פרק ח': כפיפות בית הדין הרבני לדיני מדינת ישראל
מה מידת מחויבותו של בית הדין הרבני, לחוקים כמו: חוק האזנת סתר,חוק הגנת הפרטיות וחוק למניעת הטרדה מאיימת?
בג"צ 1135/02 אנה וזגיאל נגד בית הדין הרבני הגדול:
בצד פגמים נוספים שבית המשפט מצא בפעילות בית הדין, עלתה השאלה אם פסק הדין צריך להתבטל בעקבות האזנות סתר. עד כמה בית הדין מחויב לשני החוקים הנזכרים לעיל? החוק מופנה לבית משפט בלבד בקביעה שאין להשתמש בראיות שהושגו באמצעות עבירה על החוק – האם גם בית הדין כלול? לא היה עולה על הדעת שראיות שהושגו כתוצאה מהפרת חוק האזנת סתר יוגשו לבית דין לעבודה, זה בבחינת פירות מעץ מורעל. אבל בית דין דתי טוען שעצם עיסוקו הוא בעניינים שקשה לבררם באמצעות ראיות רגילות, ולכן החוק הגביל את הוראותיו לבית משפט ולא לבית דין. הרבני איננו מסתמך על ראיות פסולות ברוב הפעמים, אבל שומע אותן כאמצעי לחקירת הצדדים, כדי לבחון את תגובותיהם לשם התרשמות מהם. אדם לא תמיד יודע אם זו ראיה פסולה, הוא חושב שעליו להגיב ואז בית הדין יכול להתרשם. אם עורך דין יגיד לו לשתוק – גם זה יובא בחשבון. להשוואה: קביעת אבהות – בבית משפט מבקשים בדיקת רקמות. אומנם הגבר לא חייב לעבור בדיקת רקמות. אבל אם הוא מסרב בית משפט יכול להביא בחשבון את סירובו – וזה בהנחיית העליון.
האם בית הדין יכול לקבל ראייה פסולה? אומרת שטרסברג-כהן בפרשת וזגיאל:
"ראוי ודרוש ליישם את הרעיון של אי קבלת ראיות פסולות (שפגעו בחוק הגנת הפרטיות ובחוק האזנת סתר) ויעשה הכל כדי לא להשתמש בהן לצורך פסק הדין. נראה כי אי קבילותן של ראיות שהושגו בפגיעה בהאזנות סתר – ראוי שיחולו גם בבתי הדין הדתיים באופן שיוביל לאחידות נורמטיבית בערכאות המדינה."
העיקרון – אחידות נורמטיבית.
איך ליצור בסיס משפטי שיחייב את הרבני?
1. פרשנותו של הביטוי "בית משפט" – בנסיבות מיוחדות ניתן להרחיב את הביטוי כך שיכלול גם בית דין, וזאת כשתכליתו של החוק מחייבת זאת, ובייחוד כשמדובר בזכויות יסוד. סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה – הבחנה ברורה בין בית משפט ובין בית דין דתי.
לבוא עכשיו ולהציע הרחבה – זו מהפכה.
סעיף 79 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות – כל מקום שכתוב בית משפט ייחשב בית דין. דווקא העובדה שיש חוק המציין זאת במפורש מהווה עוד חיזוק לכך שיש ביניהם הבדל. עובדה היא שכשהמחוקק רוצה הוא מציין זאת במפורש.
השופטת שטרסברג-כהן ידועה בנכונותה לסטות מלשון החוק למען מה שנראה לה צודק. הרבה יותר מברק אפילו, לכן לא נראה שבית המשפט יקבל דרך זו.
2. "לומר כי גם אם חוק האזנת סתר לא חל באופן ישיר על בתי דין דתיים, בהיעדר סעיף תחולה מפורש המורה כן, נתונה בידיו סמכות טבועה לקבוע את סדרי הדין אותם יש להפעיל בהגינות, בתום לב ובסבירות, תוך כיבוד זכויות האדם ובהן הזכות לפרטיות. דברים אלה נכונים גם… בקביעת דיני הראיות החלים בו."
זו דרך מהפכנית נוספת: הכלל אומר: החוק מחייב לפעול על פי הדין האישי בענייני המעמד האישי (מזונות וכו') מחייב לפעול בתחום המהות, הראיות והפרוצדורה, כשם שבעניינים אזרחיים יפעיל בית המשפט את כלליו על תחומי המהות, הראיות והפרוצדורה.
פסק דין לייב – הוא נגיסה בתחום הפרוצדורה – בג"צ היה מוכן להתערב בעיכוב יציאה מן הארץ רק משום שהמקרה נוגד ערכי יסוד.
באה השופטת שטרסברג ונוגסת גם בתחום דיני ראיות. (לפי דין תורה דיני ראיות זה לא פרוצדורה אלא עניין שבמהות). הנה עוד פתח להתערבות בג"צ בתחום הקרוב יותר למהות.
נניח שבית הדין עומד בעיצומו של הליך, האישה בוגדת – אם יתברר על כך לבית הדין, הבעל לא יוכל לחיות עוד עם אשתו. יבוא בג"צ ויאמר – למרות שאתה יכול לברר את הבגידה – לא תוכל לעשות זאת באמצעות האזנות סתר. זאת תהיה התערבות מהותית. לסיכום אומרת השופטת, אני לא קובעת עמדה לפני שהרבני הגדול יחליט בדבר, או במלים שלה: "במצב דברים זה ומחמת כיבוד ערכאות אין אני מוצאת לנכון להתערב לפני שהערכאות הדתיות יחליטו תחילה". כלומר זה עדיין אוביטר. די ברור מה יקרה אם העניין יבוא בפניה. אבל זו רק שופטת אחת, ואין בשלב זה אפשרות לדעת מה תהיה הפסיקה המחייבת.