור במחוזי נדרש שופט אחד, מלבד בענייני ירושה, אימוץ וחטיפה בהם יושבים שלושה שופטים. היות וכל ערכאה עצמאית, אז איפה בכל זאת הקשר? בג"צ יכול להשפיע על המערכה הדתית. אך בג"צ מתערב רק בשאלות סמכות בין שתי המערכות ולא מתערב בפסיקה המהותית של בית הדין הרבני.

אם צד סבור שבית הדין הרבני האזורי טעה – פתוחות לפניו שתי דרכים: בית הדין הרבני הגדול או בג"צ.

תקדים קבע – קודם יש למצות את סמכות בית הדין הרבני – לכן קודם יש ללכת אל בית הדין הרבני הגדול ורק אז לבג"צ. (זה העיקרון), אך יש גם יוצאים מהכלל – כשבג"צ משוכנע שפניה אל בית הדין הרבני הגדול לא תשנה דבר או במקרה שהזמן (המיותר) שיעבור יהיה קריטי.

כל נושא הערעור לא קיים במסגרת הדין העברי, וזאת בכדי לאפשר לכל בית דין להודות בעצמו בטעותו ולתקנה.

בימי המנדט הבריטי הוצב תנאי זה: יתנו לעדות הדתיות לנהל את ענייניהן האישיים בתנאי שתהיינה רשויות ערעור. כך נולדה ההירארכיה בין בתי הדין הרבניים, למורת רוחם, שכן אין הדבר מעוגן בדין תורה. כיום בית הדין הרבני הגדול מהווה ערכאת ערעור על בית הדין הרבני גם בענייני פרוצדורה וגם בענייני סמכות.

כתוצאה ממצב עניינים זה, תקדימי בית הדין הרבני הגדול אינם מחייבים את בית הדין הרבני האזורי, מה גם שאין שום חוק או דין שמקנה לו סמכות עליונה.

בית הדין הרבני המחוזי מחויב לדין תורה, ולכן הוא אינו מחויב לבית הדין הרבני הגדול. אשר על כן כל מקרה שנידון בבית הדין הרבני האזורי והוגש לערעור לבית הדין הרבני הגדול – פסיקתו היא זו שתחייב בהוצאה לפועל, והיא זו שתהייה מעשית. בפועל, השלטונות אוכפים את פסקי הדין של בית הדין הרבני הגדול, אך אין להם כל מעמד של תקדים מחייב. לכן פסיקת בית הדין הרבני היא לא פעם מעורפלת ולא יציבה – והאזרח לא יכול לדעת מראש מה יקרה.

למעשה מדובר בבעיה שאינה פתירה, שכן על פי הדין הדתי אין ערכאת ערעור או בית דין גבוה יותר מבית הדין הרבני. מטעם זה לא ניתן לקבוע תקדים מחייב, שכן אם יש כזה, הוא ניתן בבית דין שווה ערך לזה שדן בעניין הנוכחי. דומה הדבר לכך ש"תקדימי" בית המשפט השלום אינם מחייבים בתי משפט שלום אחרים.

לסיכום:

I. יראת כבוד למסורת

II. לפסקי דין של בית הדין הרבני הגדול אין מעמד של תקדים מחייב.

כשמדובר ביישום הדין האזרחי בבית הדין הדתי לאלו תחומים מתכוונים?

קודם כל לסמכות – סמכותו של בית הדין הרבני מעוגנת בחוק האזרחי -חוק שיפוט בתי דין רבניים. מי קובע את פירוש החוק האזרחי בדבר סמכות? כל ערכאה דנה האם העניין בסמכותה.

הרבני קובע שיש לו סמכות לדון בעניין מסוים, לא נראה לך אחי? לך תערער לבית הדין הרבני הגדול ואם אתה שוב לא מרוצה, עדיין עומד לך הבג"צ.

הרבני רואה את עצמו כערכאה מרכזית בענייני משפחה. לכן דרך פרשנותו את החוק, הנה על דרך מרחיבה ככל האפשר. מכאן שמה שהוא רואה כעניינים שבסמכותו, רחב יותר מאשר על פי השקפת בית המשפט העליון בעניין. העליון רואה בבית הדין הרבני ערכאה חריגה, וכל דבר חריג מחייב פרשנות צרה ומצמצמת.

בית הדין הרבני מצדו רואה עצמו כערכאה עצמאית, לא אוהב את התערבות העליון, ופעמים רבות הוא אף מתעלם מהוראותיו, ואז צריך לפנות לבג"צ, שיפעיל סמכותו ויכוף את בית הדין הרבני.

בשלהי שנת 2003 ניכרת מגמה בפסיקת בתי המשפט למשפחה לכרסם קלות בסמכות בית הדין הרבני ולהחליט בעניינים שהיו בעבר בסמכות הרבני. עניינים אלו טרם נבחנו בערכאת הערעור ולכן קשה להתיחס אליהם כאל שינוי ממשי בדין.